אין "הארץ" צייטונג איז ערשינען א ארטיקל וועגן דעם באזוך פון הר' אהרן טייטלבוים ביים בעלזער, און ער פירט אויס מיט עקסטאז ציטירענדיג איינעם פונעם די מקורבים ביים בעלזער "בשנים הקרובות יהיו שתיים-שלוש חתונות של נכדיו", הוא יעשה אירועים ענקיים, הוא ידאג שבבמות הכבוד אצלו יישבו כולם - מהרב חיים דרוקמן הציוני ועד הרבי מסאטמר האנטי-ציוני. הוא ירצה להושיב שם גלריה ענקית, ולהיות הקודקוד החזק שיושב באמצע".
דא האט איר דעם גאנצן ארטיקל
צו פיוס בין החסידויות סאטמר ובעלז
הסיפור החם של החורף החרדי הוא לא חוק טל: טקס שנערך לפני חודש בבית קברות בניו יורק הוביל לפיוס בין הזרמים, אחרי יותר מ-30 שנות איבה ונתק
ביום שלישי לפני שבוע וחצי נפל הפור ובית המשפט העליון החליט לפסול את הארכת חוק טל, המסדיר פטור מצה"ל לגברים חרדים. בה בעת קרה דבר נוסף, שסוקר אולי פחות, אך נגע גם הוא למגזר החרדי ועורר תגובות נרגשות: מפגש פסגה מפתיע של האדמו"רים הבני דודים מבעלז ומחנובקה.
המפגש היה פועל יוצא של מגעי פיוס בין הרבי מבעלז לרבי מסאטמר, כפרק נוסף באופרת סבון המרתקת מאות אלפי חרדים סביב הגלובוס מאז ינואר האחרון. הם תוהים אם הפגישות בין השניים שהתקיימו בשבוע שעבר בישראל יביאו לקצו את אחד הסכסוכים המרים בעולם החסידי, שנמשך שלושה עשורים.
גיבורי אופרת הסבון הזאת הם האדמו"ר מבעלז, רבי יששכר דב רוקח, וגיסו האדמו"ר מסאטמר, רבי אהרן טייטלבוים. שניהם עומדים בראש שתי חסידויות מהגדולות בעולם; שניהם בני 64, ושניהם נשואים לבנות של האדמו"ר מוויז'ניץ, רבי משה יהושע הגר, יצרן כלות סיטונאי לחצרות אדמו"רים (בת שלישית שלו נשואה לרבי מסקווייר). לאחיות לבית הגר, שרה רוקח וסאשה טייטלבוים, היה תפקיד מפתח בגישור בין הצדדים.
לחיצת הידיים בין הרבנים היא אירוע חסר תקדים, אך למנחם קרן-קרץ מאוניברסיטת תל אביב, חוקר הפלגים החרדיים הקיצוניים, היא מזכירה רגעים הרמוניים בין הישראלים לפלסטינים. גם במקרה הזה, הוא אומר, הסכסוך הוא ממושך ובלתי צפוי.
האדמו"ר יששכר דב רוקח בבית הכנסת של חסידות בעלז. "רוצה להגיע לכל מקום כשר השלום, לא כאחמדינג'אד החרדי" . צילום: תומר אפלבאום
עוד כתבות בנושא
· הסודות של חסידות גור נחשפים 27.01.2012 | 07:57
· חטא קדמון 03.02.2012 | 12:00
סאטמר, בראשות משפחת טייטלבוים, היא החסידות הגדולה בעולם. מרכזה בארצות הברית והיא מזוהה קודם כל עם הרעיון האנטי-ציוני שהנחילה לחוגים נוספים במחנה החרדי הקנאי, כמו חוגי היישוב הישן בירושלים. את הרעיון שהפך דגל ניסח האדמו"ר רבי יואל טייטלבוים, הבולט בין ראשי השושלת ההונגרית, שהוברח מהשואה באירופה בסיוע הציונים, אך השתקע בארה"ב ושלל כל ימיו את הציונות בלהט דתי, שאותו סיכם בחיבורו "ויואל משה". הגותו, וערימות הדולרים שהזרים לקהילות היישוב הישן שהתנזרו מתמיכה ממשלתית, זיכו אותו בתואר "נשיא העדה החרדית". העדה מאגדת עד היום את כל החוגים האנטי-ציוניים. בעבר היתה גם בעלז חלק ממנה.
שתי השושלות, טייטלבוים בהונגריה ורוקח בגליציה, נחשבו קרובות זו לזו בהשקפת עולמן עוד לפני השואה. הקרע הראשון ביניהן נתגלע ב-1955, לאחר ששני האדמו"רים כבר החלו לשקם את הריסות קהילותיהם, איש-איש במקומו: הרבי מסאטמר בברוקלין, ורבי אהרן רוקח, הרבי מבעלז, ברחוב אחד העם בתל אביב.
באותה שנה צידד האדמו"ר מבעלז בהשתתפות בבחירות הכלליות, אף שראה עצמו עדיין חלק מחוגי "העדה החרדית" הבדלנית. בביקור בישראל ניסה טייטלבוים לשכנע את עמיתו מבעלז למשוך את ידיו מהפוליטיקה הציונית, ללא הצלחה. בדרשה שנשא טייטלבוים זמן קצר לאחר מכן הוא אמר כי לא היה מאמין בכך, "אלמלא היה כתוב במפורש כי אהרן עשה את מעשה העגל". מאזיניו הבינו שהעגל הוא מדינת ישראל, וכי אהרן הוא אהרן רוקח.
לדברי קרן, למרות הפגיעה ברבי מבעלז, התקרית הוצנעה. רק כעבור שנים היא שבה ועלתה. רבי יואל טייטלבוים נפטר ב-1979 בלא ילדים והוריש את האדמו"רות לאחיינו, רבי משה טייטלבוים. כשזה נפטר, ב-2006, התפצלה החסידות בין שני בניו - רבי זלמן לייב ורבי אהרן. בין השניים שורר נתק, אבל שניהם ירשו מאביהם את התיעוב לבעלז ולמדינה הציונית.
הינוקא
הרבי מבעלז הנוכחי החל את הקריירה בגיל תשע. מות דודו, רבי אהרן רוקח חשוך הילדים, הציב אותו בעמדת יורש העצר של השושלת המפוארת, שכמעט הושמדה בשואה. רבני החסידות פרשו חסות על "הינוקא" היתום מאב, טיפחו וחינכו אותו, וב-1966, בהגיעו לגיל 18, הכתירו אותו רשמית כאדמו"ר. שנים לאחר מכן דבק בו עדיין הכינוי "ינוקא", אבל הקטן החל לשחק במגרש של הגדולים ולעצבן אותם כהוגן. עד גיל 30 הוא יבעיר את העולם החרדי.
עם הצטרפות אגודת ישראל לקואליציה של מנחם בגין ב-1977, כשברזי התקציב נפתחו, החלו רבני העדה החרדית ללחוץ על עמיתיהם מ"אגודה" שלא לקבל תקציבים. בעוד מנהיגי החסידויות הגדולות גימגמו לנוכח הלחץ, הרבי הצעיר מבעלז הותיר את הרבנים המומים כשהסביר להם ברוב חוצפתו מדוע אין פסול עקרוני בהשתתפות בבחירות. התרעומת עליו בגוורדיה הוותיקה של רבני "העדה", שלוותה בהתנכלויות מינוריות ברחובות, רק הלהיטה את הרבי הצעיר.
שנה אחר כך הוא החליט להקים לשירות חסידיו מערכות פרטיות - בית דין רבני, מערכת שחיטה וכשרות ולשכת רישום נישואים, הכל תחת הכותרת "קהל מחזיקי הדת". עד אז, ניתנו להם השירותים הללו במערכות "העדה" בירושלים, והמהלך התפרש כהתרסה נגדה. מעבר לוויכוח האידיאולוגי על התקציבים הממשלתיים פרץ המהלך את שוק הכשרות הפרטי שמחוץ לרבנות הראשית, והנחית מכה כלכלית קשה על "העדה", שמערכת הכשרות הפרטית שלה היתה כמעט מונופול בעולם החרדי.
עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם
לא הועילו הסברי הרבי מבעלז, שניסה להחזיר עטרה ליושנה, כפי שהיה בעיירה בעלז ערב השואה. רעידת אדמה עמדה בפתח. רבני "העדה" פתחו בהרעשה של מכתבים, פשקווילים, חרמות ונידויים. הרבי לא נרתע. אף שנשאר בודד, הוא חנך את בית הדין של החסידות ב-1980 ושנה לאחר מכן נסע לוויליאמסבורג, ממלכת האדמו"ר מסאטמר, כדי לבקר את חסידיו. הביקור העמיד את משטרת ניו יורק על הרגליים. לפני כל בית מדרש שבא אליו, סביב כל בית אדמו"ר שנכנס אליו, נפרשו שוטרים ונחסמו כבישים. לפי אחת השמועות הוא הסתובב עם שכפ"ץ לגופו.
זמן קצר אחר הביקור, בסוף 1981, החליט הרבי מבעלז לשפוך עוד כמה גלוני דלק סביב סיר הצ'ולנט המבעבע. בדרשתו הקבועה בירושלים, המכונה "שטיידיגע תיירה", הוא פירט את השקפת דודו רבי אהרן בענייני דת ומדינה: בעד השתתפות בבחירות לכנסת, מעשה שבו ראה "חוב קדוש"; בעד לקיחת תקציבים מהמדינה. הוא הדגיש עם זאת, כי בעלז הניפה את דגל הקנאות עוד באירופה, בזמן שאחרים היו שקועים באכילת "שטאפ גענץ", כלומר אווזים מפוטמים. הביטוי הזה התקבל כעלבון קשה לסאטמר, בשל חיבתם הידועה של יהודי הונגריה למאכל השמנוני. הוא גם שמר הוראה מיוחדת לזקני חסידיו שנכחו ב-1955 באותה דרשה שנשא האדמו"ר מסאטמר בירושלים נגד דודו, ובה התבטא על אהרן וחטא העגל. מי מהחסידים ששמע את אותה דרשה ולא השמיע קול מחאה חויב להתנצל אישית לפני הרבי מבעלז הצעיר, ממשיך דרכו של הדוד.
רעידת האדמה הפכה למלחמת עולם. צלבי קרס רוססו על בית המדרש של בעלז, קטטות התלקחו ברחובות, רבנים נפלו קורבן לתקיפה ובתי דפוס הוצתו. כולם סגרו חשבון עם כולם, בירושלים ובוויליאמסבורג. זה כלל התנכלויות מרושעת לרבנים בכירים, משלוחי חיתולים לרב חשוך ילדים ומודעות בעיתונות, שהזמינו את הקוראים להתקשר בשבת לבית האדמו"ר.
הבהרות הרבי מבעלז שלא התכוון לרבני העדה כשאמר "התחברות לרשעים", ובטח לא לרבי יואל מסאטמר שנפטר פחות משלוש שנים קודם לכן - לא הועילו. 101 רבנים ואדמו"רים מכל העולם, בראשם האדמו"ר רבי משה מסאטמר, חתמו על מכתב נגדו, תחת הכותרת "ובנביאי אל תרעו". "תרדנה עינינו דמעה ועפעפינו ייזלו מים על חילול הקודש ונעיצת חרב בקודש הקודשים רבותינו הקדושים (...) על ידי הר' י.ד. רוקח שפער פיו לבלי חוק", כתבו הרבנים והבהירו שיש להוקיע אותו, כי הוא "ככל מחריבי ומהרסי כרם ישראל שעמדו לעקור גבולות שגבלו הראשונים".
אלה היו שנתיים של מלחמת עולם, שבהן הפך הרבי מבעלז לשנוא הנפש של הקנאים. קהילת בעלז, שעברה בינתיים לירושלים, חיה בבידוד, אך החלה לפרוש חסות על נדכאים וחלכאים מהעולם החרדי שהחליטו לקבל תקציבים מהמדינה וגורשו מהעדה החרדית. ב-1984 נרשמה רגיעה, ואדמו"רים חשובים החלו להראות את פניהם בשמחות הרבי מבעלז, ובראשן הנחת אבן הפינה למרכז החסידות העולמי בשכונת רוממה בירושלים. אבל הקרע עם חוגי הקנאים עמד בעינו.
אחרי מות
האדמו"ר מסאטמר, אהרן טייטלבוים . צילום: מאיר אלפסי, "כיכר השבת"
ב-2006 מת רבי משה, האדמו"ר מסאטמר, ופילוג קהילתו בין ילדיו זלמן-לייב ואהרן היה לעובדה מוגמרת. בתקופה זו החל הרבי מבעלז לבצר את מעמדו כמנהיג החשוב בזרם החרדי המרכזי. קהילת בעלז, במבנה המונומנטלי שלה בירושלים, היתה לקהילה החסידית הרביעית בגודלה בעולם, הנהנית מעוצמה כלכלית ופוליטית. בשנים הללו החל האדמו"ר מבעלז להרהר בשלום, בפיוס.
לרבניות האחיות, נשות שני האדמו"רים, היה חלק מכריע בפיוס. לפי ישראל כהן, כתב האתר החרדי "כיכר השבת", "בכל הזמנים הקשים בהם שרר נתק חריף בין החצרות, המשיכו הרבניות הצדקניות לשמור על ערוץ קשר חשאי ביניהן, שעם השנים הפך לגלוי יותר".
אבל ההחלטה הבשילה אצל הרבי מבעלז עצמו. אחרי שהצליח להתמקם בלב הקונסנסוס החרדי, החל לשגר בשנים האחרונות את נציגו, שמעון וולף קליין, לשליחויות שלום חשאיות בארה"ב. הרבי מסאטמר אמר שיסכים לפגוש את גיסו ובלבד שיתנצל לפני אבותיו על העלבונות שהטיח בהם, כפי שמורה השולחן ערוך. "הוא אמר שהוא לא יכול למחול על כבוד אביו ודודו", סיפרו השבוע בסאטמר.
"כל השנים הוא סבר שיש מקום למחלוקות, ושיש אפילו חובה דתית בקיום מחלוקות ברמה מסוימת", מספרים בבעלז. "אבל הוא הגיע לשלב בחיים שהוא היה חייב להשלים. היום הוא רוצה להגיע לכל מקום כשר השלום, לא כאחמדינג'אד של העולם החרדי.
"הוא הגיע למסקנה שכמו שהשקיע בצעירותו בבניית האוטונומיה של בעלז, כך יש להשקיע היום בשלום. הוא יכול לבוא מעמדת עוצמה, ומתוך האמירה שלאף אחד אין מונופול על הדת. סאטמר לא דורשת ממנו לוותר על האידיאולוגיה שלו. הוא אומר 'בואו לא נטשטש את ההבדלים בינינו, אבל נשלים'. אפשר להיות נגד הציונות או בעד הציונות, אבל צריך להשלים".
בינואר, כשהמדינה היתה שקועה במהומות בית שמש, שלח האדמו"ר מבעלז עשרה דיינים בכירים לבית הקברות של סאטמר בקרית יואל שבמדינת ניו יורק, לערוך טקס בקשת מחילה על קברי האדמו"רים המנוחים מסאטמר. הטקס התקיים לפי כל הכללים הכתובים בהלכה לבקשת מחילה מאדם מת.
הטקס סלל את הדרך למחווה ראשונה, שנעשתה בביקורו של הרבי מסאטמר בישראל לפני כשבועיים. באחד הלילות הוסע בשיירה לטלז-סטון ליד ירושלים, לבית שבו המתין לו גיסו יששכר דב, שממנו התנתק לפני יותר מ-30 שנה. קומץ אנשים משני הצדדים השתתף בפגישה. איש לא נפל על צוואר אחיו - זו דרך מנהיגותם הקרירה של האדמו"רים. כמאמר המליצה, חשיבות הפגישה היתה בעצם קיומה.
כעבור כמה ימים התקיים ביקור גומלין של האדמו"ר מבעלז אצל האדמו"ר מסאטמר, בבית אחד מחסידיו בבני ברק. לפני ביקורו ובמהלכו הקפיד הרבי מסאטמר להשמיע לפני חסידיו דברים נוקבים נגד המדינה הציונית, שמא יובן שנכונותו לפיוס היא הכשר להשקפות האדמו"ר מבעלז. בסאטמר עמדו על כך שגם כאשר נפגשו עם אדמו"רים מרכזיים, נציגיהם בכנסת - ח"כ יעקב ליצמן (גור) וישראל אייכלר (בעלז) - לא ישתתפו.
אבל הפיוס נמשך והאדמו"ר מבעלז נפגש גם עם האדמו"ר ממחנובקה, בן דודו. קהילת מחנובקה הוקמה בגלגולה הנוכחי בשנות ה-50 על ידי קבוצת חסידים שלא קיבלה את מרות "הינוקא", וקלטה קבוצות שפרשו מהחסידות בצל המלחמה. הם קראו לה בעלז-מחנובקה כהתרסה כלפי בעלז. כעת בשלו התנאים לשלום במשפחה.
אבל לא כולם רוו נחת. בחוגי העדה החרדית התעלמו רשמית מתהליך השלום, גם מתוך רצון להישאר ממלכתיים ולהכיל את כל הפלגים של סאטמר, כולל האדמו"ר רבי זלמן לייב שלא שותף בתהליך השלום, בינתיים. בבעלז בטוחים שבקרוב יהיה גם הוא חלק מהפיוס. בינתיים פלגים בחסידות סאטמר כבר התנערו מההסכם, והחלו לתקוף את רבי אהרן על נכונותו להיפגש עם הרבי מבעלז.
אבל בשתי החסידויות - סאטמר ובעלז - בטוחים שתהליך השלום הוא הוכחה ניצחת לעוצמת שני האדמו"רים, שגילם כגיל המדינה הציונית. בסאטמר אומרים ש"אף אחד בסאטמר לא האמין שמישהו יוכל לגרום לרבי מבעלז להתנצל ולחזור בו מהדברים שאמר. רק הרעבע שלנו הצליח לעשות דבר כזה". על ההתנגדות לתהליך אמרו: "הוא לא נבהל מפשקווילים. אצלו יש רק שולחן ערוך והלכה, שהוא לא זז ממנה מילימטר. היו הרבה ניסיונות פיוס של בעלז, ותמיד הרעבע אמר 'יש הלכה, תבקשו מחילה מהאדמו"רים הקודמים'. בזה הוא ממשיך דרכם. אנחנו לא סופרים את הפשקווילים, ולא מתייחסים לפשקווילים ופוליטיקה".
בבעלז אומרים שהרבי "ניצח בגדול. הוא הקים אימפריה ענקית, לא ויתר על מערכת הכשרות ובתי הדין, והוא נהנה היום ממעמד מרכזי בציבור החרדי. יש קהילות שלמות שסרות למרותו. אם הוא חותם, אחרים חותמים. הוא מוביל היום את העדר. הוא רצה להקים אימפריה אבל לא להשתלט, והוכיח את הכוח שלו מול 'העדה החרדית'". לדבריו, השנים הבאות יידעו מפגן כוח עצום של בעלז, בשורה של חתונות ענק שהוא יעשה לנכדיו ונכדותיו. חסידיו משוכנעים שיהיה לו חלק מרכזי יותר ויותר בהנהגה הרוחנית של הפוליטיקה החרדית.
"בשנים הקרובות יהיו שתיים-שלוש חתונות של נכדיו", אומרים מקורביו, "הוא יעשה אירועים ענקיים, הוא ידאג שבבמות הכבוד אצלו יישבו כולם - מהרב חיים דרוקמן הציוני ועד הרבי מסאטמר האנטי-ציוני. הוא ירצה להושיב שם גלריה ענקית, ולהיות הקודקוד החזק שיושב באמצע". *
