האם כותב/עורך המקרא הכיר/התייחס לכללי הדקדוק?

והתנ"ך באיזה ניב נכתב?

וזאת מניין?
יש בתנ"ך לפחות עדות אחת על הבדל בהגייה של מילים - שיבולת/סיבולת (באנגלית זה היום השם של התופעה).

בחורזעצער, בוא ננסח את השאלה אחרת: האם איזו שיטת דקדוק שהוגדרה במהלך הדורות יכולה להסביר את כל צורות הכתיבה בתנ"ך?
למיטב ידיעתי כולן הניחו מספר רב של יוצאים מן הכלל שאם נכיר בכולם כצורות לגיטימיות הגדרת הדקדוק בעברית תהיה שונה מאוד מהמקובל.
בקצרה, ההבדלים בסגנון, בדקדוק ובאוצר המילים בתנ"ך מוסברים היטב על ידי דיאלקטים שונים על פני אזוריים וזמנים שונים יותר מאשר על ידי מערכת עקבית (וכך גם כל שפה לפני שהתגבשה וניתן לומר הוקפאה).

מיימוני, ברוך הנמצא!
לא התכוונתי לדון באישיותו של פותח האשכול, אלא להעיר על הנוסח שבחר לכתוב בו, גם על המילים, בעיקר על המילים "כותב/עורך המקרא", שכל בעל אמונה יודע מי הוא, היה לו לשאול בפשטות, "האם התורה לא נכתבה לפי כללי הדקדוק?"
ולעניין עצמו,  התכוונתי לחלק השני בשאלתך, כי אכן לא נדע בבירור ממתי התחילו לדבר בלשון הקודש, רק זאת נדע, שהתורה היא הדבר הכתוב הראשון שיש לנו בשפה זו, ייתכן שהיו מילים שנעלמו מאיתנו כי לא הופיעו במקרא וסביר  כי יש מילים שחודשו רק במקרא.  שואם כך, המקום הוא לשאול עלינו, במקום שיש שאלה, מדוע אנו לא מדברים לפי כללי התורה? (ואז זו אינה קושיא בכלל, כי מי אנחנו, אבל זה נשמע יותר טוב לשאול על התורה...)
אז מהם "כללי הדקדוק" המדוברים? אם הטיות זכר ונקיבה על דוממים, זו אינה קושיא, אלו ודאי דינמיים, כפי שהביאו ואף השתנו מדור לדור, אף שניסו להכלילן בכללים, ועוד יותר מצינו בשפת היום יום שלנו, לפעמים מילים נרדפות, אנו נוהגים לכנות אחד בלשון זכר ואחד בלשון נקבה, על "עגלה ממונעת" הקורא לה "אוטו", יאמר "אוטו גדול", הקורא לה "מכונית", יאמר "מכונית גדולה", אז קשה קודם על עצמינו, אלא שזה שגרת לשון שהשתרשה אצלינו.  ואלו הדוגמאות שהביא פותח האשכול, ועל זה הערתי. 
אבל שאר כללי הדקדוק צורת הסומך ונסמך, ההטיות, אותיות השימוש, הפועל,  וההגיה, הכתיב, מלעיל, מלרע, רק הניקוד וכו' נקבע בדורות מאוחרים יותר לקבלת התורה , אבל הכל לפי התורה, בעניין זה. כמו שיראה כל הקורא ברש"י וגדולי המדקדקים,  כגון   רד"ק מנחת שי ודומיהם. שבמקומות מסויימים ציינו שהם יוצאים מהכלל . (למשל  מדוע נכתב "כשבה", במקום כבשה", ס' במקום ש שמאלית, לא נדע בבירור, אלא זאת נדע, שאם נאמר כך בתורה, זה אפשרי ותיקני אף אם לא לפי הכלל הידוע , אלא יוצא מן הכלל וכו' )
כרוב דוגמאות שהביא בפתיחת דבריו, שהתייחסו אליהם המפרשים והסבירו אותם, (והוא עצמו ציטט שם את הרשב"ם, אך כנראה חשב שהרשב"ם בא לומר שהפסוק אינו כדקדוק, אך הרשב"ם בא לומר כדבריי כאן, שזהו הדקדוק הנכון, )

ו"ייתכן", השפה דינמית, דקדוק העיברית המדוברת משתנה, אך דבר א-לוהינו קיים לעולם, ודברים אלו צריכים להיות מושרשים בגיל הרך, כי אם לאו, אזי "שבשתא, כיוון דעל, על".

שלה נוספת לדיון:
למה כתובים (כמעט) כל "היא" שבתורה, "הוא"