חשבתם על זוגיות?

אני מעלה נושא שקשור יותר לאחר מציאת השידוך, נראלי אבל שהוא מאד רלוונטי למי שרוצה להתחתן וצריך את נקודת המבט הזו גם.

כמו הרבה אנשים, אני מכיר אנשים מבוגרים יחסית שנשואים כמה עשרות שנים. תמיד מעניין אותי איך הזוגיות שלהם לאחר כל כך הרבה שנים.

יש זוג שאני מכיר שהבעל על כיסא גלגלים ולא מדבר, לראות איך אשתו דואגת לו ויושבת לידו שעות לעשות איתו תרגילי פיזיותרפיה בלי להתייאש, ומצד שני לראות איך העיניים שלו מדברות אליה , זה מדהים.

כמובן לא צריך להגיע לכזה מקרה כדי לראות את זה. פשוט זה ממש הפליא אותי. ולא מדובר באשה משועממת, אבל תמיד היא תמצא את הזמן בשבילו ורק בשבילו וגם אם זה אומר לשבת ולספר לו מה היה בעבודה בסבלנות.

מצד שני יש את הזוגות שחיים ביחד ותו לא כלומר יש את הדאגה אחד לשניה אבל זה לא הכמיהה שאפשר לראות אצל אחרים, וגם כאלה אני מכיר שפשוט נותנים לחיים לגרור אותם יש ביניהם קשר והם יכולים לדבר המון ולצחוק וכו' וכו' אבל זה לא זה. 

מה שיותר מפחיד שיש זוגות צעירים כאלה, שחיים לפי מה שצריך, כשהתינוק בוכה מטפלים בו, צריך לקנות משו אז קונים.
ולא ממש רואים שם את הקשר הנפשי העמוק שדי מצוי בתקופה הראשונה של הנישואין. אותי אישית מפחיד לחשוב שכך אחיה את חיי.

מה גם שיצא לי לדבר על הנושא עם חברים, ויש כאלה שרואים את זה בתור דבר לגטימי אחרי שנות נישואין רבות, שלא צריכים לחיות בזוגיות של בני עשרים, ואני שואל למה? מה בגלל שאני מבוגר אני צריך לא צריך להיות בזוגיות טובה?  

מתכון לאיך באמת לשמר כזה דבר, אין לי. אני מאמין שזה דבר שמצריך המון השקעה ותשומת לב, ובנוסף צריך גם אשה שתחפוץ בזה הרי לכל טנגו צריך שניים ואם אתה בעניין והיא לא, מה תעשה אז?

דבר נוסף האם לדעתכם חיי הזוגיות של ההורים משפיעים על הילד? אם כן, לטובה? לרעה?

(ומראש אני יחסוך לכם, הכתיבה שלי על הפנים, הביקורת לא תעזור:)

תוקן על ידי אסיק_good ב- 26/02/2012 01:56:52

בחירה? מי שלא משקיע במשו כנראה זה לא מספיק חשוב לו, זאת הגישה שלי לחיים. ואני אשמח לקרוא את התגובה המלאה

זה שזה אפשרי זה ברור רואים כאלה דברים.. העניין הוא שזה דבר שצריך לקבל בו החלטה מאד ברורה ובשלב מוקדם, להחיות זוג נשוי עשרים שנה זה לא נראלי רלוונטי

אני חושבת אם כבר שהפוך. זוגיות של ילדים בני 20 אמורה להיות על הפנים רק עם מלא שאיפות. זוגיות של זוג מבוגר, זה אחרי כל מה שעוברים יחד ואז להתחיל לאהוב. והאהבה היא זו שמחזקיה את הזוגיות בצורה מדהימה. הכל תלוי בהשקעה של השנים הראשונות. אבל את התוצאה רואים אחרי שנים.

השאלה אם הזוגיות של ההורים משפיעה על הזוגיות של הילדים, תלויה בילדים כשהם גדלים.
אם הם נותנים לחיים להכתיב להם את ההתנהגות אז הם לא ינסו לשפר דברים ויושפעו ישירות מהזוגיות של הוריהם לטוב ולרע.
אם הם משנים את ההתנהגות שראו בבית לפי ראות עיניהם, אז גם אם הזוגיות של הוריהם לא הייתה מי יודע מה, הם ילכו ללמוד איך כן להתנהג במצבים כאלו ואחרים- ויצליחו לגרום לשינוי לטובה.

אני מאמינה שכל בן אדם נורמטיבי חפץ בזוגיות מושלמת...
אפשר להגיע לזה, זה עניין של השקעה הדדית יומיומית.
בדיוק דברנו על זה בכיתה השבוע... יש זוגות שפתאום מוצאים את עצמם בגיל מתקדם, הילדים כבר התחתנו ויצאו מהבית, ופתאום אין להם שומדבר שמחזיק את הזוגיות...
עד עכשיו הם גידלו ילדים, דאגו להם, חיתנו אותם ו...הופ. אין להם כבר שומדבר במשותף... ואחוז הגירושין אצל זוגות מבוגרים רק עולה.
כמו שאמרתי זה עניין של טיפוח והשקעה בקשר...
ולדעת שקודם כל אנחנו זוג, בלי קשר לילידים...
וכמו שהמורה שלי אומרת (אני מרגישה בת סמינר מתלהבת שכל שניה מצטטת את המורות שלה...) 
לקבוע זמן מסויים שיוצאים רק הזוג. בלי הילדים.
ולדבר קצת על הקשר...מה טוב בקשר שלנו (ומה לא...) למה אנחנו מצפים אחד מהשניה ומהקשר שלנו...וכו'
ולשאלתך האם הזוגיות של ההורים משפיעה על הילד- זה ברור שכן.
אני זוכרת שמפעם שמעתי רב אומר כך:
"ילד שגדל בבית שאבא ואמא מתייחסים בכבוד אחד לשניה- אין חינוך יותר טוב מזה!"
מצד שני אנחנו לא יכולים לומר שילד שבא ממשפחה שההורים גרושים-
תיהיה לו זוגיות פחות מוצלחת...כי לפעמים ילד שצומח דווקא מתוך המצב הזה, יהיה נחוש בדעתו שהזוגיות שלו תיהיה טובה ולא כמו שהייתה להוריו...
ודוגמא לצד השני...בת להורים עם זוגיות "מושלמת" שאף פעם לא היו מתווכחים ליד הילדים (שזו לא דרך נכונה, לכן הגרשיים)  התחתנה והייתה בטוחה שזוג מוצלח אף פעם לא רב.....
ומה שהלך שם...
בקיצור הכל תלוי ברמת הנכונות של כל אחד מבני הזוג להשקיע בקשר.