דיון הלכתי בין ישו והפרושים

השופט חיים כהן בפתח ספרו "משפטו ומותו של ישו הנוצרי", כותב שהשאלה האם מה שמתואר ב"ברית החדשה", נכון מבחינה היסטורית - איננה חשובה באמת. בירור מעין זה יש להשאיר לחוקרים ההיסטוריונים. נקודת המוצא שלו היא ניתוח משפטי של משפטו של ישו כמתואר בברית החדשה, גם אם המדובר באירוע היפותטי. ועל זה הדרך, נקודת המוצא שלנו היא בירור הלכתי של הנושא דלהלן, גם אם המדובר באירוע היפותטי.

וכך נכתב בספר "הבשורה על פי מתי" (אחד האוונגליונים), בפרק יב', פסוקים 1-8:

1. בָּעֵת הַהִיא עָבַר יֵשׁוּעַ בֵּין הַקָּמָה בְּיוֹם הַשַׁבָּת וְתַלְמִידָיו רָעֵבוּ וַיָּחֵלּוּ לִקְטֹף מְלִילֹת וַיֹּאכֵלוּ.
2. וַיִּרְאוּ הַפְּרוּשִׁים וַיֹּאמְרוּ לוֹ הִנֵּה תַּלְמִידֶיךָ עֹשִׂים אֵת אֲשֶׁר לֹא יֵעָשֶׂה בַּשַׁבָּת.
3. וַיּאֹמֶר אֲלֵיהֶם הֲלֹא קְרָאתֶם אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד כַּאֲשֶׁר רָעֵב הוּא וַאֲנָשָׁיו.
4. אֲשֶׁר בָּא אֶל־בֵּית הָאֱלֹהִים וַיֹּאכַל אֶת־לֶחֶם הַפָּנִים אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ מֻתָּר לוֹ וְלַאֲנָשָׁיו לֶאֱכֹל רַק לַכֹּהֲנִים לְבַדָּם.
5. וַהֲלֹא קְרָאתֶם בַּתּוֹרָה כִּי בַשַׁבָּתוֹת יְחַלְּלוּ הַכֹּהֲנִים אֶת הַשַׁבָּת בַּמִּקְדָּשׁ וְאֵין לָהֶם עָוֹן.
6. וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם כִּי יֶשׁ־פֹּה גָּדוֹל מִן הַמִּקְדָּשׁ.
7. וְלוּ יְדַעְתֶּם מַה הוּא שֶׁנֶּאֱמַר חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח לֹא הִרְשַׁעְתֶּם אֵת הַנְּקִיִּם.
8. כִּי בֶּן הָאָדָם הוּא גַּם אֲדוֹן הַשַׁבָּת.

פרופ' ישעיהו ליבוביץ', שכתב חלק נכבד מהערך על "ישו" באנציקלופדיה העברית, כתב כך על דמותו:[1]

"מן האוונגליונים הסינופטיים[2] משתמע, שישו חי ככל יהודי נאמן בדורו, ואין רמז לכך שנתכוון לשנות את דת משה וישראל, ואין צריך לומר – לעוקרה ולתת תורה חדשה במקומה, או לבטל את ייחודו של עם ישראל מבחינה דתית; וכן לא נמצא שפסל את הילכתם של חכמי תושבע"פ. למרות המגמה הבולטת באוונגליונים לעורר את הרושם שישו שולל את ההלכה ותוקף אותה בתמידות, אין הם מעלימים את העובדה שביסודם של מעשיו ודבריו דיקדק ישו לא רק בדברי-תורה אלא אף בפירושיהם ע"פ ההלכה, ורק במקרים מעטים הוא מופיע כעובר על דברי חכמים, וזאת בדברים שהיו,כנראה, שנויים במחלוקת-חכמים בימיו".      

מעניין לציין שהרב דניאל עשור, בספרו "על פתחה של רומי", שעוסק בהפרכת הנצרות, מביא את הסיפור דלעיל, כראיה לכך שישו האמין בתורה שבעל-פה, וכך כתב (בעמ' 448):

"הגדרת המושג מלאכה בתורה – נאמר במתי (פרק 12 פסוק 1): 'בָּעֵת הַהִיא עָבַר יֵשׁוּעַ בֵּין הַקָּמָה בְּיוֹם הַשַׁבָּת וְתַלְמִידָיו רָעֵבוּ וַיָּחֵלּוּ לִקְטֹף מְלִילֹת וַיֹּאכֵלוּ; וַיִּרְאוּ הַפְּרוּשִׁים וַיֹּאמְרוּ לוֹ הִנֵּה תַּלְמִידֶיךָ עֹשִׂים אֵת אֲשֶׁר לֹא יֵעָשֶׂה בַּשַׁבָּת'. 

אילו ישו היה מקבל את התורה שבכתב בלבד ולא את התורה שבעל פה היה לישו לטעון כנגד הפרושים: 'מי אמר שזה אסור? איפה זה כתוב בתורה שאסור לקטוף מלילות בשבת'?
(לא כתוב בתורה שבכתב שאסור לעשות כך בשבת)".

ה"ראיה" של ישו מסיפור דוד המלך[3]:

בספר שמואל א' (פרק כא, פסוקים א-ז) נאמר:

"ויבוא דוד נובה אל אחימלך הכהן, ויחרד אחימלך לקראת דוד, ויאמר לו מדוע אתה לבדך, ואיש אין איתך, ויאמר דוד לאחימלך הכהן, המלך ציווני דבר ויאמר אליי איש אל ידע מאומה את הדבר אשר אנכי שולחך ואשר ציוויתיך, ואת הנערים יודעתי אל מקום פלוני אלמוני. ועתה מה יש תחת ידך חמישה לחם תנה בידי, או הנמצא, ויען הכהן את דוד ויאמר, אין לחם חול אל תחת ידי, כי אם לחם קודש יש, אם נשמרו הנערים אך מאישה.

ויען דוד את הכהן ויאמר לו, כי אם אישה עצורה לנו כתמול שלשום, בצאתי ויהיו כלי הנערים קודש  והוא דרך חול ואף כי היום יקדש בכלי, וייתן לו הכהן קודש, כי לא היה שם לחם, כי אם לחם הפנים המוסרים מלפני ה', לשום לחם חום, ביום הילקחו".

התקפה: יעקב צורישדי, בספרו "המוקש הנוצרי", התייחס לראיותיו של יש"ו מסיפורו של דוד, וכך כתב:[4]

"אותו האיש מסתמך על דוד שהתיר שהתיר לעצמו ולאנשיו איסור אכילת לחם הפנים מפני רעבונם, כדי להצדיק את חילול השבת של תלמידיו. אבל לא היה עם דוד שום אדם, ורק דוד לבדו אכל מלחם הפנים, כמבואר במקרא שם (ומה שאמר דוד אל אחימלך "ואת הנערים יודעתי אל מקום פלוני אלמוני", כיחש לו, כדי שלא ירגיש שהוא בורח מפני המלך שאול). ולגבי דוד עצמו, שאכל מלחם הפנים, הנה ראיה זו היא סרת טעם, כי שם היה זה פיקוח נפש בבורחו מפני שאול המלך ולא לקח איתו שום צידה לדרך והיה ירא ללכת אל בתי אנשים אחרים לבקש מהם לחם חול פן יוודע הדבר למלך (ובמנחות צו, א מובא, דוד מסוכן היה, כלומר, עלול היה למות אם לא יאכל). לא כן תלמידים אלו של ישו, שהיו קרובים ליישוב ולא ברחו מפני המלך ולא היו צריכים לחלל את השבת בשל רעבונם.

ועוד: יש הבדל רב בין איסור שבת החמור מאוד ואינו מותר אלא בפיקוח נפש, ולבין איסור אכילת לחם הפנים הקל ממנו ויכול להידחות במצבים קשים, גם אם אינו מהווים סכנת נפשות".       

הגנה: מעניין לציין שדווקא אותו הסיפור על דוד שממנו מביא ישו ראיה, חז"ל אמרו שהיה בשבת, ודוד ראה את הכוהנים שהיו אופים את לחם הפנים בשבת[5]. ומכאן אפשר להבין יותר את ההקשר להמשך דברי ישו על היתר עבודת המקדש בשבת. וגם אמרו חז"ל שדוד עלול היה למות אם לא יאכל, ואולי זה היה המצב עם תלמידיו ש"רעבו".

מהמקרה של דוד אנו למדים את הדינים הבאים:

1. הכהנים עושים את עבודות המקדש בשבת, ומכיוון שמותר להם ע"פ ההלכה, אין כל בעיה בכך.
2. יש מקרים שבהם נדחית מצווה אחת על פני חברתה, כמו במקרה של דוד שאכל מלחם הפנים.

אגב, לא כתוב מה הפרושים השיבו על "ראיותיו", אלא רק הקשו על עצם המעשה, ויכול להיות שאחרי שישו הסביר להם את עמדתו, הם קיבלו...

ה"ראיה" של ישו מהיתר עבודת בית המקדש בשבת – "הלא קראתם בתורה כי הכהנים במקדש יחללו את יום השבת".

התקפה: יעקב צורישדי, בספרו "המוקש הנוצרי", התייחס גם לראיותיו של יש"ו מהיתר עבודת בית המקדש בשבת, וכך כתב:[6]

"עוד מתבסס ישו על כך שעבודת הקורבנות במקדש דוחה שבת, כדי לומר שבנוכחותו, הגדול מן המקדש, אין שבת קיימת, כפי שאיסוריה מתבטלים במקדש. וזה הבל ורעות רוח! כי התורה ציוותה בפירוש שהכוהנים יקריבו במקדש תמידין ומוספין בשבת, והפה שאסר הוא הפה שהתיר, (כלומר: השם שציווה על השבת הוא ציווה שיקריבו תמידין ומוספין ביום השבת). ואם יערוב הכהן את ליבו להקריב במקדש עולה או זבח בשבת, חוץ מהתמידין ומוספין שנצטווינו עליהם, אותו כהן יתחייב סקילה.

עיקר הנחתו כאילו השבת נדחית במקדש מפני כבוד מקדש – אינה נכונה. הכהנים אינם מחללים את השבת מפני כבוד המקדש, אלא מפני שהקב"ה ציווה על הקורבנות. ואילו היו בית המקדש וארון הברית בוערים באש בשבת – אסור היה לחלל את השבת ולכבות את האש מפני כבודם".

הגנה: אולי אפשר לומר שישו פשוט רצה לומר, שבמקום שיש צורך, ומותר לפי ההלכה (והמושג פה של היתר הלכתי משתנה מרב לרב, ומאתרא לאתרא, ובאתרא של ר' יוסי הגלילי היו אוכלים בשר עוף בחלב, ובאתרא דר' אליעזר היה מכינים כלי מילת בשבת), אזי אין לעושים המעשה עוון, בדיוק כמו שלכהנים במקדש אין עוון, כי עושים במקום צורך וע"פ ההלכה. ולכן, מכיוון שחשב ישו שהדבר מותר ע"פ ההלכה, ואף הביא לכך ראיות וטעמים, לא חשב שיש ביד תלמידיו עוון.