מה תאמרו לאיש על הגג?

מצד אחד לעמוד מול מצב של מישהו שעומד לקפוץ ואי אפשר למנוע אותו פיזית זה יותר גרוע ממצב כשרואים מישהו שנמצא בסכנת חיים אחרת שלא "בבחירתו", למשל ח"ו כשמישהו כמעט טובע בים, ההתנגשות היא של כוחות פיזיים, ידוע מול מה מתמודדים ודרך התגובה ברורה יותר, הים הוא נטרלי מבחינת רצון, כשמדובר בהתנגשות רצונות זה יכול לגרום ללחץ נפשי גדול יותר, כי כאן ההתמודדות היא רק במישור הנפשי

אם האדם באמת באמת נחוש לקפוץ או אם הוא ברגע של דחף בלתי נשלט לקפוץ, הוא יראה במי שנקלע לאזור שלו רק הפרעה, ויותר מסתבר שהוא לא יראה את מי שלידו כלל, הוא פשוט יקפוץ, וספק גדול אם יש בכח כל סוגי הדיבורים אליו לחצות את סף עולמו בכלל. רק אם יש אצלו עוד מקום פנוי שדיבורים בסגנון של ריוח והפסד תועלת ונזק מהווים אצלו שיקול או שיש להם יכולת השפעה, אז באמת יש יותר סיכויים להניא אותו מכך, ואז כנראה גם יש סיכויים טובים שמלכתחילה הוא לא באמת היה מממש את האיום. בנוסף נראה שכשההתאבדות באה מתוך החלטה מיוסרת ונוראה אז יש יותר סיכוי לפנות ולנסות למנוע, מאשר כאשר זה דחף בלתי נשלט של מי שאינו יכול לעמוד יותר בסבל. גם כנראה יש הבדל אם זו החלטה שבאה בעקבות אירוע יחיד מסויים שמפעיל לחץ בלתי נסבל, או שקודמת לזה היסטוריה ארוכה וקשה

מכיון שאנו לא יודעים ויתכן ויש סיכוי למנוע את ההתאבדות, ודאי שמוטל לנסות למנוע את המתאבד הפוטנציאלי מכך, וזה מה שגם רוב האנשים יעשו ממילא בלי לחשוב פעמיים אלא זו תהיה התגובה המיידית בלי לחשוב ולתכנן. ככל שהאדם נחוש פחות כך יתכן שיש למילים ולפעולות מבחוץ משקל (וברור שיש מצבים שלמילים אין באמת משקל ולו בגלל שהמתאבד הפוטנציאלי לא היה רציני לגמרי אלא רק הרגיש שאין לו ברירה אלא להכריז קבל עולם שאינו יכול יותר). הכי פשוט הוא כשהסיטואציה היא שיש אפשרות למנוע ממנו זאת פיזית, ואז בטוח שכל אחד יפעל כאוטומט וירחיק אותו ממקום הסכנה. אם אין אפשרות של התערבות פיזית, השאלה באיזו דרך יש הכי הרבה סיכוי, וזו בעיה בפני עצמה כי בדרך כלל מאד קשה לדעת מהו המניע או המניעים (חיצוניים או פנימיים), ויותר מכך איך ובאיזו דרך זה גורם ומשפיע על האדם הספציפי, בלתי אפשרי או כמעט בלתי אפשרי לחוש את המקום הפנימי והמצב הנפשי בו הוא נמצא, ולכן מאד קשה לנסות למצוא משהו שידבר לאותו מקום, אם נגיב באופן שהוא ירגיש שהתגובה באה מחוסר הבנה זה יכול להגביר את המצוקה והייאוש והבדידות, כשהמניע והמצב ידוע יש יותר סיכוי. כל אדם ינסה להניא לפי איך שהוא תופס את המציאות בו שרוי האדם שעל הגג, איך הוא היה רואה את עצמו כך. ברגעים של יאוש נורא הייתי יכול לומר לו בלבי (אך ורק בלבי) "הצל את חייך וקפוץ" (זה אני כותב כמובן עכשיו כשאני מול המחשב), ברגעים של תקווה נואשת הייתי מנסה לצייר ולהעביר בכל דרך אפשרית את המציאות האחרת שאני רואה בעיני רוחי

לא יודע אם לומר למי שמאד מיואש שגם אם הוא יתאבד עדיין איננו נפטר מהעבודה המוטלת עליו זה יתן תקווה, מסתבר שזה יגביר את היאוש וחוסר האונים, ואם יש לזה יכולת להשפיע ההשפעה לא תהיה טובה, לא כל הצודק הוא חכם ולא כל אמת נכונה לכל מצב, זה לא יכול לתת כח למי שכבר לא מסוגל יותר לשאת את החיים. שום אדם שרוצה למות הוא באמת רוצה למות, אף אחד לא יודע מהו המוות, הוא רק לא מסוגל יותר לחוות את החיים שלו