הרהורים על שיטת המושבעים בבתי הדין

רקע: בארצות רבות בעולם (בפרט בבריטניה ובארצות הברית) נהוגה שיטת המושבעים בבית המשפט. על פי שיטה זו החלק העובדתי של השיפוט (האם אכן ראובן הרג את שמעון, או לווה משמעון) נעשה בידי שנים עשר אנשים שנבררים באופן אקראי מן הציבור ולא בידי שופטים מקצועיים. המושבעים הם אלו שמחליטים אם הנאשם אשם או לא אשם על פי הראיות המובאות בפניהם, בעוד גזר הדין נקבע בידי שופט "מקצועי" שהוא גם זה המנהל את הדיון המשפטי.

קוריוז היסטורי א': במקורה הונהגה שיטת המושבעים בבריטניה על ידי הנרי השני (בסביבות 1100) כתחליף או אלטרנטיבה לשיפוט על ידי האדון הפיאודלי. השיטה מבטיחה לאנשים את הזכות להשפט בידי "בני מעמדם" וזה היה בזמנו גורם רציני להעדפת השיטה הזו על ידי הבריות, מתוך מחשבה שכך יזכו למשפט צדק. במרוצת הזמן דחתה שיטה זו מפני את שיטות המשפט הגרמאניות העתיקות, כמו מבחן האש (עושים לנאשם כוויה, אם הוא מתרפא תוך שלשה ימים סימן שהוא לא אשם) מבחן המים (זורקים את הנאשם למים, אם הוא טובע סימן שהיה זכאי, בעסה) או דו קרב לחיים ולמוות בין בעלי הדין (מי שהקב"ה עוזר לו לנצח סימן שהוא צודק מ.ש.ל.). אגב האנגלים כמו שמרנים טובים לא באמת ביטלו את החוקים הישנים ורק בשנת 1818 כשאיזה בעל דין תבע לישב סכסוך בדו קרב הפרלמנט נאלץ לבטל את החוק הארכאי.

שאלה סוציולוגית א': מה עושים יהודים חרדים בבריטניה ובארה"ב כשהם נקראים ל jury duty, מישהו יודע? הם מוכנים להיות חלק מערכאות? מתחמקים איכשהו?

קוריוז היסטורי ב': מתברר כי במקור המושבעים היו עדים, כלומר היו לוקחים 12 נאמנים מן הקהילה שיודעים את העובדות בסכסוך (נאמר, סכסוך קרקעות, האם הבעלים של השדה היה ג'והן סמית או ג'ין ראו) והם היו נשבעים לומר את האמת (להבדיל מהמושבעים היום שמושבעים לשפוט צדק). מכיוון שמשפט המושבעים נערך במקום מושב המלך ולכן היה קשה להגיע לשם, החליפו אט אט את תפקיד המושבעים מעדים לשופטים, ולבסוף הגיעו למצב הנוכחי בו המושבעים הם בדווקא אנשים שאינם יודעים דבר על הסכסוך. עוד בימי המלכה אליזבת א' ניתן היה להעמיד את המושבעים לדין על שבועת שקר אם הם חרצו משפט שגוי.

קוריוז היסטורי ג': האנגלים אמנם שלטו בארצנו 30 שנה, אבל לא הותירו כאן את שני הסממנים הראשיים של מלכותם: נסיעה בצד שמאל של הכביש ובתי משפט עם מושבעים. הסיבה לכך שאיננו נוהגים כמו באנגליה היא שגנרל אלנבי, כאשר כבש את פלסטינה, מצא בה כמה משאיות של הצבא הגרמני ששימשו להובלת חיילים תורכים, ומכיוון שאלו כבר התרגלו לצד ימין, החליטו הבריטים להמשיך את הסטטוס קוו.

לעומת זאת, את שיטת המושבעים הבריטים בכוונה לא הנהיגו במושבות. הסיבה לכך היא שהם חששו מכך שהמושבעים יזכו את מי שימרוד נגד השלטון הקולוניאלי שלהם. לכן השיטה עברה רק לאותן מושבות שמראש נוסדו על ידי אזרחים בריטים, כמו ארה"ב ואוסטרליה.

שאלה סוציולוגית ב': האם לא כדאי להנהיג משפט מושבעים בישראל? זה יוכל לרסן קצת את השחץ המופרז לעתים של המערכת המשפטית, ואולי גם ישמש מיני כור היתוך חברתי שילמד אנשים מסוגים שונים לשבת ביחד ולקבל החלטות.

חידוש הלכתי: האם שמתם לב שלדיין אין, לפי ההלכה, זכות להתנגד לשני עדים? אם הוא בטוח שהדין מרומה, כל מה שהוא יכול לעשות הוא לפרוש (רמב"ם סנהדרין פכ"ד ה"ג). אני רוצה לפרש את הדברים באופן הבא: זה לא (כמו שמקובל לחשוב) ששני עדים הם ראיה ניצחת. שני עדים הם אלו שפוסקים את הדין. הדיין רק מספק להם "מטריה" שנותנת להופעה שלהם "חלות" של עדות, כמו הבדיקות והחקירות שמטרתן שיהיה אפשר להזים את העדים. כלומר אני מציע שגדרם של שני עדים הוא כמו המושבעים בימי הנרי השני (הנוהל המקורי): על פי שניים עדים יקום דבר. הם מכריעים הצד המציאותי (מה קרה).

ומינה, זה שהעדים מכחישים זא"ז בבדיקות פוסל את עדותם לא מפני שנפגעת האמינות שלהם, אלא מפני שהם מאבדים את ה"חלות" של כת עדים ברגע שהסיפור של אחד מהם אינו הסיפור של השני. ולכן אף במכחישים זא"ז ניתן לצרף את עדותם אם אין צורך ב"כת" של עדים, ואין אומרים שכיוון שהם מכחישים זא"ז הרי שאינם אמינים (חו"מ ל' ס"ג) בסופו.

נמצא שיש שני סוגי שאלות: שאלות הלכתיות (מה הדין) שהן עניינו של בית הדין, ושאלות מציאותיות (האם ראובן הרג את שמעון) שנקבעות על ידי העדים בלבד ושכנועו של בית הדין איננו "צד" בנושא. כך אנו מוצאים את הגמרא ביבמות צב. מתלבטת אם זה שבית הדין הורו לאשה עגונה להנשא  (ואח"כ בא בעלה) הוא "הוראה" או "אין זו הוראה אלא טעות": השאלה היא אם בית הדין ניסה לומר משהו על המציאות (שהבעל מת), שזה כלל אינו מעניינו ולכן אין זו הוראה,  או שבית הדין אמר כאן הלכה (שמותר להנשא כאשר הסיטואציה היא כזו וכזו) שאז יש לזה תוקף של דין ואולי תפטר מן הקרבן.

המובאה מהלכות קידוש החודש, באה להוכיח שלבית הדין יש יכולת לבצע מניפולציה על העדות. למרות שאכן בקידוש החודש סמכות בית הדין רחבה יותר.

גם בהלכות אחרות נעשה בה שימוש, וזה משמעה של המשנה בסנהדרין: "מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים", בדיקה שנועדה להכשיל את העדים.

אין שום דמיון בין עגונה לקידוש החודש, ביה"ד קובע מציאות ולא דין באינספור מקרים, ניתן אף לומר שברובם של המקרים הענין הוא כך. ביה"ד קובע מי הרג את שמעון, ראובן או לוי. ביה"ד קובע האם פרתו של ראובן אכן נגחה וכו' וכו'. וגם הקביעה בהיתר עגונה היא קביעה סטנדרטית ובירור עובדתי רגיל.

אבל בקידוש החודש אין שום משמעות אמיתית לעובדה אם הירח היה מכוסה בשעה מסוימת כיון שהנתון הקובע הוא מולדו של הירח ונתון זה הוא מוחלט ובלתי ניתן לדיון, (בניגוד להתרת עגונה שישנה שאלה עובדתית פתוחה, הבעל מת או לא).

ההבדל בין התקופה בה קידשו עפ"י הראיה לבין תקופתינו אנו, היא שאלת סמכותו בפועל של ביה"ד, כלומר: בניגוד לזמנינו אנו ולפיה קביעות החודשים הוכרעה לנצח, בתקופת הקידוש עפ"י הראיה ההכרעה היתה פתוחה מדי חודש בחודשו.

הרי גם בזמנם ישנה הלכה של "כבר קידשוהו שמים" כלומר גם במקרה שלא באו עדים, הקביעות חלה מאליה מכח המולד עצמו. (ולדעת רוב הראשונים גם במקרה זה צריכים ביה"ד להעמיד מושב ולקבוע שנתקדש החודש ורק אז חל קידוש החודש מאליו) במסכת יבמות מוזכרת דוגמא קיצונית לחודש שלא קודש כלל, ולא נהג בו יום הכיפורים [לדעת חלק מהמפרשים].

בניגוד לכל המקרים בהם ביה"ד נדרש לשאלה עובדתית טהורה. במקרה זה השאלה העובדתית כביכול אינה אם הירח נולד, אלא אם העדים ראו זאת. כלומר, העדים אינם מבררים את המציאות הידועה אלא מספרים את עצם העובדה שהם ראו. ואין שום צורך ל"האמין" להם שהירח נראה, אלא רק לשמוע מפיהם שהם ראו את הירח. כלומר, תפקידם של העדים הוא טקסי בלבד לספר בפני ביה"ד את הידוע להם. ומכח זה באו כל ההלכות המיוחדות בקידוש החודש, ובראשם הדין המאפשר לביה"ד להכריח שני עדים לספר מה שלא ראו מעולם.

תוקן על ידי jbenhaim ב- 07/03/2012 00:15:05

נדב
עי' מסכת ראש השנה דף כה. "תנו רבנן: פעם אחת נתקשרו שמים בעבים ונראית דמות לבנה בעשרים ותשעה לחדש, כסבורים העם לומר: ראש חדש, ובקשו בית דין לקדשו. אמר להם רבן גמליאל: כך מקובלני מבית אבי אבא: אין חדושה של לבנה פחותה מעשרים ותשעה יום ומחצה ושני שלישי שעה ושבעים ושלשה חלקים. ואותו היום מתה אמו של בן זזא, והספידה רבן גמליאל הספד גדול. לא מפני שראויה לכך, אלא כדי שידעו העם שלא קידשו בית דין את החדש".

החשבון של המחזור בין מולד למולד: כ"ט ימים, י"ב שעות, תשצ"ג חלקי שעה, (כל שעה מתחלקת ל: תתר"ף חלקים. זה מופיע רק בראשונים), היא מסורת קדומה אשר הייתה ידועה לבי"ד הגדול מקבלי העדים וכפי שמופיע בברייתא לעיל, אלא שהלל עשה חישוב קבוע וממוצע ואילו ביה"ד מקבלי העדים, היו נתונים לכל מיני השפעות נקודתיות, כמו למשל יום מעונן וכו'. אבל בעיקרו של דבר, ברור שהחשבון היה בסיס לחקירת העדים ומכאן גם הסימנים עליהם דיברו ר"ג ור' יהושוע במשנה בר"ה ב' ח', לבדוק את אמיתות העדים.

מיכי.

כיצד ניתן להבין את עדיפות הובע"ד על עדים בכך שהיכן שהמציאות התבררה אין מקום לעדים, ראשית היכן שהמציאות ידועה והעידו עדים נגדה הרי מלקים את העדים על שקרם, הכי כך יהיה בהובע"ד נגד עדים, ושנית הרי בירור העדות הוא המובחר שבבירורי התורה ומנין איפה ההנחה שע"י הובע"ד נוכל לקבוע שהמציאות נתבררה כך שאין מקום לעדים?

לענ"ד ההגדרה שונה במעט ועיקרה הוא שבמקום שהבע"ד מודה בנידונו הוא אין מקום להליך דיוני כלל, כי כל עסקו של ביה"ד הוא בדיוני כפיה והכרעה נגד אדם,  וכל שהבע"ד עצמו מודה בנידונו כביכול אין כאן הזדקקות לדיון ראייתי וממילא שאין מקום להכרעת עדים בנידון. והנושא של כל האומר לא לויתי שהזכרתו ברמז (אשר לכאורה יש כאן דיון גמור וההודאה היא כביכול הפוכה) הוא נושא מורכב יותר ועמוק, אך גם בו ניצבת סברא זו (וארחיב אם אדרש)

יעבץ.

אני מופתע מהודעתך, כידוע תפקיד העדות בתהליך קביעת החודש הוא מינורי וכמעט סימלי בלבד זאת לאור העובדה שקביעת החודש אינה נסמכת על בירור עובדתי שהרי חישוב המולדות ידוע וברור, ההחלטה על קידוש החודש היא די שרירותית כשהקריטריון הקובע הוא כמובן חישוב המולד תוך התחשבות בכל מיני פרמטרים שונים.  על סמך זה נקבעה ההלכה היחידה במינה "אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין" וברור  שאילו ראיית העדים את הלבנה או לא היתה קובעת באופן אמיתי לא היה מקום להלכה זו, ישנה הלכה שהצורה בה תיעשה קביעת החודש תהיה ע"י עדים ודברי הרמב"ם מקורם בסוגיא בר"ה כה..

כל הסיפור עם ר"ג ור' יהושע בקידוש החודש מבוארת היטב עם תפיסה זו ואכמ"ל.
 

תוקן על ידי jbenhaim ב- 06/03/2012 00:56:14

בדברי הרמב"ם בהלכות קידוש החודש פרק ג', מבואר שבית הדין מאיים על עדים כדי ליצור עדות שאיננה קיימת, ולא רק כדי לבטל את עדותם במקום שאיננה רצויה:

דברי התוספות שמועילה אומדנא של הדיין בדיני נפשות (דלא כהרמב"ם) הם בשבועות לד,א ד"ה דאי:
"... משכחת לה אומדנא בדיני נפשות לכולי עלמא, כמו שעלתה לו נשיכה על ראשו וניקב קרום של מוח"

ידיעת בית הדין מועילה בדבר הגלוי וידוע לכל כמו בא הרוג ברגליו, בבלי יבמות פח,א:
"תצא מזה ומזה - אמר רב לא שנו אלא שניסת בעד אחד, אבל ניסת על פי שני עדים לא תצא. מחכו עלה במערבא: אתא גברא וקאי, ואת אמרת לא תצא ?
תוד"ה אתא גברא - ואם תאמר כיון דאיכא תרי דאמרי מת, אפילו איכא מאה דאמרי שזהו, מה בכך, הרי תרי כמאה דמו. ויש לומר דגבי דבר הנראה וידוע לכל, לא היה אומר רב.