האם בתקופת המשנה קידשו על פי הראיה, או שמא לפי החשבון?

אם לפי חשבון בית דין הירח לא יכול להיראות בשלושים, אין מצפים לעדים בשלושים. ויום שלושים ואחד מקודש מן השמים, ונקרא חודש מעובר.
אם לפי חשבון  בית דין הירח צריך להיראות בשלושים, אזי מחכים לעדים בשלושים, ואם באו עדים והתקבלה עדותם, מקדשים את החודש ביום השלושים, וחודש קודם חסר.
אם לא באו עדים כל יום שלושים, אזי בית דין עושה סעודה בנשף יום שלושים ואחד, שהוא ראש חודש, לפני עלות החמה, וזו סעודת מצוה של עיבור החודש.
אם כעבור כמה ימים באו עדים רחוקים שמעידים שראו את החודש בזמנו, ולמרות איומים גדולים נמצאת עדותם מכוונת, מקדשים את החודש וחוזרים ומונים לאותו החודש מיום שלושים. ואם החודש היה מעובר לצורך, מחלוקת חכמים אם מניחין את החודש מעובר או לאו.
התקנה של קבלת עדים רק עד מנחה ניתקנה כדי שיהא שהות ביום להקריב מוספין של תמיד ובין הערבים ונסכיהם, ואחרי שנחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן-זכאי, כבראשונה, שיהיו מקבלים עדות החודש כל היום כולו.

מכל מה שנאמר המסקנה שקידוש החודש נעשה לפי חשבון, ועדויות הראיה באו לחזק את החשבון.

ירוחם, אם יש בשלושים עדי ראיה שעדותם מתאימה לחשבון מקדשים את החודש בשלושים, ואם לאו מעברים את החודש.
 
והנה פירוש המחלוקת שברישא של המשנה. ירושלמי (עם פירוש קרבן עדה): א"ר שמלאי טעמיה דר"י בן נורי כל חדש שנולד קודם לשש שעות אין כח בעין לראות את הישן (מחמת קוטנה, וכנ"ל שש שעות אחרי המולד) ותני כן נראה ישן בשחרית לא נראה חדש בין הערבים, נראה חדש בין הערבים לא נראה ישן בשחרית, א"ר חייה בר בא ולמה קיבלן ר"ג, שכן מסורת  בידו מאבותיו פעמים מהלך בקצרה פעמים מהלך בארוכה (לפעמים מתעכבת הראות בין הישנה לחדשה י"ב שעות ולפעמים ממהרת לרוץ ואינה שוהה י"ב שעות שאינה יכולה ליראות).