ראוי מאמר זה לדיון ולעיון.
ב"ה
יואל בן-נון
אל נהיה כפויי טובה
כבר שנים רבות לא היתה שנת ברכה ושפע מים כמו הברכה שה' שולח לנו בשנה זו. בהלכה קבעו חז"ל ברכת הודיה מיוחדת לציבור הרחב, שאין להם שדות (בעלי שדות מברכים שהחיינו, או הטוב והמטיב) – "מודים אנחנו לך ה' א-להינו על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו, ואילו פינו מלא שירה כים ... אין אנחנו מספיקים להודות לך ... על אחת מאלף ... נסים ונפלאות שעשית עמנו ... ברוך אתה ה' א-ל רוב ההודאות" (רמב"ם הלכות ברכות פרק י' ה-ו; שולחן ערוך אורח חיים סימן רכ"א).
אני פונה בקריאה של הפצרה – אסור לנו לעבור לסדר היום בלי מעמד מיוחד של הודאה בציבור, בחודש ניסן הקרוב, אם בשבת החודש, או בשבת הגדול, ואם במעמדים מיוחדים שייקבעו בירושלים ובכל אתר ואתר.
לא רק על הגשמים שנעצרו שנים רבות, וירדו כעת בברכת שפע, עלינו להודות, כי אם על רוב טובה וברכה לאין שיעור –
בחופי מדינת ישראל נמצאו שדות גז גדולים, ממש לפני שהמצרים פוצצו את הצינור. בתוך זמן קצר תהיה ישראל עצמאית בתחום האנרגיה. מי חלם על כך ??
מדינת ישראל, אי של יציבות כלכלית בעת משבר כלכלי רציני באירופה ובאמריקה – מי היה מאמין ??
שליטי רשע בעולם הערבי נופלים בזה אחר זה, וה' רב את ריבנו, ודן את דיננו, ועושה דין ברשעים לנגד עינינו – מי צפה כל זאת ??
כן, אני יודע – קשה לנו לשיר ולומר תודה – גם בי מקננת החרדה היהודית למודת הסבל והייסורים – מי יודע אם לא יצמחו שליטי רשע גרועים יותר, ומי יודע אם לא נתחרט על שירה מוקדמת מדי –
אבל אם חרדה זו מוצדקת, אז אין טעם לא בהודיית פורים (כמה צרות קרו לנו אחר כך בימי יוון ורומא, וכמה 'המנים' לא נתלו על עץ גבוה, בעוד מועד? איך אפשר לציין פורים אחרי השואה?) – וגם לא בהלל של פסח ובשירת הים (כמה צרות ואסונות קרו אחר כך, עוד במדבר סיני ובמסעי בני ישראל? ובכל הגלויות?)
אם החרדה תקבע לא יהיה כלל מקום להודאה, וזה לא רק ביטול חובה של ברכה לפי ההלכה, אלא גם כפיות טובה שאין לה שיעור כלפי ה', חלילה.
*
הייתי בחור צעיר בישיבת מרכז הרב (אחרי השירות בצה"ל, ואחרי ששת הימים בירושלים), כשנעלמה הצוללת 'דקר'. אמרו פרק תהילים אחרי התפילה. שאלתי בתמימות מדוע אין קובעים תענית על "ספינה המיטרפת בים" כדין המשנה (תענית פ"ג, דף יט ע"א), ואמרו לי שהלכות תעניות אינן נוהגות בימינו, וזה נשמע באוזן שלי כאמירה חילונית צרופה; עוד אמרו לי, שלא כדאי לגזור תענית ורוב עם ישראל לא יתענה, ו"על הראשונים אנו מצטערים" (שלא מקיימים אותם), ואמרתי, שאפשר לקבוע יום תפילה וחשבון נפש, ומי שיכול יתענה, ועשרה מתענים יתפללו כמו בתענית ציבור, ולא השיבו לי; פניתי לבדוק שמא לא הביאו הפוסקים הלכה זו, ומצאתי אותה בלי שום חולק (רמב"ם הלכות תעניות, פרק א'-ו; אורח חיים סימן תקע"ו-יג), ואף גיליתי שבארץ ישראל דווקא חייבים להתענות על הגשמים אם נעצרו, ולא בארצות אירופה שם אין עצירת גשמים, ולא הבנתי מי הפקיע מסכת תענית על הלכותיה וברכותיה דווקא עם שובנו לארץ ישראל, ומדוע –
יותר מאוחר גיליתי שגם הלכות ברכות הופקעו בחלקן הגדול, ואני די בודד כשאני מברך כדין, על נוף מופלא בטיולים, ושאר ברכות הראיה, ועל ניסים שנעשו לאבותינו במקומות שקבעו חז"ל (וחלקם ידועים), ועוד גיליתי שאין נוהגים לברך 'שהחיינו' על שמחה של פגישה, ורק מתחבקים בהתרגשות – גם תלמידי חכמים ומשפחותיהם, על רקע של נוף קסום, מצטלמים לזיכרון, ואין ברכת ה' בפיהם, בדיוק כמו כל חילוני-ישראלי או תייר, והבנתי ש"אין לי להישען אלא על אבינו שבשמים".
יום אחד הלכתי בגולן עם ר' יוסף בדיחי, ובהגיענו לנחל זוויתן ברכתי בשם ובמלכות כדין. ר' יוסף הזדעזע בכל גופו, כאילו שמע זה עתה עבירה נוראה של נשיאת שם ה' לשוא – על כל מה שהסברתי אמר לי "צריך לשאול את הרב צביהודה!" – ציטטתי לו "המהלך בדרך ושונה, ומפסיק ממשנתו, ואומר, מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו" (אבות פרק ג'-ז), וברור, שאם הוא מברך כדין המשנה, אין הוא 'מפסיק ממשנתו' אלא מקיים משנתו; ואם היה אמת שאסור להפסיק לימוד תורה כדי לברך ברכה חלילה, היה התנא צריך להשמיענו דבר זה (שאין לו שחר), וחזר ואמר לי "צריך לשאול את הרב צביהודה!" – עברו כמה שבועות וה' זימן שוב את שנינו לפרשת דרכים אחת בצפון ירושלים, ושאלתיו מה אמר מו"ר? – והשיב – פשוט, שצריך לברך – מו"ר כלל לא הבין מה השאלה! – ב"ה שלא הייתי צריך לשאול.
מאז גיליתי עוד הרבה הלכות מופקעות על ידי תלמידי חכמים, ועדיין אני מופתע בכל פעם, ועצב, מהעדר הנהגה תורנית ראויה לדור הזה, שכה רבו בו לומדי תורה, כעדרים רבים שאין להם רועה. עד מתי??
