מאמרו של עקיבא צימרמן על החזן והעיתונאי מנחפ קיפניס
קול ערב, לשון חדה
28/09/2008 | | | במאמר שפירסם בערב ראש השנה תרס"ח מתריע החזן מנחם קיפניס על הרמה הנמוכה של החזנות, דברים שכתב אז, יפים היו לשעתם ויפים גם היום |
| | | | בין הדמויות המובילות בחוגי העיתונאים בוורשה היה בולט במיוחד מנחם קיפניס. קיפניס לא היה עיתונאי בלבד. כי אם גם זמר במקהלות בתי כנסת, בתיאטרון הלאומי של ורשה, צלם, אספן וסופר. הוא ורעייתו זמרה זליגפלד הופיעו בסדרות קונצרטים ובהם קידמו את השיר העממי היהודי. הוא נולד באושומיר שבווהלין, כיום בלרוס, התייתם מהוריו בהיותו בן שמונה. אחיו הבכור, החזן פסח קיפניס (אביו של סופר ומשורר הילדים לוין קיפניס) צירפו למקהלתו ודאג לכלכלתו וכילד הצטיין בקול האלט שלו. כאשר התחלף קולו והפך לטנור, היה זמר מבוקש ושר במקהלותיהם של החזנים הידועים ניסן בלזר-ספיבק ויעקב שמואל מרגובסקי המכונה זיידל רובנר. קיפניס למד והשתלם בעברית ובמוסיקה ומשאת נפשו הייתה להגיע לוורשה. הוא "הוברח" לוורשה על ידי ידידו איצקל זוסמן ונתקבל למקהלת בית הכנסת "סיני עדת-ישורון". אחר מבחן בתיאטרון הלאומי של ורשה התקבל למקהלת האופרה המלכותית. את פרסומו קיבל כעתונאי והשתתף בעתוני עברית ויידיש והיה ידוע בשמות עט רבים. "עתון הבית" שלו היה העתון "היינט" ושם פרסם מאות רשימות בענייני המוסיקה היהודית וכן פילטונים מענייני דיומא. הוא נודע בקולמוסו החריף ולא נשא פנים לאיש. כאשר הגיע לבית כנסת חרדו החזנים מפניו והשתדלו להיות במיטבם. כאשר חזן מסויים כלל אריות אופראיות בקונצרט שלו, כתב קיפניס בדברי הביקורת שלו כי החזן המפורסם שר אמנם "אאידה", אך נסחב אחריו ה"יקום פורקן"... וכאשר בפרסומת לקונצרט של חזן ידוע שהיה כהן נכתב "הכהן הגדול של החזנות" כתב קיפניס בדברי הביקורת שלו, כי אכן החזן הוא הכהן הגדול, אבל אנחנו השומעים היינו הקורבנות... עד היום לא כונסו מאמריו הרבים בעברית וביידיש וחבל על כך.
קיפניס הצטיין גם כצלם וצלומיו מהחיים היהודיים בפולין פורסמו בעיתוני העולם. אם לא די בכך היה אספן של חפצי פולקלור יהודי ושל שעונים, עטים ומצלמות.
בשנת 1938, כשנה לפני המלחמה בקרו קיפניס ואשתו זמרה זליגפלד בארץ ישראל בה גרו אחדים מבני משפחת קיפניס. הוא ורעייתו הופיעו בקונצרט של שירי עם וזכו להצלחה עצומה. הם התגוררו בביתו של משה דנציגרקרון (לימים רון) חברו לעבודה במערכת "היינט" וכן נפגש עם חבר נוסף לעבודה ב"היינט" הד"ר עזריאל קרליבך שנמנה אז על חברי מערכת "הצופה". קיפניס רצה להישאר בארץ ופתח במו"מ עם מערכת "הארץ" על השתתפותו בעיתון. משה רון סיפר כי רעייתו של קיפניס זמרה זליגפלד סירבה להישאר בארץ, ואיימה כי תפליג בלעדיו חזרה לפולין. קיפניס ניסה לשכנע את רעייתו להישאר בארץ אך היא סירבה. וכאשר חזרו לפולין פרצה המלחמה. קיפניס מת מוות טבעי ואשתו הובלה למחנות ההשמדה. עמנואל רינגלבלום שייסד את ארכיון "עונג שבת" בגיטו והטמין בכדים חומרים יהודים ביקש מזמרה זליגפלד כי תעביר לרשות הארכיון את החומר שאסף בעלה אך היא סירבה בתוקף וכל החומר הרב אבד. בהוצאת המרכז של יהודי פולין בארגנטינה הופיע בבואנוס אייריס הספר "הונדערט פאלקס לידער" (מאה שירי עם) ובו נכללים שירים שקיפניס ורעייתו נהגו לשיר בהופעותיהם.
על יהודים וחזנים – מאת מנחם קיפניס
בין העיתונים שקיפניס השתתף בהם היה גם השבועון "ראמאן צייטונג" שהופיע בוורשה. במאמר שפירסם קיפניס בערב ראש השנה תרס"ח (5.9.1907) הוא מתאר את הרמה הירודה של החזנות באותה עת. (מיידיש: עקיבא צימרמן)
"ערב פסח הוא עונת היינות. ערב יום כיפור הוא עונת הכפרות, וערב סוכות עונת האתרוגים. ראש השנה הוא עונת החזנים... כאשר מגיעים הימים הנוראים הרי מדברים ומשוחחים על חזנים! כך יהודי מספר לחברו – היה לנו חזן, מה זה חזן. כאשר אמר מלכויות, זכרונות ושופרות היה מן הראוי לנשק כל איבר מאיבריו, ולתגמל את החזן בזהב טהור. כאשר הוא שר "אל דר במרום" בסגנון של מארש, שירתו היתה כמעין קסם וכל אבריי וגידיי נעו, מספר יהודי לחברו. כאשר הגיע החזן ל"ויאתיו" הרי הרגשנו טעמה של עוגת דבש! וכאשר אמר "בקולות וברקים" הרי שמענו בקולו רעמים וממש ראינו ברקים. ממשיך היהודי ומספר כי נשמתו פרחה כאשר החזן אמר "ויחרד כל העם אשר במחנה" – אכן פלאי פלאים – נפלאות הבורא! ועונה לעומתו יהודי שני – אנו זכינו בחזן לא יוצלח, איזו עגמת נפש היתה לנו בראש השנה! ומי יתן כי בזכות עגמת הנפש יתכפרו כל עוונותינו" מוסיף אותו יהודי.
כן מדברים היהודים ביניהם וכל שיחתם בימים אלה היא על החזנים כשם שבפסח מדברים על ארבע כוסות!
ואכן, יהודים יין וחזנים – אחד הם. ליין מתוודע היהודי ביום ברית המילה כאשר מגישים לפיו טיפת יין. והאמת היא כי יהודים אוהבים חזנות במשך כל השנה. הנה ביום סערת ברקים ורעמים, גשמים שוטפים בא יהודי במרוצה ודופק על חלונו של חברו – רבי יהודי הגיע חזן, וכך למרות הסערה והגשמים רצים שניהם לבית הכנסת להאזין לחזן. כך בשבתות, בראשי חודשים ויהיה זה אפילו ביום רביעי פשוט באמצע השבוע, ביום או בלילה ירוצו יהודים לשמוע חזן. והעיקר שיהיה חזן, בין אם זה בבית כנסת, בתיאטרון או באולם ריקודים, או לא עלינו אפילו באורווה – גם לשם ירוצו היהודים להאזין לרינתו של החזן.
כאשר בערב שבת מתפלל חזן, מתמלא בית הכנסת עד אפס מקום. השמשים והגבאים מתריעים כי בית הכנסת התמלא ואין יותר מקום, אך אין עצה ואין תבונה כלפי אהבת היהודי לחזן.
ותחשבו כי כל זה לשם שמיים? כי היהודי רוצה לשפוך ליבו לפני אבינו שבשמיים? דעו כי טעות היא בידיכם. לא שמים לב לתפילה, מטים אוזן רק לרינה. לשמוע חזן הפך ממש לתאוה שנפוצה בכל שכבות העם היהודי.
ועוד – חלקים מהקהל אינם באים כלל להתפלל. הם התפללו כבר תפילת "ותיקין" עם שחר, ערכו קידוש וסעדו את סעודת השבת, ועתה באים להתענג על זמרת החזן. בין הבאים גם יהודים שבית כנסת ותפילה אינם מעניינים אותם כלל, וכל רצונם הוא להתבדר משירת החזן. אפילו גויים באים לבית הכנסת וכמו שלמדו מהיהודים לאהוב דגים ממולאים וטשולנט, כך למדו לשמוע חזנות...
בין הבאים לבית הכנסת גם ביריון ידוע, המפיל חתיתו על כולם, אך כאשר החזן שר "והגן בעדנו" דמעות פורצות מעיניו של הבריון.
מה נאמר ומה נדבר – החזן מרעיש את העולם היהודי. אצל אומות העולם "כלי קודש" הוא כלי קודש בלבד, אישיות רוחנית – אך לא כאצל גויי הארצות אצלנו. החזן אינו "כלי קודש" והוא עוסק במלאכות שונות הרחוקות כמזרח ממערב מכלי קודש, אצלנו החזן הוא חצי כלי קודש בלבד.
אצלנו היהודים החזן הוא נושא התרבות המוזיקלית, לגויים יש אולמות קונצרטים ותפילתם של הגויים מיוחדת לכנסיה. ואצלנו? החזנים מרשים לעצמם לסטות מהנוסח המקובל, ו"מלבישים" על התפילות ניגונים זרים, שדבר אין להם עם התפילה. הגיעו דברים עדי כך שהחזנים מרשים לעצמם להשתמש בניגונים של פולקות, מזורקות וריקודי קראקוביאק ולהשמיע תפילות בניגונים אלה.
לעיתים כאשר החזן שר, מתחשק להרים את הרגלים ולפצוח בריקוד.
מה נאמר ומה נדבר – כאשר החזן שר "אל דר במקום", "ויאתיו" "הללוהו בצלצלי שמע" או "היום תאמצנו" נראה לנו כי החזן, והמקהלה עם כל הקהל שבים מקרב שבו נצחו במלחמה, שכן החזן מזווג לתפילתו מרשים צבאיים.
המוסיקה שמשמיעים החזנים גורמת לכך כי נעלמה הקדושה מהתפילות וכן נפגם הטעם המוסיקלי של השומעים. הרי בית הכנסת הוא המקום היחידי בו מאזין היהודי למוסיקה כלשהי.
הסיבה לרמה הירודה היא, כי רב החזנים אינם מקבלים הדרכה ראויה. העיקר הוא לדעת לצעוק טוב ולהרעיש עולמות! ועוד רעה חולה בין החזנים היא, כי לעתים קרובות ישנם חזנים אשר אינם מבינים אפילו את "פרוש המלות".
ועוד סיבה לרמה הירודה. החזן מקבל משכורת נמוכה והופך ל"שנורר" ופושט את ידו לקבל תמורה עבור "מי שברך", תפילת אזכרה בקיצור הוא "משנורר" בחתונות ולא עלינו בלוויות. בחנוכה ובפורים מסתובב החזן בבתים ושר בפני "בעלי הבתים" שירים שישביעו את רצונם, על מנת שיזכה בתמורה כלשהי.
נשאלת השאלה, האם כך צריך להיות? האם כך צריך להיות מעמדו של שליח הציבור – החזן. האם עליו להראות כ"שנורר" מלחך פינכא? האם החזן הוא "כלי שעשועים" של המון העם? הכך נאה וכך יאה?
האסון הוא כי הקהל בא לבית הכנסת לא לשם תפילה, הקהל אינו רואה בחזן "שליח ציבור" כי אם בדרן שתפקידו לשעשע את הקהל. לא עלינו – כשהחזן מזדקן משליכים אותו כ"הושענה חבוטה" ומוצאים שחקן-בדרן חדש, והחזן הותיק נשאר לעת זקנה ללא פת לחם! האם כך יכול החזן להראות כאיש רוחני ומוסרי? האם כך צריך להראות עולם התפילה – התשובה היא: ודאי שלא!
|
_________________
בעזרת השם
 |
|
|
)
