תו"ד,
אני לא תוקף את כל העולם. אני שואל וחוקר. אולי בסערת הדיון, הנובעת מיחס אכפתי ומחויבות עמוקה לחכמה ולאמת, דברי נחזים כהתקפה. זו הזדמנות להתנצל בפני מי שלא נהגתי בו כבוד כראוי לכל אדם ולחכמים בפרט.
לא היתכוונתי להוכיח אותך על ההתקפות, חלילה, אני נהנה מהם מאוד. אני ניזון מהשאלות האלו, וכמה שיותר חמורות עדיף טפי. אלא שאתה לא נותן את הבטן הרכה של עצמך כדיי שגם אנחנו נוכל להראות לך אולי,שאתה מעדיף בפרדוקס צד אחד שניתן גם הוא להתקפה. על זה ביקשתי, תיכתוב בבקשה אייך אתה קורא את העולם והאנושות, מה עניינם(אם יש בהם אייזה עניין) ונדון באמונותיך (כל דייעה על העולם היא אמונה).
אם לא הייתי מכבד ומעריך אותך ואת כל מי שאני מדיין אתו, ורואה אותו כבר דיון ראוי ומאתגר, לא הייתי כאן.
אמר מי שאמר, אין הדיון (רק) לתועלת השני, הדיון תמיד (בראשית) הוא לתועלת עצמך, הרי היחיד שלא משנה דעות בחייו הוא החמור. גם בלי לשנות דעות מיקצה לקצה, יש בכל דיאלוג בין אנשים חושבים ב' תועלתיות, האחת מעצם הבנת השני וסברתו החדשה(או כול מיני צדדי מחשבה שלא העלנו מיעצמיינו) והב' מעצם הבעת הדעה העצמיית שלנו, אין כמו העלת וסיכום הדעה העצמיית לבירור מה היא באמת, ולפעמים רק כך חושפים הכשלים שבה, או אפילו העוצמתיות שבה.
אתה שואל מה הם אמונותיי ואתה זכאי לתשובה.
מעולם לא התחמקתי מלומר את דעתי בבירור. אני חושב שגם בכנות. הלא דברי פרוסים ברחבי הפורום.
לצורך הדיון אתמצתם כאן, ללא כל הטיעונים הנלווים. במידת הצורך אפרט יותר.
או קיי.
משחר האנושות אנו ניצבים בפני חידת היקום המופלאה. היטיב החזון איש לתארה בתחילת ספרו אמונה ובטחון.
מה החידה? יש עולם המורכב מחוקי טבע המיתגלים מידי כמה שנים בידי אנשים חושבים, וחלק מהטבע שבו, הוא אנשים בידמותיינו, העולם היה בעבר ניראה בצורות אחרות, כמו עולם נטול אנושות (וחיים ביכלל), ובצורות יותר קדומות שבהם ביכלל לא היו החוקים האלו אלא חוקים אחרים שהולידו החוקים שלנו שהולידו אותנו.
מה פיתאום להגדיר העולם חידה, מה חידה כאן?, חידה היא כשהורגלת לדבר ופיתאום יש משהו החריג מן ההרגל, ואז אתה שואל מה הישתנה. אבל מה הורגלת כאן בעולם אחרת מימשהו אחר? אתה חלק מהיתפתחות איינסופית מהסתם אל הסתם. זה שיש לך תודעה אישיית, וזה שיום אתה דפוק ויום אתה מיסתדר, וזה שיש כ"כ הרבה פרטים בעולם, מה אומר לך שמשהו לא בסדר כאן, זהו הסדר, ותישמח שאם באמת דפוק לך, יש האפשרות לומר לכולם ביי, ולהשאיר אותם להיתבשל כאן הלאה, עד שהביי יבוא אליהם בלי הזמנה.
עד כמה שלמדתי וקראתי לא עלה ביד מי, תשובה לחידה זו.
מצוקתך פיתרונך. המציאו חידה וחיפשו תשובה. אולי זה שאיין תשובה בשונה מכל חידה היא ראיה שאכן איין חידה.
כוונתי לתשובה לוגית מסוג התשובות שיש לנו על שאלות שונות בחיינו.
תביא שאלות והתשובות עליהן, וניראה אם החידה והתשובה אותה תחפש היא מימינם.
האם העולם המופלא הזה נוצר מאליו? זה נשמע לנו מאד רחוק.
רחוק ממי? אדרבא זה שמימבט חסר תכלית הכול כאן דפוק, עד שאתה לומד כאן אייך להיסתדר בחיים, בא אליך מלאך המוות ואומר בוא חמודי, אולי זה מראה שיש כאן אייזה היתפתחות לא מוצלחת בימיוחד בלשון המעטה. ביחס למה נישמע לך רחוק, מהו הקרוב ביחס אליו תימדוד?
עלינו אבל לקחת זאת כאפשרות. אולי המוזרות היא רק תוצאה מהרגל להבין כל דבר.
נו, אמרת בעצמך. אז למה ליבנות בנינים באויר ולחפש אייך לתפס ולהגיע אליהם?
וחוץ מיזה מה היתרגלנו להבין? היתרגלנו לצייר ציורים אייך דברים ניראים, אבל לא הבנו עוד שום דבר כאן בעצם ובמהות.
הבעיה הגדולה יותר היא כי כל תשובה בעצם רק מרחיקה את השאלה. לא משנה איך ומה ננסח. ברגע שאנו אומרים כי יש משהו שאיננו כפוף לכללים הרגילים, לא אמרנו בעצם מאומה. כך אני מרגיש.
אני רואה שכל תשובה שאני כותב לך, אני מוצא אותה בשורה הבאה מיפיך.
אני יודע שיש מי שמרגישים כי זה בכל זאת עדיף על לא לומר כלום.
וויטער הרגישים?, לאמיר רעדן לוגיש, (ואם אתה רוצה הרגישים תאמר מנין ההרגישים האלו, אולי הם הבנות לוגיים לא מעובדים מספיק). אני לא סתם אומר לך זאת, ואבאר:
גם אני מכיר מעצמיי ההיתפעלות הזאת מכל מה שקורא כאן, כל החיים האנושיים המורכבים, כל הבריאה המשולבת יחדיו, כל ההרהורים כל ההרגשיים. אבל יש בעייה, כי ה'היתפעלות' היא רגש, והיא רגש חזק שמשפיע על המחשבה ועל השאלות שהיא מולידה. ביכלל השידוך הלוא מוצלח הזה בין ההרגשיות לבין המחשבה השכליית, הולידה הרבה ממזרים או הריונות מדומיים. אם רוצים לדון במשהו, צריך לשים ההיתפעלות בצד, ולחשוב בצורה מוגדרת היטיב, מה יש לפניינו, מה אנחנו יודעים, מה הקשר בין הידיעות לבין מה שלפנינו, וככה ליבנות שאלות, ראיות, תשובות, ושאר מחשבות.
אני למשל יכול לומר לך, שיש גם חלק רגשיי באדם, שהוא לא רוצה תשובה לעולם, הוא מאוד מפחד לגלות שיש אייזה כיוון לפיתרון בעיית העולם. החלק הזה זה החלק ה'ריגושיי' שבאדם, החלק שמחפש מתח שמחפש דברים חדשים שמחפש ניסתר שהפך את ספריי הריגול לרב המכר מיספר 1 בעולם (יותר מהריגוש הרומנטיי, וגם ברומנטיי מחפשים תמיד המיסתתר והלא ידוע, הניכסף והרחוק), (במחקריי המוח זה ידוע הוא ניגרם בדר"כ ע"י חומרים כמו דופאמין ועוד שמעוררים מערכת התגמול (reward system) שהיא ניזונית גם מתחושות ריגושיות וחדשנות (novelty),כך ששאלות כמו מה שאתה מעלה על חידת העולם יכולות להיות ממוצא פסיכולוגיי, ולא מחידתיות אמיתיית. כדי שנוכל לדעת האם החידה הזאת היא אמיתיית, צריך לשקול בראש קר, מה היא
אני בכוונה כתבתי מרגיש, כי השכל לא יכול להתמודד, לא עם עולם שנברא לבד ולא עם אלוהים. בעצם אין לנו דרך להבין את הדבר הזה בכלי ההבנה הרגילים.
למה עם עולם שניברא לבד הוא לא יכול להיתמודד, מה מונע מאיתנו ליסבור שיש חוקי טבע קדומים בלי שיש באפשרותיינו ציור התחלה או סוף להם. והם הביאו לצורת היקום ולצורת החיים שבו, הרי תסכים שאיין יודעים המהות העצמיית בשום דבר(לא בחוקים עצמם, לא בחומר, לא במושגיים הרעיוניים כלוגיי ומטמטיקס) הכול הוא ציור שאייכשהוא מודע בשכל, אז מה מבהיל כ"כ בסברא שהכול ניצחיי, ומיתגלגל הצורותיו השונות, שאנחנו אייזה שלב מסוים בו?
ומינגד, מה רע עם בורא, שהוא אייזה מציאות שבכוחה כוחות ואפשרויות עלומות, וחלק מהם זה בריאת העולם כמו שהוא. זה שלא תופסים מה הוא, לא שונה מימה שאפילו העולם לא תופסים מה הוא(וכנ"ל).
נמשיך. נניח כי אנו מקבלים מציאות של בורא. עומדות בפנינו שתי שאלות. השנייה לא קשורה לכך שיש בורא, אך הבורא אולי יכול לתת תשובה לשאלה.
השאלה הראשונה, האם הבורא הזה רוצה משהו מאתנו. אין לנו מושג אם קיים אצלו בכלל ענין הרצון ולכן איננו יכולים אפילו לשאול מה התכלית שלו.
(בלי ההגדרה שלי על בורא שהוא מצוי בהחלט, בלתי תכליתיי והגדירי או כל סברא ואמירה) מה לא טוב בסברא הפשוטה, שאם יש בורא, הרי כל מה שקורא כאן הוא ברוא על ידו, ומכיון שהכול כאן הוא תכליתיי, למה שלא נאמר שיש גם תכלית כלליית להכול, האם מיסתבר שמישהו יברא משהו בתכלית הדיקדוק כדי שיוכלו להתקיים בו חיים(כשלנו) וזה עצמו לא יהיה לתכלית?
מניין לנו שמושג התכלית, כפי שמוכר לנו, חל עליו בכלל. הרי הוא מעבר לכללים המוכרים. לא יותר מאתנו, אלא משהו אחר לגמרי.
כנ"ל, כי לא עליו דנים, דנים על הבריאה שלו, היא כולה בתכליתיות לחיים למה שלחיים בעצמם לא יהיה תכלית?
כך שאם אין לנו הוכחה גמורה על איזה כוונה או רצון שלו, אין שום טעם לעסוק בספקולציות. כיוון שאין לנו מושג בטיבו, שלל האפשרויות הוא הרבה מעבר למה שאנו יכולים להעלות על הדעת. לא מסתבר שהוא נזקק אלינו שנשמש לו כ"עם". זה רעיון מגוחך לחלוטין.
כאן אתה כבר שואל שאלות מה התכלית שלו בנו כעם, כלומר אם הוא כזה אדיר מה הוא צריך מאיתנו, אבל מה רע שנדמה יוצר לצורתו, ונקיש מאיתנו אליו ואז מה שהביאו פה פעם מהרמח"ל יהיה התכלית של העולם, אני מעתיק משם:
כתב הרמח"ל בספר "דעת תבונות" :כי מה שנוכל להשיג בענין זה, הוא כי הקב"ה יתברך שמו הוא תכלית הטוב ודאי, ואמנם מחוק הטוב הוא להיטיב, וזה הוא מה שרצה הוא יתברך שמו לברוא הנבראים כדי שיוכל להיטיב להם, כי אם אין מקבל אין הטבה; ואמנם כדי שתהיה ההטבה הטבה שלמה ידע בחכמתו הנשגבה שראוי שיהיו המקבלים אותה מקבלים אותה ביגיע כפם, כי אז יהיו הם בעלי הטוב ההוא ולא ישאר להם בושת פנים בקבלת הטוב כמי שמקבל צדקה מאחר.
כ"כ מרגש (אפילו רומנטיי) הקטע הזה, 'טוב צרוף', שממציא אחרים מהאפס רק כדיי להייניקם מזיו תנחומיו, נכון שאיין הוכחה לזה, אבל היא סברא שאפשר מאוד לסוברא(לא לדעייתי שאיין שייך כלל), ולמה תכניה 'מגוכך לחלוטין'.
וזה עוד לפני האפשרות שגם אם יש לו רצון ותכלית, לא אנחנו אלו האמורים לספק לו את זה. כפי שהנמלים אינם אמורים לעשות זאת. תחושתנו שאנו נזר הבריאה אינה אובייקטיבית ובעיקר נעדרת את המידע כדי לקבוע זאת.
למה נמלים? נמלים איין בהם דעת, איין בהם בינה, איין בהם הבעת רגשיות, אני מקווה שאאין לך יחסים ריגשיים עם נמלים אבל יש לך כאלו עם בני אדם, למה שלא נאמר שהבורא ברא כאן מודעיות שאיתם הוא מנהל מערכת ריגשיית ולעתיד ביכלל יהיה יחוד ביניהם. וכל שאר הבריאה היא לתיפארת והנאת האדם.
ועודלא דיברנו עלהבעיות המתעוררות בעצם קיום רצון אצלו.
אייזה בעיה, מה הוא אטום רגשיות? למה אתה שולל שמה שיש בנו, ותודה שהמערכת הנפשיית היא מופלאה ביותר, כל המחשבות, כל ההרגשיות, כל התחושיות, למה שלא נאמר נמאן דנפח מידיליה נפח. וגם בו יש הכול.
השאלה השנייה, שאין לה קשר ישיר לראשונה היא מתחום צרכינו הפסיכולוגיים. יש לנו צורך עז, צורך קיומי, במשמעות. לצד זה אנו חשים כי משמעות זו צריכה להיות תלויה במשהו חיצוני לנו ולא שאנו בעצמנו ניצור לעצמנו ענין ומשמעות בחיים.
אייך אתה מסביר את הצורך העז הזה? באופן רציונליי? אולי הוא אמוציונליי, כדי לעורר האדם לחשוב ולחפש, ואכן הוא לא מגיע על סיפוקו מסיבה רציונליית, שבאמת איין כאן תירוץ ל'מה המשמעיות של מה שקורא כאן בפרטיות או כלליות', אבל קודם כל נגדיר שיש כאן אייזה תכליית יחסיית שצריך לחפשה ,ואלי נימצאנה בעבודת עצמיינו להיות טובים או להיות אמיתיים, וכי תיימא למה צריך שנעשה עצמיינו טובים אולי כהרמח"ל הנ"ל, אולי נחפש תשובה אחרת, אבל אייך ניברח מחיפוש אחר אייזה תכלית נירציית פה, רק ביגלל טענותיך.
כיוון, שלמרבה הצער, אלוהים לא התגלה לנו (טענת ההתגלות צריכה הוכחה גדולה מאד. אם לא כן לא שבקת חיים לכל בריה. זאת מעבר לשאלה שזה מעלה. אם רצה להתגלות מדוע לא עשה זאת מספיק ברור ומדוע דווקא בתקופה כה פרימיטיבית. החסר סבלנות הוא אלוהים? האם ידו קצרה מלחונן את קהל עדתו בחכמה בינה ודעת? ומדוע רק לקבוצה כה קטנה מהאנושות?. גלשתי כבר לטיעונים ספציפיים שאין עכשיו זמנם) אין לנו שום מושג האם ומה הוא רוצה.
הנחת המבוקש ממש. יש לך שאלה מה התכליית , יש לך מסורת על היתגלות כלשהיא, בימקום שתחבר את שתיהם, וננסה להבהיר את המסורת. אתה קובע עובדה שהתשובה שיקריית, ומשאיר השאילה הבוערת. ?! אולי זה לא ברור כי חלק מהעבודה היא התהייה והחיפוש אחריו, אולי כדיי שתהיה בחירה, אולי כדיי שיהיה לנו סיפוק ריגושיי, אייך אתה משליך את המסורת רק ביגלל כמה שאילות מסוג זה?
כדי למלאות את חיינו בתוכן, נעסוק בחכמה, כל אחד לפי מה שלבו חפץ, נהנה מיופי הבריאה, נספק קצת את חמשת חושינו, שנבראו על ידי אותו בורא שברא את השכל ואת הרגש, ונמצא חן ושכל טוב בעיני אדם, ואם אלוהים ישנו והוא מתעניין בנו, אז גם בעיניו.אתה נותן מישקל לנהנתנות הזמניית, ולא שם לב שהשאילה האדירה של האם כל זה לריק(כי בשביל שיהיו לאייזה סובייקט כמה ריגעי או שנות הנאה וריגוש, ממש חבל להיתאמץ בכזאת בריאה אדירה), אם אתה אוחז שיש בורא, זה כימעט בטל שמה שאתה קורא תוכן הוא תכלית וכוונת הבריאה,
נניח כי אתה כן חושב שהבורא רוצה מאתנו משהו, איך זה מוביל אותך ל"דת" במובן של ריטואלים וחוקים קבועים. ועשית הישר והטוב לא מאתגר מספיק?
אלף פעמים היצהרתי כאן, שכול המעשיי הדת הם רק בשביל התוכן המחשבתיי שלהם, אני לא יודע למה אתה נותן מישקל עצמיי למעשים לעצמם.
האם כמי שבא מבחוץ (תרתי משמע) הייתי מתייחס ברצינות לכל סיפורי המסורת. אם התשובה היא כן, צריך לנמק.
קשה לענות על זה, כי מי שלא יודע כל מה שאנחנו כבני המסורת יודעים, יקשה עליו על סמך אייזה עדות היסטוריית שלפניי 3000 שנה לקבלה, ולעולם הוא לא יספוג מה שאנחנו יודעים, כי ימאס לו באמצע, אבל ברור שמה שיש במסורתיינו איין בשום מסורת אחרת בעולם.
אם התשובה היא לא וגם אם יש ספק, איני רואה שום טעם וצורך לאמץ את דת משה וישראל.
ממש לא נכון. אם יש ספק? אז וודאי לא נקבלה?! כשהיא יכולה להוביל לתיירוץ על כאלו שאלות אדירות כמו מה שנידברנו עכשיו?
איני נזקק להפרכה מוחלטת, כפי שאיני נזקק להפרכה מוחלטת של כל מסורת אחרת (בכלל איך ניתן "להוכיח" כי הלובביצ'ר הלך בדרך כל הארץ? כל בר דעת מבין כי חובת ההוכחה לטוען דבר מה ואין מקום לחובת הפרכה כדי לא לקבל כל רעיון שהוא. זו הנחה בסיסית בלוגיקה וכך נוהג כל אדם שפוי בחיי היום יום).
אני מיתפלא שאתה כל הזמן מביא את הבעש"ט ואת הלובביץ' או אומן מיברסלב וכדומה, אין כל דימיון מאנשים שהיתה בהם מגלומניות על גבול הזיות וגם היה להם כוחות נפש בלתי רגילים, ומזה יצא העייגל הזה, אבל כאן אנחנו מדברים על משה האיש שאייך הוא לא היתפטר במדבר אלף פעמים אחרי כל הבוז והעגמת נפש והחוצפות שהוא ספג, איני יודע, אבל מה השאיר לנו, כאלו עשרת הדיברות אני כן יודע,
וכי חושש אתה מגיהינום?
נראה לך כי אלוהים הישר והטוב יוכל לבא אליך בטרוניה כלשהי?
לא. אמרתי זאת אלף פעמים, שמי שהוא אמיתיי במחשבותיו, איין כמוהו צדיק בכל הארץ, בין כופר וביין מאמין וביין מסופק, (ועל עניין השכר והעונש מה ענינם יש לדון)
המשמעות אותה אנו מייחסים למצוות היא הרי מאולצת. ניתן ליחסם כמעט לכל פעולה.
לכל פעולת בחיריית? נכון. וזה כבר אמרתי לך, 'דת' היא המאבק האנושיי על הטוב והאמת, למה צריך לזה, מי צריך המאבק כאן שבעים שנה, זו חלק מהשאיילה שיש לדון עליה. אבל פעולות אחרות סתמיות שנובעות מרצונות ונטיות הטבעיי שבאדם, מה משמעות יש בהם, הם מעשה קוף בעלמא.
האמת, שריגש אותי מאוד ליכתוב עכשיו, אני יודע היטיב מה בליבך, אני יודע בדיוק מה הם טענותיך, ואני יכול ליכתוב אותו מיכתב לאלוהים (כמו שכתבתי להרב קוק על הרוע שבעולם) על הדת. ואפילו רמזתי את זה שם בגלוי:
סוף דבר, כייף לישקוע בים העונג מיפעם לפעם, אך טיבעו של אותו ים שאחר כול רוגע בא גם זעף, וגליו משברים, ועומקו מטביע, ותהומו ניגרש, ולועו לא ידעה שבעה, וסוף הכול, פולט אל חוף היבשה, כל באי עדיו. ואז שוב מיתחדשת הכמיהה והערגה, כי 'אין שלום אמר אלוהיי לצדיקים', ושוב ניכנסים אל הים וחוזר חלילה ניפלטים שוב אל החוף, ושוב חוזרים המיימה, וחוזר חלילה. עד, עד שמגיע ינאץ השקד ויסתבל החגב ותפר האביונה. ואז כבר איין אפשריות לרדת המיימה, ורק מה שנישאר להאדם לחזור ליזכור כול ימי חייו ובית עולמו, והוא מיסתכל בעיניי האלוקים, ושואל לו מאחר שהבל הבלים הכול – אז 'למה' 'למה בראת אותי' למה נתת לי דמיון שאני שותף שלך בכול, ולבסוף נתשת אותי להבין שגם ה'סוף דבר את אלוקים ירא ואת מיצוותיו שמור' הוא הבל הבלים.
תידע שאני מיבין אותך במאת האחוזים.
תישמע, מעניין.
http://www.skeptics.org.il/blog/%D7%90%D7%AA%D7%90%D7%99%D7%96%D7%9D-20-%D7%94%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%9D