התקדמות לימוד התורה לעבר ההבנה הפנימית יותר

אתה צודק שדקדוק תלוי בעיקר במתינות אלא שמתינות היא לא רק במיצוי של הבירור של העובדות אלא שיש צורך גם בפרספקטיבה היסטורית רחבה יותר כזאת שלא כוללת רק את ההרגשה האישית שהסיטואציה עצמה יוצרת ולמקרה הספציפי הזה ברור שבמבט ראשוני זה נשמע מזעזע ויש רצון ונטייה לבער את זה כנגע או משהו דומה אלא שעומק הדין חייב גם למצות משמעויות רחבות יותר שכוללות גם הרגשות של אנשים אחרים ולא רק את היחס המובנה אצלי מראש ביחס לסיפור שעולה לפנינו
בקשר להשוואה לדוד המלך היא הייתה בעיקר במשמעות של החומר שבהלבנת פנים
אם כי אני חושב שדווקא מבחינת המעשה עצמו דוד עבר על איסור תורה מפורש ואין מקרא יוצא מידי פשוטו וברור שזו הייתה ההבנה של האגדה שהבאתי בנושא ואילו במקרה שלנו אף אחד לא הזכיר איסור ממש ואמנם שיתכן שכיום החומר של החטא במקרה הזה משתווה לחומרה שבה נתפס האיסור שעשה דוד ובזמנו זה היה מנהג כל המלכים לשלוט גם בנשי עבדיהם וכשהגמרא אומרת שדוד לא חטא הכוונה היא בערכים של הזמן שבו הגמרא הזאת נאמרה ובכל זאת בכל מקרה אני לא חושב שבמקרה שלנו מדובר בעבירה חמורה יותר
שני התלמידי החכמים שאני מניח שאתה מתכוון לרבנים אריאל וליכטנשטיין גם אני סבור שאילולי שהם היו בבית הדין ההוא בעצמם ברור שהדין היה עולה יפה ונכון יותר וכאן הבעיה מתחילה בזה שהם הסכימו לשבת בבית דין של עמי ארצות וכבר הגמרא אומרת שנקיי הדעת שבירושלים לא היו יושבים לסעודה אלא אם כן ידעו מי מנוי עימהם וק"ו כאן
החטאים שאתה מונה לי סביר להניח שיש בהם משהו אם כי ההתנצלות שלי כאן היא [וכן בעניין הרב קוק שלמעלה] לא גדלתי על הדמויות שלהם ואם כבר אז ההפך.. כך שיתכן שהשיפוט שלי עליהם הוא לא לגמרי מאוזן כמו שצריך

בהודעה למעלה הארכתי לחלק בין דקדוק הדין לבין דין שאינו מדוקדק אלא הוא מוכרע על ידי ההרגשה הפנימית לחוד והדברים עדיין היו צריכים להמחשה ולהסבר מפורט יותר ומוחשי יותר

מה שכתבתי שלרב קוק הייתה ראייה רחבה ופחות דקדוק הדין זה היה בעיקר ביחס לנקודה אחת עיקרית שדווקא הוא כגאון בעל היגיון פנימי בעלת נוכחות מרכזית דווקא ממנו הייתי מצפה למצוא את הבירור ההלכתי מבוסס יותר על עיון מעמיק בעיקרי הסוגיות ובהבנה הפנימית שלהם ובהכרעות ברורות מתוך עיקרי ההלכה ומהניסיון שלי מהתשובות שאני קראתי קשה מאוד למצוא צורת לימוד כזאת עיקר צורת הלימוד שלו הוא יותר בדרך של הפילפול שהיה מקובל בזמנו שהסגנון בו הוא הסתובבות מסביב הנושא העיקרי מתוך הבאה של שרשרת ראיות בדימויים שונים בצורה כזאת שאין בה כמעט שום ניתוח של השאלה עצמה ושל הראיות שמובאים בשביל להכריע בה
הצורה שהסברתי לעצמי את התופעה הזאת היא בכך שההיגיון העצמי שלו היה בעיקר ברובד גבוה יותר של ההוויה הכללית ופחות בתחום של השאלות המעשיות של החיים כך ההיזקקות שלו לשאלות האלו הייתה בצורה של התייחסות שהיא מחוץ למקום בו הוא נמצא בקביעות ולכן ההיגיון הפנימי של ההלכות בעצמם היה אצלו הארעי ולא הקבע
בקיצור מדובר כאן בניתוח מסוים של צורת חשיבה ובצורת היחס הנפשי למציאות ולא בניתוח אישיות מסוימת האם היא עסקה בפרטי דינים או לא ומה שהתכוונתי לכתוב הוא שיש בעייתיות מסוימת בצורת ההבנה הכללית מדאי הזאת ואמנם שיש בה תפיסה של כלליות גדולה ויש בה רוממות הרוח ובכל זאת יש בה גם ניתוק מסוים 
זוהי ההרגשה האישית שלי בנושא וברור שאין בה יותר מהרהורים סתם ובערבון מוגבל מאוד

אני חושב שדווקא המעוף והראיה הרחבה של הרב קוק הם גם אלו שהוו את החיסרון העיקרי שהיה לו כיון שהייתה לו את הראייה הרחבה ופחות את דקדוק הדין ועיקר עמל התורה שמתבטא בחקירה הפרטנית בהלכות עצמם שדווקא עליהם אמורה להיות כל הכרעה בכל דין וכך גם בכל נושא מהותי ולעומתו נראה לי שהחזו"א וחכמי בריסק הם אלו שהוו את ההפך המוחלט שלו לימוד התורה שלהם היה בעיקר בחלק של הפרטים והרבה פחות במובנים הכלליים יותר וללא מעוף כלל
ובצורה יותר מעמיקה אני חושב שיש כאן שני סגנונות בסיסיים יש סגנון אחד שהמקור של היחס שלו הוא בצורה הכללית יותר והוא מתבסס על ההיגיון הבסיסי שמשותף לכל העולם בחלק הנקי יותר שלו ומשם הוא מעמיק יותר בהיגיון של התורה עצמה ובסגנון כזה הוא הרבה פחות מתעניין בהלכות הפרטיות [מלבד אלה שעולות בעצמם] הוא הרבה פחות מתעסק בחיים עצמם והוא מונח יותר במשמעויות שלהם וברוח כדבר בעצמו בסגנון כזה הוא מגיע יותר מהמאוחר אל המוקדם והוא יותר מניח את המבוקש של הנכון והראוי ומשם מקור ההתייחסות שלו לתורה
ומצד שני לרבי עקיבא נאמר "כלך לך אצל נגעים ואהלות" ו"הכול צריכים למרא חיטיא" הלחם האנושי לא יכול להתבסס רק על דברי אגדה הטהרה לא יכולה להתחדש רק על ידי השירה והתעלות הרוח כיון המקור שלה הוא במקום של ההתמודדות עם המציאות עם כל העמל שזה צורך דווקא הניתוח הפרטני שהוא ה"דבר הקטן" דווקא לו יש את הבכורה ודווקא בו יש את החיבור הבסיסי לתורה עצמה כיון ששם נמצאים החוקים והמשפטים שמגדלים ומנביטים את האדם עצמו כך שהוא באמת יכול לצמוח מהמקום הנמוך יותר שלו 
ההתמודדות עם המציאות הוא במקום שבו האדם חי בדרך כלל ושם הוא המקום שבו הוא עמל בתורה וכיון שאנשים רגילים נמצאים בקביעות בעולם המעשה לכן גם עמל התורה שלהם אמור להתמקד בחלקים האלו וכבר הגמרא אומרת במקום שבעלי תשובה עומדים הוא מקום גבוה יותר מהמקום של הצדיקים הגמורים והטעם בכך הוא כיון שהתשובה היא מתוך המציאות עצמה וכשהיא גם לשמה יש בה אהבה והיא זו שיש לה יכולת להחזיר את המציאות למקום התורני הראוי לה
אלא שלעומת זאת גם עמל ההלכה כשהיא ללא המעוף של האגדה כשאין בה את מעשה בראשית ומעשה מרכבה שהם הראייה הכללית יותר שמאחדת את החלק האנושי שבאדם כשאין בה את התכונה של הצדיק הגמור שלא טעם טעם חטא אין בו את הרובד של ההסתכלות המעמיקה והכללית יותר כדבר בפני עצמו וכיון שהוא שבסופו של דבר אמור להיות העיקר כיון שבו התכלית לכן יש בה פוטנציאל גדול לנפילה כיון שהאדם כבר לא עומד כמציאות בפני עצמה כיון שחזות התורה כולה הוא רק חזות המעשה ובכך האדם עצמו כבר לא שם וכשאין בה קומת אדם אין בה לא תורה לא מציאות וממילא גם לא אדם
ובקצרה - הסוד של האמת הוא המיזוג והשילוב של החלקים השונים שיש בו כך שהאדם לא רק בעל תשובה אלא גם בעל דעה עצמית והחיבור ביניהם הוא מציאות האדם השלם

גם אם לר' יוחנן לימוד ההלכה היה רק כדבר קטן לעומת מעשה מרכבה שהיה הדבר הגדול [-לשון הגמרא] זה בעיקר במשקל הפנימי של הדברים ולא למקום שהם תופסים במציאות ואי אפשר לעסוק ברזים בלי הקביעות העיקרית בהלכה שהוא הנושא העיקרי שעליו התורה מבוססת 
אתה צודק שפעמים משקל היתר שניתן לחלק המעשי יכול לתת כוח רק מדאי לכאלה שהם בעלי כישרון מעשי והם עצמם רחוקים אלא שבשביל תיקון הדבר הזה די בבעלי סברה מעמיקה ובעלי יכולת חידוש שיעסקו גם בחלק של ההבנה יותר אבל לא בחלק ה"ער והמרגיש" לחוד כיון שעיקר התורה הוא לא רגש אלא הבנה שמכילה גם ההרגשה המכוונת לאמת בסופו של דבר ברור ששני החלקים משלימים זה לזה אלא שעיקר צורת התורה היא כמו בר' בן זכאי ששני החלקים נמצאים באדם אחד ולא באנשים שונים
הרב קוק ב"קריאה הגדולה" מדבר על כך שהזניחה של הלימוד של פנימיות התורה הוא הגורם העיקרי ליכולת של הכפירה להרים ראש כיון שהיכולת להתמודד איתה לא יכול להיות על ידי החלק ההלכתי לחוד וברור שיש בזה הרבה אמת אלא שגם ההפיכה של הקערה על פיה אני לא יודע כמה פתרון יש בה
בשורה התחתונה המרחק בינינו הוא לא גדול והשאלה הוא בעיקר שאלה של מיקוד ומסתבר שהדברים גם תלויים בתכונות הנפש של כל אחד אלא כשמדובר בדרך לרבים נראה לי מתוך מסורת התורה באופן כללי שההלכה הוא העיקר ולא מצינו שינוי קיצוני בימינו שבה דווקא הרוחניות תהפוך לדבר העיקרי כפי שאולי הייתה ההבנה של הרב קוק

אתה רוצה לומר שלימוד ההלכות עצמם יש בהם גם גריעותא כיון שהם לא מכילים יותר מאשר זכר ליין שהיה כאן בעבר ולעומת זאת יש בהם יציבות קשיות וחוזק ובזה היתרון היחיד שלהם עד שיין עצמו ישוב ויתחדש ולהבנתי כוונת הרב קוק בדבריו שהעתיד הוא בחידוש הנבואה שבו תתחדש המקוריות וכבר לא יהיה צורך בשימור של הישן
להבנתי הדבר הוא לא ממש כך כיון שמאחר שחז"ל אמרו כבר שחכם עדיף מנביא כבר אין שום יתרון לנבואה כדבר בפני עצמו כיון שהעולם כבר עומד בעיקר רק על החכמה וכיון שהחכמה היא הבסיס לכל בניין רוחני הרוח לכשעצמה נדחקת מעצמה למקום שהוא רק משני ומשלים וגם את הרוח עצמה כבר יש צורך להוות על ידי הניתוח דווקא
ובלשון שהבאת הצימוקים כבר מהווים כיום את עיקר האוכל ולכן ההתחדשות צריכה שתהיה מתוכם דווקא
ובשפה אחרת - הרב קוק אחז מאוד מרעיונות של לאומיות והוא דבר שנמצא בעיקר מחוץ למציאות התורה וההלכה מחוץ למורשת הקשיחה שקיבלנו בה המחלל שם שמים מחויב מיתה והוא מחוץ לחום החיים החיבור שלו היה לו די בשיתוף של הזהות ההיסטורית דבר שהוא קרוב יותר לחיבור לכל אדם שנברא בצלם ויש בו חוסר בהבחנה ובניתוח מעמיק יותר של התופעה עצמה שבה המחויב לתורה וזה שאינו אינם נמצאים על אותה קרקע אלא בשטח אחר לגמרי ואמנם שברור שמבחינה מסוימת יש בו אמת אלא שמבחינה מסוימת יש בה גם עיוות מסוים