כוונה בתפילה - עיון בפרשנות ר"ח לדברי הרמב"ם

הועתק  מכאן
http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?whichpage=2&topic_id=1932885&forum_id=1364#r_6

***

דבר ידוע אצל כל מי שמצוי בספר משנ"ת להרמב"ם, שהספר נכתב בדקדוק רב ובדיוק מדהים, יש בו סדר מופתי, ניתן ללמוד את ביאור ההלכות על פי הסדר שבהם הם סודרו. 

כיוון שכן נבסס את דברינו על 3 יסודות מוצקים במשנ"ת לרמב"ם.
1- בכל מקום שהרמב"ם כותב הגדרה, הוא יכתוב את ביאור ההגדרה בהלכה הראשונה העוסקת בנושא, לא יעלה על הדעת שהרמב"ם יתחיל לכתוב הלכות על נושא מסוים, מבלי שהוא יכתוב את ביאור ההגדרה שעליה מוסבים אותם הלכות.
2- כל הלכה בדברי הרמב"ם עוסקת בנושא אחיד, ולכן בכדי להבין את ההלכה כיאות, צריך לקרוא את כל הנושאים שנזכרו בה, ואז יתבררו הדברים כראוי.
3- דברי הרמב"ם נלקחו מהתלמוד, ולכן בכל מקום שיש לפנינו ספק מה ביאור דבריו, כדאי לקרוא את המקורות שמהם הוא סגנן את ההלכות, כך נראה לפני מה הוא עמד וכיצד הוא סגנן זאת, ויתבררו הדברים בצורה בהירה. 

על פי הנ"ל, אם הרמב"ם ידון בנושא של כוונה בתפילה, והוא יבאר מהי הכוונה, ביאורו יהיה מיד בהלכה הראשונה של אותו נושא [עיקרון 1].
בנוסף, אם כוונה בתפילה היא דבר מעכב, הרי שלא יתכן שהרמב"ם יסגנן את ביאור כוונה בתפילה בהלכה שכל מה שנכתב בה איננו מעכב (להלן יתבאר), כל הלכה עוסקת בנושא אחיד, ומדוע הוא חיבר בין דבר המעכב לדברים שאינם מעכבים [עיקרון 2].
בנוסף, מכיוון שמקור דבריו של הרמב"ם הוא התלמוד, אם בתלמוד נמצא ש- A מעכב, ו-B  איננו מעכב, בשום פנים ואופן לא יתכן לבאר בדעת הרמב"ם שהוא הפך את הקערה על פיה, וכתב ההיפך מהתלמוד, ולדעתו  A לא מעכב ו- B  מעכב [עיקרון 3].  

לאחר דברי ההקדמה, נכתוב את ההלכות, עם קצת מקורות ודברי הסבר, ההלכות יבואו בצורה מודגשת.

פרק ד' בהלכות תפילה ברמב"ם, עוסק ב- 5 דברים המעכבים את התפילה, הדבר החמישי המעכב הוא כוונת הלב, לאחר מכן מהלכה טו' ואילך מתחיל הרמב"ם לבאר את נושא כוונת הלב. 

ד,א  חמישה דברים מעכבין את התפילה, אף על פי שהגיע זמנה--טהרת הידיים, וכיסוי הערווה, וטהרת מקום התפילה, ודברים החופזין אותו, וכוונת הלב.

ד,טו  כוונת הלב כיצד:  כל תפילה שאינה בכוונה, אינה תפילה; ואם התפלל בלא כוונה, חוזר ומתפלל בכוונה.  מצא דעתו משובשת וליבו טרוד--אסור לו להתפלל, עד שתתיישב דעתו.  לפיכך הבא מן הדרך, והוא עייף או מצר--אסור לו להתפלל, עד שתתיישב דעתו:  אמרו חכמים, שלושה ימים, עד שינוח ותתקרר דעתו, ואחר כך יתפלל.
הלכה זו היא ההלכה הראשונה העוסקת בביאור כוונת הלב, מי שיקרא אותה בתום לב ללא דעה מוקדמת, יאמר מיד, יש חובה לכוון בתפילה, ומהי הכוונה? כפי מובנה הפשוט והידוע, לחשוב על ביאור המילים שהוא אומר, וכל תפילה שאיננה בכוונה אינה תפילה וחוזר ומתפלל, כלומר שאם לא כיוון ולא חשב על מה שהוא אומר, צריך לחזור ולהתפלל. 

מקורו של הרמב"ם הוא תלמוד, כסף משנה הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ד הלכה טו
ס"פ תפלת השחר (דף ל':) א"ר יוחנן אני ראיתי את רבי ינאי דצלי והדר צלי כלומר ולמה לי שתי תפלות אלא אחת של שחרית ואחת של מוספין ולאפוקי ממ"ד התם אין תפלת המוספין אלא בצבור א"ל ר' ירמיה לרבי זירא ודילמא מעיקרא לא כוין דעתיה והשתא כוין דעתיה ומדאמר ליה הכי למד רבינו שאם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה וכ"כ הרא"ש ז"ל:

באיזו כוונה מדובר בתלמוד? שיכוון ויחשוב על המילים שאמר. באיזו כוונה מדבר הרמב"ם? כנ"ל. מנין לנו? כי הרמב"ם כתב בעברית "שאם לא כיוון בתפילה חוזר ומתפלל" המקור התלמודי גלוי וברור, וגם דברי הרמב"ם פשוטים וקלים. 

ד,טז  כיצד היא הכוונה--שיפנה ליבו מכל המחשבות, ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה; לפיכך צריך לישב מעט קודם התפילה, כדי לכוון את ליבו, ואחר כך יתפלל, בנחת ובתחנונים.  ולא יעשה תפילתו כמי שהיה נושא משאוי, משליכו והולך לו; לפיכך צריך לישב מעט אחר התפילה, ואחר כך ייפטר.  חסידים הראשונים היו שוהין שעה קודם התפילה, ושעה אחר התפילה, ומאריכין בתפילה שעה.

הלכה זו היא ההלכה השנייה העוסקת בנושא הכוונה בתפילה, כדאי להתבונן בה קמעה.

הרמב"ם כותב שצריך לפנות את דעתו מכל המחשבות הטורדות, ויראה את עצמו כאילו עומד לפני השכינה, מיד הרמב"ם מסמיך לכך שצריך לישב קמעה לפני התפילה, וגם אחרי התפילה צריך לישב, וכך היה מנהגם של החסידים הראשונים. 

בעיון קל רואים את ההבדל המהותי שיש בין ההלכה השנייה לבין ההלכה הראשונה, בהלכה הראשונה כתב הרמב"ם צריך לכוון בתפילה ואם לא כיוון לא יצא, ואילו כאן כבר מדריך הרמב"ם את האדם, במסגרת הכוונה בתפילה אתה צריך לפנות את מחשבתך, לראות את עצמך עומד לפני ה', לישב קמעה לפני ואחרי התפילה. 

כעת נפנה למקורות של הלכה זו, ונראה מנין לרמב"ם הלכה זו.
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כב עמוד א
דאמר רב חנה בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו, שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לב עמוד ב
ואמר רבי יהושע בן לוי: המתפלל צריך לשהות שעה אחת אחר תפלתו שנאמר אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך. תניא נמי הכי: המתפלל צריך שישהא שעה אחת קודם תפלתו, ושעה אחת אחר תפלתו.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כח עמוד ב
רבי אליעזר אומר: העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים.
למוד בבלי מסכת ברכות דף כט עמוד ב
רבי אליעזר אומר: העושה תפלתו קבע וכו' מאי קבע? אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי אושעיא: כל שתפלתו דומה עליו כמשוי; ורבנן אמרי: כל מי שאינו אומרה בלשון תחנונים; 

בעיון קל רואים כיצד הרמב"ם לקח 4 מקורות תלמודיים העוסקים בהדרכת האדם כיצד ראוי להתנהג בשעת התפילה, והפך אותם להלכה אחת, שיתפלל בנחת ובתחנונים, שלא יחשוב את תפילתו כמשאוי, שישהה קודם התפילה ואחריה, ויראה את עצמו עומד לפני השכינה. 

הרמב"ם בלשונו הזהב ובסגנונו המסודר חכך בדעתו, היכן אכניס את כל המקורות האלו העוסקים בהתנהגות האדם בשעת התפילה? ואז הוא החליט, דברים אלה מטרתם לגרום לאדם לכוון בתפילה, ושם מקומם, הוא ערך הלכה ופתח בה בסגנון: כיצד היא הכוונה? ואז הוא ערך את כל הרשימה הנ"ל. 

האם הרמב"ם חשב לרגע שלא צריך לכוון בביאור המילים, נגד תלמוד ערוך ברכות דף ל? האומר כאן הרי הוא מן המתמיהים, הלכה מפורשת כתב הרמב"ם "וכל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה ויחזור ויתפלל" אחרי כזה משפט מה עוד נשאר לומר, הרמב"ם בסה"כ ערך כמה מקורות, והוא הסמיך אותם לכוונה, כשבדעתו לומר, צריך האדם לכוון בתפילה, צריך האדם להיות מרוכז בענייני התפילה לבד, שיראה את עצמו מול ה', וכו', אבל מכאן ועד הוצאת מקורות מהקשרם והעמסה על הרמב"ם דברים שאין להם שום מקור ושום בסיס הדרך רחוקה. 

לסיכום: הלכה זו היא מדריכה את האדם בצורה כללית כיצד להתנהג בשעת התפילה, באיזו אוירה צריך האדם להיות, מכיוון שהיא כללית נכתב בה לשון "כיצד היא הכוונה", אבל אילו חשב הרמב"ם לרגע שזה מהות הכוונה "פינוי מחשבתו" "יראה עצמו עומד לפני ה'" מדוע הוא לא כתב זאת מיד בהלכה הראשונה המבארת את הכוונה? 

מי שחושב שלפי הרמב"ם אין חובה לכוון בביאור המילים, צריך להיות עקבי על פי המשתמע מהלכה זו, במשך כל התפילה צריך האדם לעשות 2 דברים.
1- לפנות את מחשבתו.
2- לראות את עצמו עומד לפני ה'. 

אלא מה, לראות את עצמו עומד לפני ה' נשמע ביטוי למדני, יש כאן כוונה מסוימת, ניתן לטעות ולחשוב שכך צריך לעשות במשך כל התפילה, אבל צריך להיות עקביים, בסמיכות לכך נכתב גם שיפנה את מחשבתו, 2 הדברים נכתבו ברמב"ם באותה רמת מחויבות, ולפי בעלי פירוש זה יש חובה לעשות זאת במשך כל התפילה. 

הלכה יז' שאח"כ עוסקת, בשיכור שאינו יכול לכוון ביאור המילים, ולא יתפלל.
הלכה יח' עוסקת שלא יעמוד להתפלל מתוך שחוק או הלכה פסוקה, שוב לבו יהיה טרוד בהלכה ולא במילים שהוא אומר.
הלכה כ' עוסקת בהיה מהלך במקום גדודי חיה, אין ביכולתו לכוון נוסח 18 ברכות, תיקנו לו ברכה קצרה שיוכל לכוון בה גם כשהוא מהלך בדרך. 

כל ההלכות מתחילתם ועד סופם עוסקות בכוונה של ביאור המילים, זה עברית פשוטה, אין צורך לבאר דברים פשוטים, אבל משום שהרמב"ם כלל כמה עניינים בכוונה של התפילה, נגרמה מהומה, ולבסוף יש שיאמרו מעולם לא נכתב ברמב"ם שצריך לכוון את ביאור המילים.

יש עוד הלכה בהלכות תפילה פרק י
י,א  מי שהתפלל ולא כיוון את ליבו, יחזור ויתפלל בכוונה; ואם כיוון את ליבו בברכה ראשונה, שוב אינו צריך. 
האם הלכה זו סותרת את ההלכה ד,טו
ד,טו ... כל תפילה שאינה בכוונה, אינה תפילה; ואם התפלל בלא כוונה, חוזר ומתפלל בכוונה.

לכאורה מפרק ד משתמע שצריך לכוון בכל התפילה ואם לא כיוון יחזור ויתפלל, ומפרק י' משתמע שמספיק לכוון בברכה ראשונה. 

תשובה: אין כאן שום סתירה, והחושב כך לא הבחין בדברים פשוטים, בפרק ד כותב הרמב"ם שצריך לכוון בכל התפילה, ובודאי שכך צריך לעשות ולא למלמל לפני ה' דברים מבלי שימת לב, ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל, כלומר אם לא כיוון כלום בכל תפילתו, מתחילתה לסופה, צריך לחזור ולהתפלל, גם בפרק י' חזר הרמב"ם על כך שוב, ולבסוף הוא אמר שאם כיוון בברכה ראשונה כבר יצא ידי חובה, אבל בודאי שלכתחילה צריך לכוון בכל התפילה. 

מי שחשב שיש כאן סתירה היה צריך להקשות מתחילת ההלכה בפרק י' להמשכה, ולא להגיע לפרק ד', מה שנכתב בפרק ד' נשנה ונכפל בפרק י'. 

עד כאן נתבארו דברי הרמב"ם בצורה ברורה ופשוטה, לכאורה די לנו בכך, מה לנו עוד להאריך ולהעמיס על הקורא, אבל נכתוב קצת מדברי ר"ח מבריסק, דברי ר"ח יובאו בצורה מודגשת.

***

ר"ח מקשה את מה שכתבנו למעלה, סתירה לכאורה מפרק ד' לפרק י'.
לכאורה מפרק ד משתמע שצריך לכוון בכל התפילה ואם לא כיוון יחזור ויתפלל, ומפרק י' משתמע שמספיק לכוון בברכה ראשונה. 

וכבר הערנו שלפי דעה זו, יש סתירה מתחילת ההלכה בפרק י' להמשכה, ולא צריך להגיע לפרק ד', מה שנכתב בפרק ד' נשנה ונכפל בפרק י', אבל אליבא דאמת אין כאן שום סתירה כי אם סגנון ברור ופשוט. 

ר"ח מתרץ שיש 2 סוגי כוונה בתפילה, הוא מבסס את דבריו על ההלכה ד,טז, שם נאמר שיראה את עצמו עומד לפני ה', והוא מגדיר שדבר זה הוא ממעשה התפילה, דאל"כ הוא מתעסק ולא מתפלל. 

מכיוון שכוונה זו של עומד לפני ה' היא ממעשה התפילה, בלעדיה אין תפילה, ולפיכך היא מעכבת בכל התפילה, ואילו כוונה במילים הוא תוספת בתפילה, דיון כוונה בתפילה, ובזאת די לנו בברכה ראשונה.  

הוא ממשיך לבאר שבתפילה כאשר מכוון מקיים 2 דברים, מצוות צריכות כוונה, ושיהיה מתפלל ולא מתעסק, ואילו בביאור המילים הוא מקיים את דין הכוונה בתפילה, דין מיוחד בברכת אבות.

וכבר ביארנו שלפי שיטת ביאור זו, הרמב"ם חייב במשך כל התפילה 2 דברים, 1- יפנה את לבו מהמחשבות, 2- יראה עצמו עומד לפני ה', וא"כ מדוע נגרע חלקו של מעשה פינוי המחשבה? נכון שזה לא נשמע מושג למדני, אבל הרמב"ם כתב אותו בצמידות ל- יראה את עצמו עומד לפני ה', ובמשך כל התפילה צריך לפנות את מחשבתו.

בנוסף כבר כתב "בעלבעמיו", מעולם לא נזכר ברמב"ם דין של כוונה בביאור המילים, ואם ההלכה ד,טז היא המגדירה מהי כוונה בתפילה לפי הרמב"ם, א"כ בכל התפילות בכל הכוונות, רק זאת היא הכוונה בתפילה לפי הרמב"ם, ומנין לנו להמציא בדעת הרמב"ם עוד כוונה של ביאור מילים??? 

כמובן שהשאלה נכתבה לפי סגנון פרשנות זה, אבל כבר ביארנו שאין צורך לכך, מקורו של הרמב"ם ר' שמעון חסידא, צריך להבין את מכלול הנושאים שנזכרו בהלכה, צריך להתבונן היטב על מבנה ההלכות, ואז דברי הרמב"ם יובנו כראוי. 

בסוף דבריו כתב ר"ח הוכחות לדבריו ע"י דיוק בדברי הרמב"ם, הרמב"ם בפרק ד,טו  כתב
1- כל תפילה שאינה בכוונה, אינה תפילה;
2- ואם התפלל בלא כוונה, חוזר ומתפלל בכוונה. 
3- מצא דעתו משובשת וליבו טרוד--אסור לו להתפלל, עד שתתיישב דעתו.  לפיכך הבא מן הדרך, והוא עייף או מצר--אסור לו להתפלל, עד שתתיישב דעתו:  אמרו חכמים, שלושה ימים, עד שינוח ותתקרר דעתו, ואחר כך יתפלל. (יאמוד את דעתו)

ואילו בפרק י,א כתב הרמב"ם
1- מי שהתפלל ולא כיוון את ליבו, יחזור ויתפלל בכוונה; ואם כיוון את ליבו בברכה ראשונה, שוב אינו צריך. 

בפרק ד כתב הרמב"ם 3 דברים הקשורים לתפילה, 1- ללא כוונה אינה תפילה, 2- לא כיוון חוזר ומתפלל, 3- יאמוד את דעתו האם יכול לכוון, ואילו בפרק י כתב הרמב"ם רק את סעיף 2, חוזר ומתפלל, מדוע כי אנו עוסקים ב-2 סוגים של כוונות. 

וכבר ביארנו כיצד נקודת המוצא שעליה בנה ר"ח את כל דבריו מוטעית, הוא יצר סתירה בין פרק ד לפרק י, אבל הרמב"ם השווה את מדותיו וכתב את אותם מילים ב-2 המקומות, וכבר ביארנו את הדברים.
י,א  מי שהתפלל ולא כיוון את ליבו, יחזור ויתפלל בכוונה; ואם כיוון את ליבו בברכה ראשונה, שוב אינו צריך. 
ד,טו ... כל תפילה שאינה בכוונה, אינה תפילה; ואם התפלל בלא כוונה, חוזר ומתפלל בכוונה.

ברור שבפרק ד יאריך הרמב"ם לבאר את דיני הכוונה כי שם מקומו, ואילו פרק י הוא פרטי דינים, אם כיוון בברכה ראשונה די לו בכך, אבל הרמב"ם דבריו אחידים בכל המקומות, במיוחד כשהוא משתמש באותם מילים בדיוק. 

סוף דבר
לפי ר"ח הפכו דברי ר' שמעון חסידא ליסוד מוסד בדין תפילה, ואילו לפי ביאורנו, ר' שמעון חסידא היה חסיד ונשאר חסיד, ודבריו נאמרו במסגרת זו, יסודות של נושא התפילה צריכים להיכתב במשנה או בתלמוד בצורה ברורה וקריאה, ולא במסכת סנהדרין במימרה דרך אגב. 

דאמר רב חנה בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו, שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד. (סנהדרין כב.)

הודעה כזו, עם כל הכאב, ראויה לאשכול בפני עצמה, וגם אם האשכול של דברי תורה מהווה את הנחמה הגדולה ביותר.

כאן.

.


תנוחמו מן השמים.


 

לדרום חוקר, עם מות אביך, קבל נא את תנחומנו, בבנין ירושלים תנוחמו, ויה"ר שלא תוסיפו לדאבה עוד.

הלכה טו מבוססת על הגמרא בברכות ל ע"ב: לעולם ימוד אדם את עצמו אם יכול לכוין את לבו יתפלל ואם לאו אל יתפלל.  והשוואת הלכה טו לפרק י הלכה א יסודה בתוספות לד ע"ב: יכוין את לבו באחת מהן וכו' - יש לפרש התם נמי באחת מהן (התם - ברכת ל ע"ב).

בחובת הלבבות, פרק שלישי, שער חשבון הנפש, נאמר: אין המטרה בתפלה אלא התייחדות הנפש לפני השם יתהדר ויתרומם וכניעתה לו עם הרוממות לבוראה וההלל והשבח לשמו והשלכת כל דאגותיה עליו, וכו', והמלים זקוקים לעניין, והעניין בלתי זקוק למלים, אם אפשר להביעו בלב, לפי שהוא עיקר מטרתנו ועליו משען פנייתנו. 
ולפי חובת הלבבות, הגמרא בברכות ל ע"ב עוסקת בכוונת הלב בכל התפילה.

לפיכך, נראה לי שכוונת הרמב"ם שמלכתחלה צריך לכוון את לבו לכל התפילה, כשיטת חובת הלבבות, ואם בפועל כיון את לבו בברכה ראשונה, כשיטת התוספות, אינו צריך לחזור.