פרשת וארא

מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם לכבשן האש נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים ומה צפרדעים שאין מצוין על קדושת השם כתיב בהו "ובאו ועלו בביתך וגו' ובתנוריך ובמשארותיך" וכו' אנו שמצוין על קדושת שם על אחת כמה וכמה (פסחים נג).

חנניה מישאל ועזריה קידשו שם שמים בכך שלא השתחוו לצלם ולא עשו אחר הציווי של נבוכדנצאר על כך מקשים התוס ומה ק"ו הוא זה? הלא על ג' עבירות נאמר "יהרג ואל יעבור'' ואחת מהן היא עבודה זרה וא"כ מחוייבין היו מן התורה לעשות זאת ומתרצים כי הצלם אשר עשה נבוכדנאצר לא היה נחש לע"ז ממש ואם כן לא הייתה להם מחוייבות מדין שמים למסור עצמם ובכל זאת היו נכונים לעשות זאת.

מסירות הנפש של חנניה מישאל ועזריה נלמדה מן הצפרדעים הרי ידוע שהצפרדעים יכלו לבחור את המקום אליו ילכו, וכל צפרדע הלכה למקום אותו היא בחרה למרות שהצפרדעים נחשבים לגלמים שאין בהם רצון ובחירה מ"מ לא כן הוא הדבר כפי שאכן חז"ל הביטו על כלל הביראה כולה ועל כל בריה ובריה שיש לה שליחות למלא רצון בוראה כמו שהצפרדעים ראו את תפקידם וחלקם בחרו היכנס לתוך התנורים ולהישרף וכל זאת במטרה של שליחות לעשות רצונו יתברך.

מכאן שאבו חנניה מישרל ועזריה את הכוח והעוצמה לבדוק ולבחון מהו רצון הקב''ה איך בעיני הקב"ה רצוי קיום מצוה האם להיפטר ולומר שמדובר כאן רק בצלם, וזו אינה עבודה זרה ממש וכך להינצל אך לא כך הם נהגו במעשה גבורתם קידשו שם שמים ומסירות נפש נלמדה מהצפרדעים לראות את הקב''ה בתוך המצווה וכך לקיים רצונו יתברך כדוגמת זה מצינו בגמרא (סנהדרין צב).

תנו רבנן בשעה שהפיל נבוכדנצר הרשע את חנניה מישאל ועזריה לכבשן האש אמר לו הקב"ה ליחזקאל לך והחייה מתים בבקעת דורא כיוון שהחייה אותן באו עצמות וטפחו לו לאותו רשע על פניו.

אמר: מה טיבן של אלו

אמרו לו: חבריהן של אלו מחיה מתים בבקע דורא

פתח ואמר: "אתוהי כמה רב רבין ותמהוהי כמה תקיפין מלכותיה מלכות עלם ושלטנה עם דר ודר וגו'.

אמר רבי יצחק: יוצק זהב רותח לתוך פיו של אותו רשע! שאלמלא לא בא מלאך וסטרו על פיו ביקש לגנות כל שירות ותשבחות שאמר דוד בספר תהילים! ע"כ.

פלא רשע אומר שירה להקב"ה וכפי שמביאה הגמרא שכאשר הפיל נבוכדנצר את חנניה מישראל ועזריה לכבשן האש בא יחזקאל והחיה אותם מול תופעה מבהילה זו בא נבוכדנצר ואומר שירה להקב"ה "אתה וה' כמה רברבין מבאר ה"מצודת דוד" אותותיו מאוד גדולות ומופתיו התמוהים מאוד חזקים מלכותו מלכות כל עולמים וממשלתו על כל הדורות

נבכודנצר מגיע כאן לרגעי שיא התעלות שאין כדוגמתה רשע זה משבח את הקב"ה ואומר לפני שירה יותר מאשר דוד המלך כמו שכותבת הגמרא שביקש לגנות כל שירות ותשבוחות שאמר דוד בספר תהילים ופירוש הדבר שהיה מסדר תשבחות נאות יותר מדוד המלך ואילו אמרן הקב"ה היה נוטה אחריהן יותר מאחורי השירות ששורר דוד!

וכשמגיע נובכדנצר לרום המעלה באה הסטירה ומעכבת את המשך העליה. אם היה ממשיך לשיר מסוגל היה להעפיל לדרגות גבוהות

לעומתו דוד המלך ידע לשיר להקב"ה "צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא גם כאשר אפפוני חבלי מוות בשם ה' אקרא''!

בדרך זו חפץ הקב"ה שנקים מצותיו למרות שלעיתים יש קשיים ואף יתכן שקיימת אפשרות להיפטר מן המצווה בטענה צודקת ובסיבה הגיונית אך הקב"ה חפץ שאדם ימסור נפשו למען קיום מצווה יגיע עד לשיא גבול היכולת האפשרית וזכות זאת יכולה להגן עליו ועל בני ביתו כפי שמעיד המעשה הבא, אותו סיפר הרב יחיאל גוטפרב.

על דלת ביתו של אברהם תלמיד חכם מיקירי קרתא דירושלים שהתברך בלי עין הרע בארבעה עשר ילדים התדפקה אשה עניה וביקשה שיתנו לה בשר עוף לשבת. בעל הבית שכמו כל עמלי תורה אין הפרנסה מצויה בביתו בשפע והמזון הנמצא בביתם בקושי מספק לקיום עצמם הסביר לאשה שאת שני העופות היחידים שיש לו במקרר הוא שומר לחג הקרב ובא וזה הבשר היחיד שנשאר לו להאכיל את ילדיו.

למרות תשובתו האשה לא ויתרה והיא נשארה עומדת בפתח הבית מתחננת על נפשה וממתינה בכל זאת אולי יתרצה בעל הבית ויתן לה מנת עוף.

האברך לא יכל לעמוד מול דמעותיה מיד עשה שיקול דעת נוסף והחליט שאם האשה האומללה הזו לא התביישה להגיע עד פתח ביתו ולבקש שיתנו לה בשר לאכול אות הוא משמים כי בעת הגיעו מים עד נפש ואם כן אתן לה את מנתנו ולכל היותר ילדי לא יאכלו בשר בחג

לא עברו רגעים אחדים ומיד התנצל בפני האשה על סירובו וביקשה שתמתין לקבלת העוף היחיד שנשאר במקר.

כיוון שהבין את הזכות הגדולה שהזדמנה לידיו להאכיל אשה עניה שמח על כך שנתגלגלה לידו מצווה לסיע לאשה לקראת שבת

האברך ניגש למקרר ופתאום נשמעה זעקה מפיו כשהוא עומד מול המקרר הפתוח ומסרב להאמין כאשר הביט פנימה ראה את ילדו בן השלוש שנכלא בתוכו מבלי יכולת להשתחרר.

הילד היה כבר כחול לגמרי וסבל מקשי נשימה איומים בניסי ניסים הצליחו אנשי "הצלה" להחזיר אותו למצב נשימתי סדיר. רופאי בית הרפואה סיפרו לאברך כי אם הפעוט היה נשאר עוד מספר רגעים במקרר היה יכול לאבד חייו!

אין ספק כי מעשה החסד שהחליט בעה"ב לעשות ברגע האחרון הוא זה שהציל את בנו ממוות בטוח. כך חש האב בכל נימי נשמתו את דברי חז"ל צדקה תציל ממוות.

מעשה נפלא זה מלמדנו כיצד הקב"ה חפץ שנקיים מצוותיו ואם כך נשכיל לקיימן ודאי שלא ישיב פנינו ריקם הנה לך דוגמא נפלאה לקיום רצון הבורא מסירות נפש (אור דניאל).

בימי הרעש של מרידת פולין במלכות רוסיה, תפסו החיילים הפולנים המורדים איש אחד מבעלי הבתים שבסביבת רדומסק, גביר נכבד וחסיד, הובילוהו אתם, ואמרו שידונו אותו למיתה, כי לא רצה, לדבריהם לתת להם תבואה ויין ושאר צרכי אוכל שדרשו מאתו. באו בני ביתו של הגביר וקרוביו ביללה גדולה וצעקות נוראות לרב הקדוש ר' שלמה מרדומסק ז"ל, בעל "תפארת שלמה", שהיה מפורסם לבעל מופת גדול, וסיפרו לו שתפסו את הגביר, וכפשע בינו ובין המוות. השיב להם הרב:

אל תרעישו ואל תרעימו המורדים לא ימיתו אותו, וכל הענין יסתיים בכסף.

ציווה להם הרב, שילכו אל ראש המורדים ויפנו אליו בבקשות ותחנונים.

נסעו בני המשפחה בעקבות מחנה המורדים, באו אל הראש שלהם, והתחילו להתחנן לפניו על נפשו של התפוס. ראש המורדים קיבל אותם בסבר פנים יפות, והשיב, שפושע כזה שלא רצה לתת למחנה שלו צרכי אוכל, בדין הוא שישלם כסף ענושי שלושים אלף זהובים. רצו חיש מהר והביאו בשמחה את הסכום במזומן, והאיש נפדה ממות לחיים.

תיכף הלכו לרב בעל "תפארת שלמה" לבשרו את הישועה הגדולה, וכי נתקיימה ברכתו. שאל הרב את הגביר: באיזה אופן הוציאוך לחפשי? השיב הגביר, ששילם קנס שלושים אלף זהובים.

תמה הרב: היתכן שסכום רב כזה יקחו מאתך? לא! גם את הכסף לא תפסיד ותקבלו בחזרה.

האנשים ששמעו את דברי הרב התפלאו מאוד, הרי ידוע, שהמורדים לא הוציאו מתחת ידם עולמית כל מה שנפל לידם, ומי זה יעמוד כנגדם לדין עם שהתקיף ממנו?

זמן רב עבר מאז, עד כי הדבר כמעט שנשכח מן הלב. וממשלת רוסיה עשתה בינתיים שמות במורדים, לקחה מהם את כל השבי והמלקוח והשלל הרב שהיו אצלם, ומצאה אצל אותו המחנה סך שלשים אלף זהובים, ובספרי החשבונות של המחנה מצאו רשום שהסך הזה נתקבל מאיש פלוני בתור עונש. תיכף שלחו הזמנה לאותו גביר שיבוא, ובבואו נתנו לו בחזרה את כספו בשלמות.

נזכרו מקורביו של הגביר בדברי הרב מרדומסק וראו שלא נפל מדבריו ארצה ויהי הדבר לאות ולמופת. והלכו תיכף לבשרו, שנתקבל הכסף בחזרה. כששמע הרב דבריהם, התרגז מאוד ואמר:

לכו לכם לדרככם! מה לכם כי תבואו אלי ותבלבלו את ראשי בסיפורי מופתים. לכו לכם! אין רצוני לשמוע מאתכם מופתים.

היה שם אחד ממקורבי הרב, ושאל אותו:

ילמדנו רבנו למה זה גער בהם שלא יספרו המופת? הלא באמת יש כאן מופת גדול: בתחילה אמר הרבי שיינצל בנפשו ויהיה רק הפסד ממון, וכן היה, שוב אמר הרבי אחר כן, כי גם את הכסף יקבל בחזרה, מה שהיה דבר תמוה להוציא משיני זאב טרף כאלה! והנה גם זה נתקיים. והאם אי כדאי לספר מגודל כח הצדיק ולמה זה גער בהם וגרש אותם?

השיב לו הרב: יפה שאלת, אבל אספר לך מעשה מהבעש"ט. פעם אחת הפציר הבעש"ט באחד מתלמידיו שיקבל עליו רבנות, ולא הסכים התלמיד. הראה הבעש"ט פנים של כעס עליו: "היתכן? אני רוצה לתת לך מקום מנוחה, שתוכל לישב על התורה ועל העבודה בתור רב, ואינך רוצה? הרי זה סימן שאינך מתמיד בלימוד, ואינם רוצה לקבל עליך עול תורה", ועוד דברי כיבושין כיוצא בזה אמר לו הבעש"ט. והתלמיד באחת: "לא! אינני רוצה להיות רב". אז גילה לו הבעש"ט, כי רצה רק לנסות אותו...ובכן סיים הרב מרדומסק – תדע, כי גם לצדיקים הגדולים מראים לפעמים מן השמים גדלות של אותות ומופתים, והכוונה היא לנסיון לראות אם יגבה ליבו וירום ויתגאה, ויתרשל על ידי זה מעבודת הבורא. ונסיון כזה היה גם אצל משה רבנו עליו השלום, שאמר לו ה': "ואעשה אותך לגוי גדול" (שמות לב, י), ואם היה שומע ומסכים לזה היה נאבד ח"ו, שלא היה אל לנסיון, אבל משה רבנו עמד בנסיון ואמר "ואם אין מחני נא מספרך"..(שם שם, לב) ואם כן איפוא סיים הרב מי יודע מה הם המופתים האלה שהם מספרים, אולי הם רק לנסיון, ומה להם כי ירעישו במופתים?

ואמר נכדו של הרב, שזהו מה שאמר הכתוב "כי ידבר אלכם פרעה לאמור תנו לכם מופת קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי לתנין" שקשה: מה הלשון אומר "תנו לכם מופת"? אלא שפרעה ידע שאם יהיו למשה ואהרון התנשאות וגאוה לא יוכלו לגאול את ישראל, כי גאולת ישראל באה רק מתוך שבירת הלב, כמו שכתוב (שמות ב כג) "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו" ואז "ותעל שועתם", ורצה פרעה במתכוון לבקשם שיתנו מופת, כדי שע"י זה יבואו לידי התנשאות וגיאות, ולכן אמר "תנו לכם מופת", שתדעו בעצמכם כי בעי מופת אתם. לפיכך ציוה הקב"ה לעשות מופת שהמטה יהפך לתנין, לרמוז על הנחש הקדמוני שרצה להביא את חוה לידי חטא זה של גאוה ממופתים, ואמר לה על כן "והייתם כאלוקים", שתוכלו לברוא עולמות באותות ומופתים, ולכן תעשו מהמטה תנין, להיות לכם לזכרון לבלי לבוא לידי גאוה על ידי המופתים. (סיפורי חסידים)

מאחר שהרשיע והתריס כנגדי, וגלוי לך פניי שאין נחת רוח באומות עובדי כוכבים לתת לב שלם לשוב, טוב לי שיתקשה לבו למען הרבות בו אותותי, ותכירו את גבורתי, וכן מידתו של הקב"ה: מביא פורענות על עובדי כוכבים כדי שישמעו ויראו...ואעפ"כ בחמש מכות ראשונות לא נאמר "ויחזק ה' את לב פרעה" אלא "ויחזק לב פרעה" (רש"י)

הקב"ה היקשה את לבו של פרעה ולא את שכלו. לא נמנעה מפרעה האפשרות להתחרט על מעלליו ולחזור בתשובה שלמה. ניתנה לו רק היכולת לקבל את המכות ולא להיכנע לייסורים הבאים עליו נגד רצונו, הוא חש אומץ לב לעמוד ברשעו – כך מבאר הרב מרדכי יפהן זצ"ל בספרו "המוסר והדעת".

הסביר רש"י, שאומות העולם אין להם נחת רוח לשוב בלב שלם, על כן טוב שיתקשה לבם. ומה שהקב"ה מנע ממנו היא האפשרות לעשות תשובה מן השפה ולחוץ. לו היה נותן דעתו לעשות תשובה אמיתית, לא היה הדבר נמנע ממנו. וכן משמע מדברי המדרש שכתב: מה גרם להם (למצרים) שיהיו לוקים כל מכה ומכה? – על שהיו בוטחים בעבודה – זרה שלהם (שמו"ר טו, טז).

הדברים יכולים להתבאר עפ"י העניין המובא בגמרא עם אלעזר בן דורדיא, שהיה כל כך שקוע בעבירה עד שאמרה לו זונה אחת שכבר לא תתקבל תשובתו. כשומעו זאת נשבר לבו בקרבו ונצטער מאוד שלא יוכל לעשות תשובה. געה בבכי עד שיצאה נשמתו. יצאה בת-קול ואמרה: "ר"א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא!" (ע"ז יז). הרי שנסתמה ממנו דרך התשובה, ונבצר ממנו לשוב ולהישאר בחיים מרוב שהיה שקוע בעבירה, ובכל זאת אזר כוח לעשות תשובה גדולה במסירות נפש. מתוך צער על איבוד בחירתו, על אף כל מעשיו המכוערים, היה בו עדין ניצוץ של קדושה, אשר בו הכוח להפיק נחת רוח לפני הקב"ה ולשוב בלב שלם. ובשומעו שאיבד שכרו, התחזק בתשובה עד כלות נשמתו.

לא כן עובדי עבודה זרה שכל תשובתם אינה אלא להינצל מן העונש, ביודעם שבנפשם הדבר, אבל בזמן שאין להם שום תועלת מכך מקשים הם את ליבם. על כן נתן הקב"ה לפרעה האמיץ לעמוד בייסורים ולא להיכנע מכוח המכות נגד רצונו, היות ותשובה על ידי כפייה הייתה קלושה מכדי להצילו מן העונש. לפיכך נמנעה ממנו אפשרות התשובה לגמרי, כדי שיתקדש שם שמים על ידו.

במדרש איתא, שהרשעים בגיהנום מתכסים בחושך, משום שהיא דרכם בעולם הזה כמו שכתוב "והיה במחשך מעשיהם" (ישעיה כט). וכפי שנהגו המצרים, שהיו מוכנים לסכן את כל רכושם, הרי במכת ברד הוזהרו "כל האדם והבהמה אשר ימצא בשדה ולא יאסף הביתה וירד עליהם הברד ומתו: (שמות ט, יט) ובכל זאת מצינו שרק "הירא את דבר ה' מעבדי פרעה" הניסו את עבדיהם ובקרם אל הבתים. ואפילו עובדי ע"ז שהאמינו שהכל תלוי בכוכבים, היו צריכים לקחת בחשבון, שאם יצדקו דברי משה, יפסידו כל רכושם ולמה להם לסכן עצמם? ומה אכפת להם להכניס רכושם לבתים? אין זאת אלא משום ש"מתכסים בחושך", כל כך שואפים הרשעים לחשכת דרכם שמסרבים להעלות בדעתם, אפילו בתור ספק, שמא יש צדק בדברי משה, שעל ידי כך הייתה חודרת מעט מן האמת אל ליבם. וזה מה שנאמר רשעים בפתח גהינום אינם חוזרים בתשובה.

אך לא כן אצל עם ישראל. גם אם לעתים "מתכסים בחושך" והאמת נסתרת מעיניהם, עדיין הקב"ה משאיר פתח לתשובה ואף מסייע לאדם לראות את האמת בעיניים פקוחות.

מעשה נפלא ומחריד מובא בספר "ניסים קטנים":

שולמית הייתה הבת הקטנה במשפחה דתית בניו-יורק הוריה העניקו לה הכל בכל, בשמחה ובאושר. עבורם היא הייתה המושלמת ביותר, ה"פרח" של המשפחה.

בגיל שבע עשרה, כשאמה כבר לא היית בחיים נכנסה בה רוח שטות נערית שגרמה לה להתמרד.

"אבא, ביום ראשון הבא, אני יוצאת לטיול בהודו עם עוד כמה חברות!"

אביה נדהם: "להודו, לשם מה? מה יש לך לחפש שם?

והיא בשלה: "אבא, זה סגור, חבל על הזמן, אני נוסעת ואצטרך הרבה כסף!"

"לפחות תגידי בעזרת השם..." הוא רטן. באנחה כבדה הוא קם מהשולחן והצטער שאשתו כבר לא בחיים. אולי האם הייתה מבינה מה מסתתר בליבה של בתה הקטנה.

בטרם עלתה למטוס, בשדה התעופה ניסה האב להבינה.

"שולי!" – קרא בקול נשבר – "שולה'לה, תגידי את האמת, מה בחורה דתית מחפשת בהודו?!"

לתדהמתו אמרה לו: "אבא, אינני דתיה! אני נוסעת לחפש את ה'אמת' אל הבודהיזם..."

אביה לא האמין למשמע אוזניו: "את? בודהיזם? השתגת לגמרי או שזו בדיחה?"

שולי בפנים מאובנות השיבה: "לא אבא, אני רצינית, אני מקווה שתסלח לי".

פניו של האב האדימו מכעס. "לסלוח לך? אחרי כל מה שנתתי לך, אחרי החינוך שאמא זיכרונה לברכה העניק לך, זאת ה'תודה' שלך? אהבתי אותך עד הרגע הזה, שולמית. אך אם החלטת לזרוק מאחורייך את כל היקר והחשוב לי בחיים. איני רוצה הכיר בך יותר! לעולם לא אסלח לך!"

אלו היו המילים האחרונות ששולי שמעה מפי אביה.

מאז חלפו שלוש שנים. היא הגיעה להודו, עשתה ככל העולה על רוחה והחשיבה את חייה אז כמאושרים. רק חבל היה לה שכך נפרדה מאביה, ועל כך שהוא מתעלם מהטלפונים שלה, ואינו מגיב כלל למכתביה.

יום אחד, עת ירד לקנות מצרכים בשוק, פגשה להפתעתה חברה משכבר הימים, שלמדה איתה בתיכון בניו-יורק, תוך כדי הפגישה הלבבית והשמחה, עת החליפו רשמי חויות ביניהן, הרצינו פני חברתה: "שולי, הצטערתי כששמעתי על אביך..."

"אבי? מה קרה לו?"

חברתה הביטה בה כלא מאמינה: "מה זאת אומרת?! אביך נפטר מהתקף לב חצי שנה לאחר שעזבת... אמרו שלבו נשבר בגלל שנסעת להודו, לא ידעת?!"

מאז ששמעה על אודות פטירתו

ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אתתי ואת מופתי בארץ מצרים (שמות ז-ג)

מאחר שהרשיע והתריס כנגדי, וגלוי לך פניי שאין נחת רוח באומות עובדי כוכבים לתת לב שלם לשוב, טוב לי שיתקשה לבו למען הרבות בו אותותי, ותכירו את גבורתי, וכן מידתו של הקב"ה: מביא פורענות על עובדי כוכבים כדי שישמעו ויראו...ואעפ"כ בחמש מכות ראשונות לא נאמר "ויחזק ה' את לב פרעה" אלא "ויחזק לב פרעה" (רש"י)

הקב"ה היקשה את לבו של פרעה ולא את שכלו. לא נמנעה מפרעה האפשרות להתחרט על מעלליו ולחזור בתשובה שלמה. ניתנה לו רק היכולת לקבל את המכות ולא להיכנע לייסורים הבאים עליו נגד רצונו, הוא חש אומץ לב לעמוד ברשעו – כך מבאר הרב מרדכי יפהן זצ"ל בספרו "המוסר והדעת".

הסביר רש"י, שאומות העולם אין להם נחת רוח לשוב בלב שלם, על כן טוב שיתקשה לבם. ומה שהקב"ה מנע ממנו היא האפשרות לעשות תשובה מן השפה ולחוץ. לו היה נותן דעתו לעשות תשובה אמיתית, לא היה הדבר נמנע ממנו. וכן משמע מדברי המדרש שכתב: מה גרם להם (למצרים) שיהיו לוקים כל מכה ומכה? – על שהיו בוטחים בעבודה – זרה שלהם (שמו"ר טו, טז).

הדברים יכולים להתבאר עפ"י העניין המובא בגמרא עם אלעזר בן דורדיא, שהיה כל כך שקוע בעבירה עד שאמרה לו זונה אחת שכבר לא תתקבל תשובתו. כשומעו זאת נשבר לבו בקרבו ונצטער מאוד שלא יוכל לעשות תשובה. געה בבכי עד שיצאה נשמתו. יצאה בת-קול ואמרה: "ר"א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא!" (ע"ז יז). הרי שנסתמה ממנו דרך התשובה, ונבצר ממנו לשוב ולהישאר בחיים מרוב שהיה שקוע בעבירה, ובכל זאת אזר כוח לעשות תשובה גדולה במסירות נפש. מתוך צער על איבוד בחירתו, על אף כל מעשיו המכוערים, היה בו עדין ניצוץ של קדושה, אשר בו הכוח להפיק נחת רוח לפני הקב"ה ולשוב בלב שלם. ובשומעו שאיבד שכרו, התחזק בתשובה עד כלות נשמתו.

לא כן עובדי עבודה זרה שכל תשובתם אינה אלא להינצל מן העונש, ביודעם שבנפשם הדבר, אבל בזמן שאין להם שום תועלת מכך מקשים הם את ליבם. על כן נתן הקב"ה לפרעה האמיץ לעמוד בייסורים ולא להיכנע מכוח המכות נגד רצונו, היות ותשובה על ידי כפייה הייתה קלושה מכדי להצילו מן העונש. לפיכך נמנעה ממנו אפשרות התשובה לגמרי, כדי שיתקדש שם שמים על ידו.

במדרש איתא, שהרשעים בגיהנום מתכסים בחושך, משום שהיא דרכם בעולם הזה כמו שכתוב "והיה במחשך מעשיהם" (ישעיה כט). וכפי שנהגו המצרים, שהיו מוכנים לסכן את כל רכושם, הרי במכת ברד הוזהרו "כל האדם והבהמה אשר ימצא בשדה ולא יאסף הביתה וירד עליהם הברד ומתו: (שמות ט, יט) ובכל זאת מצינו שרק "הירא את דבר ה' מעבדי פרעה" הניסו את עבדיהם ובקרם אל הבתים. ואפילו עובדי ע"ז שהאמינו שהכל תלוי בכוכבים, היו צריכים לקחת בחשבון, שאם יצדקו דברי משה, יפסידו כל רכושם ולמה להם לסכן עצמם? ומה אכפת להם להכניס רכושם לבתים? אין זאת אלא משום ש"מתכסים בחושך", כל כך שואפים הרשעים לחשכת דרכם שמסרבים להעלות בדעתם, אפילו בתור ספק, שמא יש צדק בדברי משה, שעל ידי כך הייתה חודרת מעט מן האמת אל ליבם. וזה מה שנאמר רשעים בפתח גהינום אינם חוזרים בתשובה.

אך לא כן אצל עם ישראל. גם אם לעתים "מתכסים בחושך" והאמת נסתרת מעיניהם, עדיין הקב"ה משאיר פתח לתשובה ואף מסייע לאדם לראות את האמת בעיניים פקוחות.

מעשה נפלא ומחריד מובא בספר "ניסים קטנים":

ציוה עליו לחלוק לו כבוד בדבריהם. (רש"י)

יש להתבונן ולראות עד כמה תורתנו,תורת אמת. למרות שפרעה מכביד את לבו על בני ישראל ועוד מעיז ואומר "מי ה’ אשר אשמע בקולו" ומענה את בנ"י בכל מיני עינויים קשים ומרים. למרות כל זאת מצום הקב"ה לנהוג בו כבוד מלכות, כי מלך הוא.

ומכאן,אומר הגרי"ל חיסמן זצ"ל בספרו "אור יהל",אנו למדים עד כמה מדויקת בתכלית הדקדוק מידת העונש לאדם כחוט השערה לא פחות ולא יותר, הנה מענישים את פרעה בעשר מכות,צפרדעים מכרכרים בתוך מעיו,היש לך ביזיון גדול מזה? האם יש כאן כבוד מלכות? וכך בכל המכות ביזיון רודף ביזיון,ורשע זה אינו לומד לקח אדרבה,מתחצף למשה רבינו ואומר לו: "ביום ראותך פני תמות" (שמות י,כח)!!!ומשה עונה לו בפשטות: "כן דברת לא אוסיף עוד ראות פניך" (שם י,כט).

ומכאן אנו רואים יסוד גדול,עד כמה חשוב בעיני הקב"ה כבוד האדם. שהשכל צריך להיות במידה ובמשקל מה מותר ומה אסור,ואם משה רבינו שעלה השמימה,והוא זה שצריכים לחלוק לו כבוד,בכל אופן הוא מוותר על כבודו והוא מראה לנו דוגמא נפלאה עד כמה הוא יכול למשול ברוחו ולחלוק כבוד למלכות.

אנו לצערנו חושבים עצמנו כאנשים שצריכים לחלוק להם כבוד. גדולתו של האדם יכולה להיראות גם כלפי חוץ,כבוד הזולת זהו ערך שיש עליו ציווי,זו לא חומרה,או טובה שעל פי רצון האדם הוא צריך לעשות לחברו-יש לנהוג בכל אדם בכבוד הראוי לו.

מעשה נפלא הממחיש כיצד מכבדים אדם,מסופר על הרב שלמה זלמן אויערבאך זצוק"ל,מפוסקי דורנו הענקיים שהיה קשור למוסד רפואי גדול בירושלים,בכל ענייני ההלכה שצריכים.

והנה נודע לו שעומדים למנות למנהל ביה"ח רופא בכיר מארה"ב,עוד נודע לו שאותו רופא אינו שומר תורה ומצוות. הרב אויערבאך זצ"ל ביקש מההנהלה לבטל את המינוי. ואולם ההם לא אבו לשמוע. הרב הגיש התפטרותו מבית החולים,וכתב מכתב לאותו ד"ר שלא יגיע ארצה.

בשהגיע הד"ר ארצה הזמינו הרב לביתו והתייחד עמו זמן רב. כשגמרו,הרב יצא מחובק עמו וליווהו עד לרכב. בני הבית,שידעו עד כמה נלחם הרב נגד אותו רופא לא יכלו להבין מה קרה לרב,הרי הרב חשש מד"ר זה בגל אי קיום מצוות ה’ ואיך מכבדו בכבוד מלכים שכזה.

שאלוהו והשיב להם: וכי בגלל התנגדותי למעשיו והשקפתו אני שונאו?! בתור יהודי אני חייב לכבדו ומה שאני נלחם,לא צריך לגרוע בדין של בין אדם לחברו.

כבוד הבריות אינו עניין של נימוס ודרך ארץ אלא הכרה וגילוי מעלת הדבר כשהאדם מכבד את חברו,הוא מגלה בכך קדושת התורה. כשמכבדים את השי"ת מראה האדם בכך כי הוא מגלה אלקותו-אין עוד מלבדו.

כבוד הבריות הוא גילוי כבודו של צלם אלוקים.

כששאלו התלמידים את רבי אליעזר: "רבנו,למדנו אורחות חיים ונזכה בהם לחי העולם הבא!" אמר להם: "הזהרו בכבוד חבריכם" (גמ’ ברכות כח).

וזוהי מחלה בדורנו, שכל המרבה לזלזל הרי זה משובח. בני התורה בדורנו נדרשים לקדש מידה נעלה זו של כיבוד חברים.

מעשה נפלא נוסף מסופר על הגאון ר’ חיים עוזר זצ"ל אשר נודע בגאונותו וצדקותו. אומרים עליו שהיה מסוגל לכתוב,ולדבר עם זולתו כאחד.

קבוצות קבוצות של בחורים נהגו להיכנס אליו ולהשתעשע עמו בדברי תורה.

פעם בעת משא ומתן בדברי הגמרא, במסכת יבמות.אמר לתלמידים שיש תוס’ אחד במסכת יבמות דף נ. הנוגע בסוגיה שבה התפלפלו.

קם אחד מגאוני התלמידים ואמר: "סליחה כבוד רבינו,התוס’ הזה נמצא בדף נא".

"לא", ענה הרב, "זה בדף נ", והמשיך את השיעור.

אך הבחור התעקש, על דבריו ותוך כדי ויכוח,קם לעבר הספריה לפתוח את הגמרא ולהוכיח את צדקתו לעיני כל התלמידים. הרב קם ממקומו ועצר את הבחור: "וכי קל בעיניך לבייש יהודי"? חיוך של נצחון עלה על שפתי התלמיד. מיד בהגיעו לישיבה,פתח לעיני חבריו את הגמרא להוכיח את נצחונו.לתדהמתו הערבה גילה שאכן הרב צדק,זה היה אמנם בדף נ. ולא בדף נא. אז הבין התלמיד שהרב התכוון בעצם למנוע בושה מהתלמיד,משום שלא קל לבייש יהודי מישראל.

בית הלל מלמדים אותנו עד כמה גדול שכרו של אדם שאוהב את חברו על אף שהוא חולק עליו.אומרים חז"ל (עירובין יג) מפני מה זכו בית הלל שתיקבע הלכה כמותן?-מפני שהיו נוחין ועלובין ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא מקדימים דברי בית שמאי לדבריהם.ובזכות אהבה עצמית זו,בזכות כבוד הבריות שהם נהגו, זכו שהלכה נחתמה לדורות כמותם בכל בית ישראל.

כידוע, ארבע מאות שנות הגלות, שנאמרו לאברהם אבינו בברית בין הבתרים החלו בלידת יצחק. ומאז הלך המצב והחמיר: יצחק אבינו ישב בארץ ישראל, יעקב אבינו עבד בחרן וירד למצרים. לאחר מכן החל השעבוד והוסיף להכביד עד להשלכת הילדים ליאור ושיקועם בחומה. בני ישראל ודאי תמהו וזעקו: מדוע עשה ה’ כן, מדוע מצבנו הולך ורע?

המגיד מדובנא זצ"ל ענה על כך במשל: אדם עמיד ומכובד, מראשי הקהילה, התאלמן, לא עלינו. באו והציעו לו להשתדך באלמנה מבנות העיר. אשת חיל היא, אמרו לו. הנה בעלה נפטר לפני כמה שנים והיא נשארה בחוסר כל, אבל היא לא הניחה לרפיון וליאוש להשתלט עליה, היא לקחה סחורה בהקפה והחלה לסחור. בקיצור: העסק פעל כימים ימימה, עם רווחים קטנים וחובות גדולים. העשיר הציע לה נשואין וחיי אושר ועושר אך כל זאת בתנאי שתיסגור את חובותיה. הגברת החליטה להישאר עצמאית ולא הצליחה לסגור את חובותיה.

ראה העשיר שהאלמנה אינה יכולה לגבור על להיטות המסחר, ואינה ממהרת לחסל את עיסקה, הנישואין נדחים מחודש לחודש, והתאריך אינו נראה באופק, הלך בחשאי אל כל ספקי הסחורה וגילה להם שהאלמנה עומדת להינשא ולחסל את העסק, ומי יודע אם יראו את כספם בחזרה....

מיהרו הספקים לדרוש את המגיע להם, ומיאנו לספק לה סחורה חדשה. בעל כורחה, הלך העסק והתחסל. מובן, שהדבר היה למורת רוחה. היא חקרה ודרשה מי הפיץ את השמועה הזדונית, והוברר לה שהיה זה בעלה לעתיד.....

קצפה האלמנה ורגזה, עלתה לבית העשיר וטענה: "אם כך אתה נוהג בי לפני הנישואין, לאיזו שרירות לב אני צריכה לצפות לאחריהן?"

ענה העשיר ואמר: "אל נא יחר באפך. הלא תביני, שלא נהגתי כן מחמת שרירות לב. ההיפך הוא הנכון! הואיל ואני רוצה לשאתך, וחפץ למהר את הנישואין, פעלתי לחסל את עסקך כדי למהר את אושרך!"

והנמשל: הן נגזר על עם ישראל להיות בגלות ארבע מאות שנה והם נגאלו לאחר מאתיים ועשר שנים, הואיל וקושי השיעבוד השלים את המניין. זאת משום שפעל הקב"ה להקשות עליהם ולהכביד את עול השיעבוד כדי למהר ולהחיש את גאולתם וכך זה בעוונותינו המרובים הקב"ה רוצה לגאול אותנו כמו שהעשיר רצה להתחתן עם האלמנה סוחרת אך תחילה עלינו לסלק את חובותינו לא להיכנס למינוס של עברות ולעשות תשובה כשלא עושים זאת הקב"ה מייסר אותנו כדי שנתעורר ונזרז את החתונה של ביאת הגואל משיח צידקנו אמן. (אור דניאל)

נוהג היה החפץ חיים זיע"א לומר שיחה מוסרית בביתו, בליל שבת בין קבלת שבת לתפילת ערבית, ולשיחה הזו היו באים כעשרים וחמשה מבחורי הישיבה.

והנה, פעם אחת בליל שבת אמר לבחורים, כי יש לו סוד להגיד להם, אבל אין הוא יכול לאומרו סתם כך, אלא יחזרו נא בשעה שלוש לפנות בוקר, ואז יגיד את הסוד.

שמעו התלמידים כי יש לחפץ חיים סוד – ומיד עברה הרינה בקרב כל תלמידי הישיבה, ומהם לבעלי בתים ותהום כל העיר ראדין. היו בחורים שכבר לא שכבו על יצועיהם ונשארו ערים כל הלילה, ואחרים ביקשו שיעירו אותם בשעה המיועדת, ובשעה שלוש בבוקר התמלאו הבית והחצר עד אפס מקום. כולם באו לשמוע את הסוד של החפץ חיים.

ואז התחיל החפץ חיים לומר בלשון קדשו:

אלקי, נשמה שנתת בי טהורה היא, והוא תירגם הכל לאידיש, אתה בראת, אתה יצרת וכו’ ואתה עתיד ליטול ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא. שומעים אתם, אמר החפץ חיים: אתה עתיד לטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא, ולהחזירה בי, ולהחזירה בי!...

וכולם עומדים ושומעים ואינם מבינים מה מתכוון החפץ חיים, עד שהמשיך ואמר:

לא נאמר בתפילה אתה עתיד לטלה ממני ולהחזיר לי נשמה, אלא כתוב ולהחזירה בי, אותה הנשמה הוא יחזיר בי, אותה נשמה, שאם היא טהורה היא תחזור טהורה, אבל אם היא מלוכלכת אז יחזיר נשמה מלוכלכת, ואם היא קרועה – יחזיר נשמה קרועה! אוי ואבוי! ולהחזירה, עם ה"א! אותה הנשמה, כמו שנטלת ממני ככה תחזירה לי. אוי ואבוי, נשמה מטונפת, נשמה קרועה! מחכים אנחנו לתחית המתים, אבל ילבישו לנו אותן הנשמות, אויה לנו, איזה בזיון! כולם יעמדו לתחיית המתים, משה רבינו, אהרון הכהן, האבות הקדושים, כל התנאים והמוראים, כולם יחזרו לתחיה עם נשמות מאירות, ואני אלך עם הנשמה המטונפת שלי, אוי ואבוי לי, "ולהחזירה בי", "ולהחזירה בי", והוא חזר על זה כמה פעמים שאותה הנשמה שנוטלין ממנו מחזירין לו. וכשגמר לומר זאת – נשתתק.

וזה היה הסוד של החפץ חיים! (שאל אביך ויגדך)

ודעו שבזמן גדולתם של ישראל, כיון שהיו חביבים לפני הקב"ה ניתן על ידם מזון ושפע לכל העולם, ובזמן שהיו ישראל שרוים על אדמתם היה כל השפע יורד לישראל, וממה שנשתייר מישראל נהנו אומות העולם, אבל בעוונותינו עכשיו שאנו שרויים בגלות, הרי היפוך הדברים.

משל למה הדבר דומה, למלך שעושה סעודה לעבדיו. בזמן שעושים רצונו הוא יושב עמהם והעצמות הנשארות בשלחן זורקים לחיות הבית. אבל כשאין עושים רצונו הוא כועס עליהם וזורק כל הסעודה לכלבים.

אף ישראל כך, כל זמן שעושים רצונו של מקום זוכים לישב ע"י השולחן אשר לפני ה’, כיון שכל הסעודה שהם שפע הברכה שיורד מן השמים בזכותם הוא. אבל כשאין עושים רצונו של מקום הולכים וטורחים על מזונם ומה שנשאר מן הגויים מקבלים הם. ואוי לבן המלך שמצפה לשולחן העבד לאכול השיריים הנשארים על השולחן. ועל כך אומר הכתוב: תערוך לפני שולחן נגד צוררי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה (תהילים כג). ביקש דוד המלך מלפני השי"ת שיחזיר את ישראל למעלתם הראשונה, אמר: תערוך לפני שולחן נגד צוררי, ערוך שולחן לפני נגד הצוררים. דשנת בשמן ראשי, שהאוכל המובחר תיתן לפני. כוסי רויה, שכוסו של ידיד המלך יהיה תמיד מלא שלא יצטרך לבקש. שחבה זו היה הקב"ה מחבב את ישראל בזמן שבית המקדש היה קיים כשהיה השולחן עם לחם הפנים, כיון שעליו שפע מזונות מן השמים לכל העולם, ולכן אסור היה שיהיה ריקן אפילו רגע אחד, כיון שאין הברכה שרויה במקום ריקן. וכן כשאדם מברך ברכת המוציא וכן בשעת ברכת המזון, יש להביא לחם לשולחן כדי שברכות השמים יחולו על לחם מן הברכות האלו.