שלום חיים,
זוכר את הכמה שעות שבילינו יחד?
את המקומות המעניינים בהם היינו?
זוכר כמה כיף היה לפסוע יחד, לספר, לשתף ולצחוק?
שתדע,
אני זוכרת כל רגע ושניה מהפגישות שלנו,
זוכרת כל מה שאמרת לי,
כל מה שאמרתי לך.
זוכרת כמה התלהבתי מההומור שלך,
זוכרת את העדינות והאלגנטיות שנטועות עמוק באופי שלך.
היה לי כיף, מכל פגישה חזרתי "מסנוורת" יותר,
ניסיתי להעמיד את עצמי על הקרקע ולהפסיק מידי פעם לחשוב עלייך,
מודה, לא הצלחתי.
לא שוכחת את החיוך שלך, הסבלנות שלך, העדינות והכנות.
ואז..
"לא, היא אנטלגנטית מידיי".
שמעתי שהתייעצת עם רב, קיבלתי את התשובה באהבה.
יום, יומיים, שלושה... ואז ב"בום" אחד,
הפכתי שבורה, רצוצה, נטולת שמחה והחיוך אינו חיוך, לא שותה לא אוכלת...
רק חושבת,
חושבת עד כמה התירוץ הזה היה מגוחך!
מנסה לחשוב מה זה שגורם לאדם כמוך לרצות אישה...לא אנטלגנטית.
אבל, יותר מכל...
מחפשת ונוברת היטב בתוכי.... מה לא בסדר אצלי? מה אמרתי? מה עשיתי?
בהרצה לאחור הכל נראה בסדר, על פניו שום דבר לא היה "לא בסדר"...
אבל, זהו, נגמר.
אתה... שכלי מאוד.. ובטח, לך זה לא הפריע.
לי.. כאדם רגיש מאוד, נותר להתגבר.. (או לנסות לפחות).
חלף זמן, עברו ימים שבועות וחודשים, אני בטוחה שהתגברתי!
למרות כל הקושי, כל הכאב... מתאמצת ושוכחת...
קמה בבוקר... מנסה להיזכר בשמך ולא מצליחה- נקודה טובה לעצמי!
מנסה להיזכר מה סיפרת לי שאתה עושה בשעה 16:00 ביום שני ולא מצליחה--- נקודה נוספת!
טיפשה שכמותי! חשבתי שזה יעזור...
----------------------------------------------------------------------------------------------------------
השבוע, המתנתי בתחנה לאוטובוס שייקח אותי לבית, קר בחוץ.
הרוח מפזרת את שערי ואני נותנת דרור למחשבותיי.
ושוב אני נזכרת, בך.
דמותך התמירה והנאה עולה מול עיניי, החיוך העדין שלך, עמידתך הזקופה... ובעיקר ניבטת מולי
אישיותך הקורנת.
ושוב חושבת... מה זה היה?
היו פגישות, התעניינות, שאלות, תשובות, דעות, סיפורים, חוויות וכו'..
ואז,
רגע ההלקאה העצמית הגיע.
זה באמת היה סתם תירוץ.
עכשיו אני יודעת מה זה שגרם לך לברוח ממני.
זה לא הביטחון העצמי שלי.
זו לא החיבה ש"כנראה" הפגנתי...
הייתי אגואיסטית!
תמיד כשסיפרת משהו—סיפרתי מיד מקרה דומה מעצמי.
כשכאבת משהו—סיפרתי כמה כאב גם לי.
כשהחמאת לי- לקחתי את המחמאה ושכחתי לפרגן גם לך, בעוד שהיה לי על מה!!
שכחתי לרגע..שיש כאן—שתיים!!
דאגתי לפתח ציפיות (כמו רבות מבנות גילי), "כך ייראה ה'לחיים' שלנו".. הרגע שאבשר לחברותי 'אני מאורסת', החיוכים והתמונות שאחרי, המבט הנוצץ בעיניים, הצבע של הבגד לאירוסין שאחפש יחד עם אחותך, ועל ההתרגשות שתאחוז בי ברגע שתכסה את פניי עם הטול שניה לפני החופה, חשבתי רק על עצמי.
בכל משפט, בכל עניין ובכל זמן, סיפרתי רק על עצמי!
כשביקשת לעשן—אמרתי "אם אפשר שלא..."
כשביקשת שאקשיב למוזיקה שאתה אוהב—חשבתי שזו סה"כ מוזיקת רקע ... ואז סיפרתי על כמה מהחוויות שעברתי במקום שאתה אוהב...
הייתי אנוכית.
לקח לי חודשים לצאת מהמשבר הזה..
ועכשיו אני מבינה.
יצרתי אותו לעצמי...
כותבת בדמעות, געגוע והרבה כאב.
תותי.
נ.ב. מלכה תהיה זו שתזכה בך, מאחלת הרבה אושר, באמת שזה מכל הלב!!!!
