ירושלים של העתיד
ה"חופה" שהוא ה"מכון" והבסיס הראשון למציאות ירושלים של העתיד הוא השיבה למציאות האדם הראשון לנקודה הקרובה ביותר למקום שבה הוא היה קודם החטא
"ואמר רבה א"ר יוחנן עתיד הקב"ה לעשות שבע חופות לכל צדיק וצדיק שנאמר וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונוגה אש להבה לילה כי על כל כבוד חופה (ישעיהו ד') מלמד שכל אחד ואחד עושה לו הקדוש ברוך הוא חופה לפי כבודו
הפסוק עצמו מדבר על הענן ביום ועל הנוגה של האש להבה בלילה בדומה לישראל בצאתם ממצרים כמו שכתוב "וה' הלך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחתם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם" וכן במשכן כתוב "כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל ישראל" ועליו נאמר בשמות כ"ט מ"ג "ונקדש בכבודי" והחופה כאן היא כמו המשכן וכמו כבוד ה' שמנחה לפניהם את הדרך
"כי על כל כבוד חופה" ובהמשך האגדה כאן הגמרא מבארת "עשר חופות עשה הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון בגן עדן" האדם הוא אדם כיון שיש לו חופות והם "כבוד ה'" שנמצא עליו באופן קבוע
החופה הממשית מבטאת את החופה הרעיונית שהוא המציאות הסובבת את האדם שבו הוא לא רק מה שהוא בגבולות של הגוף הבשר והדם שלו כיון שהחופה היא סביב והגבולות שלו הרבה יותר רחבים
הגבול של עצמו הוא כלל המקום שבו הוא נמצא שהוא המקום שבו הנוכחות שלו קיימת והוא נוכח במקום כולו ארבע אמות סביב והוא ה"חופה" שהוא ה"כבוד" שהוא מה שמבטא את היחס לאדם כבעל נוכחות וכבעל כבוד
החופות האלו העיקר שלהם הוא ב"גן עדן" [כמו שמבואר בפסוק ביחזקאל] שהוא קודם החטא כיון שרק קודם החטא לאדם יש את כל החופות האפשריים [-"עשר"] וזה על ידי שהגוף שלו עדיין לא מעורב בחלק שבו נמצאת הנוכחות שיש בו
"על כל מכון הר ציון" על פי דברי רבי יוחנן כאן הדבר מכוון לצדיקים שהם ה"מכון" ו"מקראיה" של הר ציון כיון שהם המכוננים אותה והם הקרואים לה והדיוק שלו הוא מהלשון "על כל מכון" ולא באופן כללי על המכון של ההר אלא לכל אחד ואחד וכיון שהפסוק חוזר שוב ומדייק כאן ומפרט "על כל כבוד חופה" שהוא חופה לכל כבוד וכבוד רבי יוחנן מדייק גם כל מילה בפסוק כחופה בפני עצמה וכך הוא מגיע למסקנה שיהיו שבע חופות שהוא המציאות היותר מדוקדקת בפירוט שלה כך שהעתיד הוא לא מציאות מעורפלת שאפשר להתייחס אליו רק באופן כללי אלא מקום שהדין מדוקדק בו בצורה מפורטת לגמרי וזהו שהגמרא ממשיכה "שכל אחד נכוה מחופתו של חברו" כיון שהחופה הזאת היא לא רק "נוגה" ו"ענן" שהוא מה שמבטא את הכבוד אלא גם "אש" ו"עשן" כיון שגם הכלליות הזאת של החופה היא מבוססת ועומדת דווקא על הדיוק והכוח שיש באש
עשן בחופה למה אמר רבי חנינא שכל מי שעיניו צרות בתלמידי חכמים בעולם הזה מתמלאות עיניו עשן לעולם הבא
חוסר הכבוד לחכמים הוא מה שמביא את העשן שמעכיר את האוויר שורף את העיניים ומטשטש את המציאות
הכבוד של החכמים הוא מה שמאיר את המציאות גם ליתר העם והדבר הזה מתממש על ידי שכל העם אכן רואה אותם
"צרות העין" הוא הראייה שלא השתחררה מצרות הלב שנמצאת בנפש הנמוכה ולכן הדבר הזה מתבטא גם הוא ב"עשן" שיצרוב לו את העיניים וימנע ממנו גם כן את הדמיון כאילו הוא אכן רואה
ואש בחופה למה אמר רבי חנינא מלמד שכל אחד ואחד נכוה מחופתו של חבירו אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה
מציאות החופה הוא המציאות של ההכללה שהיא המציאות שיש בה מעבר למורגש בחוש הפשוט ולכן אילולי הכוויה שיש מחופת החבר ואילולי הבושה שהיא יוצרת אצלו החופה עצמה לא היה בה ממש כיון שלא היה בה שום תוקף ממשי שאפשר גם להרגיש אותו ולכן דווקא הצריבה הזאת היא זאת שעליה החופה עומדת ודווקא בה יש מקור ל"נוגה" שנמצא סביב
- הצריבה יוצרת את המרחק ואת קיום החופה בצורה ממשית ממנה ה"נוגה סביב"
כיוצא בדבר אתה אומר ונתתה מהודך עליו ולא כל הודך זקנים שבאותו הדור אמרו פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה
על אף שהתפקיד שלהם היה זהה בכל זאת לא היה מקום להשוות את ההוד של משה להוד של הבאים אחריו ובזמן העברת התפקיד הדבר היה ניכר ביותר ברמה של כאב ממשי שאפשר לבטא אותה ב"אוי" והממשיות הזאת הוא הכאב שבו כל אחד יכול להיכוות מחברו
[ונראה שהמימרה הזאת באה גם לבאר למה הצדיק זוכה רק לשבע חופות ולא עשרה כמו שמבואר באגדה הבאה אצל אדם הראשון ועל זה הוא אומר שיש חילוק בין המקור שממנו האור מגיע לבין ההשתקפות שלו שיש אותו בשאר הצדיקים
אדם הראשון איבד את החופות שלו ברגע שהוא נשלח מגן עדן והצדיקים מחזיקים וזוכים לחלק מהחופות חזרה אלא שלא כולם כיון שהם רק מחזירים את האור והם לא המקור ולכן הם רק שבע ולא עשר
ורק בעתיד הרחוק יותר שבו "הצדיקים עתידים שיאמרו בפניהם קדוש" כמו שמבואר באגדה בהמשך - רק אז – יש אפשרות שהם יחזרו למצב של האדם הראשון בגן עדן
כעין דברי המ"י בביאור מידת הקדושה "תחלתו עבודה וסופו גמול, תחלתו השתדלות וסופו מתנה"]
אמר רבי חמא (בר) חנינא עשר חופות עשה הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון בגן עדן שנאמר "בעדן גן אלהים היית כל אבן יקרה מסכתך אדם פטדה ויהלם תרשיש שהם וישפה ספיר נפך וברקת וזהב מלאכת תפיך ונקביך בך ביום הבראך כוננו" (יחזקאל כ"ח י"ג)
מר זוטרא אמר אחת עשרה שנאמר כל אבן יקרה
אמר רבי יוחנן וגרוע שבכולן זהב דקא חשיב ליה לבסוף
עיקר הדבר הוא "חותם תכנית מלא חכמה וכליל יפי" (שם) והצורה שלו הוא "כרוב ממשח הסוכך" (שם) שהוא הסוכה שמוזכרת כאן
המקום הוא "ונתתיך בהר קדש" התוך שאדם הרגיש שם הוא "אלהים היית" וה"חופה" שסביב וה"מסכה" של ה"אבן יקרה" הייתה כמו "בתוך אבני אש התהלכת"
והאבנים האלו הם האבנים המפורטים בפסוק שהגמרא דורשת מצד אחד הם אבנים יקרים ומצד שני הם אבני אש בדומה לאש הענן של החופות שאותם פירט רבי יוחנן לעיל
והם העשר חופות שבשביל שהאבן תהיה אכן בהר הקודש ותהיה אכן יקרה יש צורך במציאות שהיא תהיה גם "כרוב הסוכך" שהוא המציאות שהוא נמצא בחופה
והגן עדן של האדם הראשון כלל בו חופה לכל אבן ואבן לכל פוטנציאל של יופי ולכל אבן שביסוד הנפש הייתה גם חופה שסוככה עליו והיא זאת שגם יצרה את היכולת של המימוש האפשרי שלו אי שם בעתיד
מאי מלאכת תופיך ונקביך בך אמר רב יהודה אמר רב אמר לו הקדוש ברוך הוא לחירם מלך צור בך נסתכלתי ובראתי נקבים נקבים באדם ואיכא דאמרי הכי קאמר בך נסתכלתי וקנסתי מיתה על אדם הראשון"
הפוטנציאל של הגאווה במושלמות העצמית - ב"חופה" של המלכות השלימה שיש בה ניכור למציאות כמות שהיא הוא החטא העיקרי שבשבילו האדם הראשון נקנס במיתה
– החטא של האכילה מעץ הדעת שהוא החטא של שליחת היד באסור הוא המעשה שיש בו את הרמז לגאווה שתבוא לביטוי בעתיד והוא העיקר שבכל החטאים האפשריים של האדם שצמחו אצלו לבסוף
ובשביל כך –
או "בראתי נקבים נקבים באדם" הוא נוצר כמציאות שיש בה דמיון ליתר בעלי החיים וכדברי הגמרא בחגיגה ט"ז ע"א "ששה דברים נאמרו בבני אדם שלשה כמלאכי השרת שלשה כבהמה שלשה כמלאכי השרת יש להם דעת כמלאכי השרת ומהלכין בקומה זקופה כמלאכי השרת ומספרים בלשון הקדש כמלאכי השרת שלשה כבהמה אוכלין ושותין כבהמה ופרין ורבין כבהמה ומוציאין רעי כבהמה" והדמיון הזה יש בו השפלה שממעיטה מהגאווה שהוא יכול להגיע אליה אילולי היא הייתה שם
או שבשביל כך הוא צריך למות כמו שנקנס באמת על האדם הראשון ומציאות המיתה מחזירה אותו למציאות האמיתית יותר לזה שהוא בסך הכול תלוי ועומד בקיום הגוף שלבסוף הולך למות
על שם ה'
ההשלמה ל"מכון" הוא ה"מקראיה" שהוא השם החדש שנקרא לצדיקים שחוזרים ונקראים בשם הראשון שלהם שהוא על שם הבורא עצמו וכמו שהתורה אומרת שה' אמר "נעשה אדם בצלמינו כדמותינו" החופות מחזירים את הצדיקים ל"דמות" הפנימית הראשונה שלהם ואילו ה"צלם" שהוא הציור המדויק והפנימי יותר הוא שמור רק למזומנים האחרונים שמראש היו קרויים על שם הבורא ולבסוף בעתיד העולם כולו יקרא להם בשם הזה ויממש את השם שכבר היה תלוי ועומד עליהם מראש ומקדם
– "מקראיה" כולל לא רק את מה שרק ה"מזומנים" באים לירושלים אלא גם את מה שמבואר אחר כך להלן "עתידין הצדיקים שאומרים בפניהם קדוש" שהוא השם האחרון שעליו מבוססים כל השמות שלהם מאז ומקדם
"מאי ועל מקראיה
אמר רבה א"ר יוחנן לא כירושלים של עולם הזה ירושלים של עולם הבא ירושלים של עולם הזה כל הרוצה לעלות עולה של עולם הבא אין עולין אלא המזומנין לה
כמו שמבואר קודם שהשערים הם כגודל קודש הקודשים ומדובר בשערי ירושלים ולא בבית המקדש בכל זאת המקדש הפרטי של האדם קודש הקודשים שלו הוא המציאות שתהווה את השער של הכניסה לכל העיר ירושלים וכך הוא גם סוף האגדה כאן שהמידות של המקדש מיוחסות להתרחבות של ירושלים של העתיד ולא של המקדש דווקא
ירושלים של עולם הבא הוא לא ירושלים שבנוי מאבנים אלא ירושלים שבנוי מאנשים מה"מזומנים לה" וכיון שמדובר כאן בבניין רק ייחוד מוחלט יש בו את היכולת הזאת וזה לעומת ירושלים של העולם הזה שאין צורך בקביעות וגם כניסה ארעית יש בה משמעות
"אתה הבדלת אנוש מקדם ותכירהו לעמוד לפניך" הזימון הוא ההבדלה וההתייחדות של האדם והמודעות שלו אליה הוא הדבר היחיד שיש בו יכולת לעשות אותו להפוך אותו לחלק מהמבנה ההוא של ירושלים עצמה והיא גם זאת שהופכת אותו מעוד בעל חי לבעל הכרה ולאדם ולחלק בבניין עתידי
"המזומנים לה" הם אלו שהזמינו את עצמם אלו שהמחשבה שלהם מיוחדת והעולם הזה הוא הארעי להם
גם כיום ירושלים של העתיד נמצא אצלנו ולכן לא מדובר כאן על עתיד תיאורטי אלא על הווה ממשי ממש שהעתיד יצמח ממנו וכל הבניינים ההם נמצאים כבר כאן עכשיו ולכן על אף שעל העתיד נאמר "עין לא ראתה" בכל זאת העין שלנו רואה בבירור את העתיד הוודאי ההוא ואי אפשר להתכחש לו כיון שהקרקע ההיא שבה יעמוד הבניין של העתיד לבוא הוא כבר כאן עומד לפנינו
העולם הבא הוא עולם שכל אדם תלוי בו כיון שכל אדם מבסס את החיים שלו על ציור העתיד שהוא מעוניין בו שאותו הוא רואה מראש והעתיד הזה מתבסס בהכרח על עולם המחשבה שיש לו מציאות נפרדת מהחיים הקיומיים של הגוף והשאלה כאן היא רק לאיזה עולם האדם מזמן את עצמו האם הוא רואה את העולם כביטוי של שם ה' או כביטוי גס של רצונות שיש לו כבר היום והעתיד הוא רק זמן שבו הוא יוכל לממש אותם
העולם ההוא מבוסס על "המזומנים לה" אלו שהמחשבה שלהם היא להיות מבני ירושלים של העולם הבא אלו שבוטחים בעתיד ההוא שמזומן להם כבר היום והייחוד המחשבתי הזה שהוא הזימון הזה על שם ירושלים הוא יסוד הבניין של העתיד לבוא כיון שהעתיד ההוא לא יבוא בלעדיו ולכן העולים בה הם אלו שהיו שם כבר קודם שהם אלו ש"הזמינו" את בניין העולם ההוא
ואמר רבה א"ר יוחנן עתידין צדיקים שנקראין על שמו של הקב"ה שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו
הצדיקים הם אלו שמביאים את הכבוד לה' כיון שהם אלו שמחזירים אותו אליו על ידי שהם מכירים את הנוכחות שלו כאן ולכן הם אלו שנקראו על שמו
העתיד הוא שהם יקראו על שם ה' על ידי העולם כולו כיון שהשם של העולם הוא שם ה' שהרי אין שום אפשרות לקרוא לה שם אחר וכיון שהם אלו שקיימו אותו במצב העתיד שיש בו תכלית בהכרח שהדבר יהיה מוסכם שהשם של ה' יהיה השם שלהם
ועל אף שגם בהווה ובעבר הם נקראו על שמו - וכמו שמבואר במימרה הבאה - בכל זאת בהווה השם ההוא נקרא רק בשיתוף של הרבה שמות אחרים ואילו העתיד הוא של הצדיקים בלבד
שמואל בר נחמני א"ר יוחנן ג' נקראו על שמו של הקב"ה ואלו הן צדיקים ומשיח וירושלים צדיקים הא דאמרן משיח דכתיב וזה שמו אשר יקראו ה' צדקנו ירושלים דכתיב סביב שמונה עשר אלף ושם העיר מיום ה' שמה אל תקרי שמה אלא שמה
בכל שם יש פנים וחוץ הפנים הוא ההתייחדות שרק "המזומן לה" יכול לעלות אליה והחוץ הוא ההתפשטות שיש בו שהוא הדבר שבו תלוי מציאות השם על ידי שכך קוראים לו האחרים ולכן אי אפשר להתייחס לשם של דבר אם אין לו משמעות על המציאות שהיא מעבר לו ולכן שאמנם השם של שלושת אלו היה על שם ה' רק בעתיד כשהדבר אכן ימומש ויקרא כך על ידי העולם כולו רק אז השם אכן יבטא מציאות ויהיה בו ממש
במימרא הקודמת מבואר שהעתיד הוא של הצדיקים בלבד ואם כן בהכרח שמשיח וירושלים מהווים בעיקר את הבסיס שבו לעתיד ההוא יהיה מקום ומעמד
א"ר אלעזר עתידין צדיקים שאומרים לפניהן קדוש כדרך שאומרים לפני הקב"ה שנאמר והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו
המימרה הזאת קשה מאוד להבנה כיון שנשמע ממנה שהצדיקים כאן עובדים בפניהם והם מצטיירים כעבודה זרה ובתורה כתוב לא תעשה לך פסל כל תמונה שזה כולל כל דבר מלבד הבורא עצמו
בתפילה אומרים "אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך סלה" – הקדושה מחולקת לשלושה "אתה" הוא הידיעה שה' הוא נפרד מהכול "שמך קדוש" השם שהוא באדם והוא הדעת שלו גם היא יש בה קדושה ["ההוגה את השם באותיותיו אין לו חלק לעולם הבא" כיון שיש בו ביטול מוחלט לקדושה שיש בדיבור ליכולת הביטוי שבה האדם התייחד מכל החי] "וקדושים בכל יום יהללוך" הם ישראל [גם ברמה של הגוף שלהם] שמקדשים את ה' בכל יום ומורידים את הקדושה למטה ובכך היא קדושתם
ובעתיד גם הידיעה על מציאות ה' שנפרדת מהכול והאדם לא יכול אפילו לחשוב עליה אלא רק לדעת אותה גם היא כבר לא תהיה מנותקת מהמציאות הקיומית של האדם כיון שהידע כבר לא יהיה דבר נפרד מהאדם עצמו וכמו שיבואר
בגמ' פסחים נ' ע"א "אמר ר' נחמן בר יצחק לא כהעולם הזה עולם הבא העולם הזה נכתב ביו"ד ה"א ונקרא באל"ף דל"ת אבל לעולם הבא כולו אחד נקרא ביו"ד ה"א ונכתב ביו"ד ה"א"
בעולם הזה היכולת לקרוא את שם ה' הוא בהרגשה של האדנות שלו ובכפיפות לשמו כיון שהאדם עצמו רחוק מההוויה של הדעת עצמה לכן יש בו חלוקה בין קודש לחול וקריאת השם באותיותיו הוא דבר שהעושה אותו אין לו חלק לעולם הבא כיון שהוא לא מחלק ומבדיל בין העולם של עכשיו שהחיים שלו הם בעיקר חיי הגוף לבין העולם הבא שיש לו הוויה נפרדת חוסר ההבחנה וההבדלה הוא דבר שמנתק וכורת מהעולם ההוא ולעומת זאת בעתיד שההוויה של הדעת תתרחב והיא "תמלא את הארץ" היא תהפוך לדבר מוסכם וככזאת היא תהפוך לעיקר ההוויה של כל אדם יהיה פחות צורך באדנות והמשמעות של הדיבור הוא מה שימלא את השמות ולא תהיה מחיצה מבדלת
כיון שהידע יהפוך למציאות העיקרית שלו "עתידין צדיקים שאומרים לפניהם קדוש" גם כשתימלא הארץ דעה את ה' עדיין רק "הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו" כיון שהנותר והנשאר הם אלו שההמשכיות נמצאת בהם וההמשכיות הזאת שהם אלו שמקיימים אותו היא זאת שמביאה לכך שכל העולם כולו כדאי הוא לו ולכן דווקא בפניהם תיאמר הקדושה שנאמרה קודם על הבורא עצמו "כדרך שאומרים לפני הקב"ה" כיון שהם במציאות שלהם מבטאים את המציאות העמוקה את מחשבת הבריאה עצמה
עד כאן כל הדרך הייתה איך התורה נבנית ואיך המציאות הפנימית של האדם מממשת את עצמה איך הדבר מתבטא במציאות ואיך הדברים קורים בפועל השאלה הקשה שעוד נותרה כאן היא מה היחס לכלל המציאות לעולם שמעבר לפנימיות התורה שבאדם מה יש לה ומה היחס שלה
ואמר רבה א"ר יוחנן עתיד הקב"ה להגביה את ירושלים ג' פרסאות למעלה שנאמר וראמה וישבה תחתיה
מאי תחתיה כתחתיה וממאי דהאי תחתיה תלתא פרסי הויא אמר רבה אמר לי ההוא סבא לדידי חזי לי ירושלים קמייתא ותלתא פרסי הויא
ושמא תאמר יש צער לעלות ת"ל מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם
אמר רב פפא ש"מ האי עיבא תלתא פרסי מידלי
הגובה של ירושלים מעל הקרקע הוא "כתחתיה" כמו מה שהעיר עצמה הכילה קודם כיון שהוא מה שהיווה את הבסיס להגבהה הזאת שבאה אחר כך לבסוף וירושלים היא למעלה מעל המציאות הקודמת ומעל הקרקע
ובניגוד לשורא דמחוזא שהרוח הייתה משוחררת מעל גבי החומה הבנויה על הקרקע כאן החומה עצמה הייתה בנויה גבוה ג' פרסאות למעלה [שלוש פרסאות הוא שהיה אורך הצוואר הראם ושם הכוונה ניתוק מהגוף בשל חוסר שיתוף פעולה וכאן מדובר בניתוק אלא שהוא עדיין על בסיס "ירושלים קמייתא" אלא שהרוחב הפך לגובה]
וההגבהה הזאת היא המשך למה שמבואר שם ש"ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" אחדות שם ה' הוא מה שמהוות את הבסיס של ההגבהה מעל כל יתר העולם מסביב
והעיר עצמה גבוהה יותר ובמקום שארץ ישראל "על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה" כאן הנביא אומר שהנהר יצא מהמקדש "חציים אל הים הקדמוני וחציים אל הים האחרון" "והנהר יוצא מעדן להשקות את הגן" והעדן הוא החכמה שרואה את העתיד וההשקיה שבאה משם לים הוא כשהבניין גבוה מעל הקרקע
"מי אלה כעב תעופנה וכיונים אל ארובותיהם" מה שמיוחד ב"מעוף העבים" הוא השקט והנקיות שבו הם עוברים ממקום למקום הם לא עומדים במקום אחד והם משתנה כל הזמן ובכל זאת אי אפשר אפילו לשמוע אותם אין יכולת להרגיש אותם והם נמצאים בראייה ובמחשבה בלבד ובכל זאת יש לה נוכחות גדולה כיון שכל חיי הארץ תלויים רק בה במטר שיורד ממנה ולכן יש בה ביטוי למציאות של הדעת
יש בו נוכחות של המחשבה והחיים תלויים בה "הלא דעת אותי נאום ה'" ומשם גם הארץ נעשית ל"אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלוקיך בה" התלות מייצר עומק ויש בו חיים חדשים
"וכיונים אל ארובותיהם" הנוכחות היא כעבים והפריחה היא כמו יונים השיבה היא לא בהליכה על הקרקע וללא מאמץ הגוף אלא כיונים שהפריחה שלהם היא ישר לתוך הקן שנמצא בשמים יש לה שם קן ויש לה שם בית והיא פורחת ושבה והיא חוזרת אל מקומה הראשון
אמר רבי חנינא בר פפא בקש הקדוש ברוך הוא לתת את ירושלים במדה שנאמר ואומר אנה אתה הולך ויאמר אלי למוד את ירושלים לראות כמה רחבה וכמה ארכה
אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע הרבה כרכים בראת בעולמך של אומות העולם ולא נתת מדת ארכן ומדת רחבן ירושלים ששמך בתוכה ומקדשך בתוכה וצדיקים בתוכה אתה נותן בה מדה מיד ויאמר אליו רוץ דבר אל הנער הלז לאמר פרזות תשב ירושלם מרוב אדם ובהמה בתוכה
דברי ר"ח בר פפא הם לכאורה דברי הפסוק והדבר היחיד שהוא מוסיף הוא את המימרה הקודמת שירושלים נקראה על שם ה' ונראה שאכן את זה הוא בא להסביר את הסתירה הזאת שיש בין המחשבה הראשונה לתחום את ירושלים ולמה הדבר הזה השתנה האם יכול להיות שינוי בדבר ה' הרי כבר נאמר "כי אני ה' לא שיניתי"
והתשובה לכך היא ששני המחשבות הם מציאות והם אמת אלא שיש כאן שני שלבים ושניהם הכרחיים בשביל בניין ירושלים הציווי למוד את ירושלים הוא הגבול שיש בו והוא הכרחי בשביל ההגדרה העצמית של ירושלים ולבסוף בשלב השני היא יכולה והיא גם מחויבת להיות פרזות ושלא להיות רק בגבול מוגדר
"לתת את ירושלים במידה" המידה הוא הדיוק והצמצום שבה תלוי עיקר מציאות ירושלים וגם יחזקאל האריך מאוד במדידת המקדש והגמרא לקמן מייחסת את דבריו למציאות בניין ירושלים
ונראה שבמציאות בניין ירושלים שמבואר כאן מצד אחד יש בו את המבנה של החומה שבו הוא תחום בצורה הראשונה שעלתה במחשבה והוא היציבות שמוליכה את הגויים לאורה על ידי הלויתן שפרוס עליה כמו שהתבאר קודם והיציבות של החומה הוא הבסיס שיש בה את היכולת להוות דבר ממשי משמעותי בעולם
המידות של ירושלים עם כל פרטיו המורכבים על אף שאין בהם בעצמם עיקרים מיסודות הנבואה של החיים כיון שיש בו ביטוי של היש של כל חלק וחלק שיש בו מהעתיד שבו אנחנו יכולים לראות ולשמוע כיון שנביא לבב חכמה הקדושה של לב הנביא מתממש דווקא על ידי ההגדרות והגבולות אותם הוא מפרט בדבר ה'
מבואר לעיל שרק המזומנים לה הם אלו שיבואו לה ומונח בדבר הזה הביקוש של הקב"ה לתת את ירושלים במידה וכך אכן ראוי על פי דין כיון שלהיות מזומן הוא עיקר המציאות של האדם ועיקר הדבר שבה מיוחדים הצדיקים המזומנים לה ואילולי שהיה גבול לא היה לזימון משמעות
אלא שאמרו המלאכים המשרתים "הרבה כרכים וכו'" הבריאה של ה' לא מצטמצמת בתכליתיות המוחלטת של כל פרט שיש בה והכרכים שאמנם בעיקר המציאות שלהם יש בהם ייעוד אלא שהמידה שלהם לא נועדה להיות מצומצמת על אף שבזה ודאי אין מטרה בפני עצמה
ואם כן על אף שבירושלים יש ייעוד מדויק יותר בכל פרט שבו ובכל זימון שיש בו בכל זאת היות שהעולם כולו עומד תחתיה כיון שיש בה את כל הדברים שנקראו בשם ה' אי אפשר שלא יהיה אליהם נלווה
שם מקדש וצדיקים הם שלושה דרגות של ישראלים כוהנים וצדיקים מעליהם
השאלה המדוברת כאן נוגעת לעיקר יסודי מאוד של עיקר התורה והוא עצם הדבר שישראל הם עם נבחר בשלב הראשון ה' הגביל את המקום שלו עם שבט נבחר שהיה בעל ייחוס לאבות שהכירו בו וציוו לבניהם את דרך ה' והצמצום הזה בו נמצא יקר הבניין היכולת של יצירת הגבול יש בו יצירה של בניין שהוא הפוך לכיוון ההתפשטות הטבעית של החיים עצמם וההצטמצמות בגבולות הדעת הוא דבר שמבוסס ועומד על ראיית המראה הכולל שהוא ההיתמכות על העתיד לבוא וככל שהעתיד גדול יותר כך האדם יותר מתבסס עליה והוא המראה שהיה לאברהם "ואחר כן יצאו ברכוש גדול" ההבדלה וההתייחדות יש בה את גאות ה' ורק לבסוף "רוץ דבר אל הנער פרזות תשב ירושלים"
אמר ריש לקיש עתיד הקב"ה להוסיף על ירושלם אלף טפף גינואות אלף קפל מגדלים אלף ליצוי בירניות אלף ושני שילה טוטפראות וכל אחת ואחת הויא כצפורי בשלוותה
תניא א"ר יוסי אני ראיתי צפורי בשלוותה והיו בה מאה ושמונים אלף שווקים של מוכרי ציקי קדירה
נראה שעיקר המימרה הזאת של ריש לקיש הוא להצביע על הגיוון הרב ששייך בתוך תחומי ההרחבה של ירושלים ועל הייחודיות שבכל פרט שהיה בה ועל הגיוון הזה גם דיבר רבי יוסי שעליו ביסס ריש לקיש את דבריו
"ציקי קדרה" הם תבלינים שונים ששמים בקדירה בשביל לגוון אותו ורבי יוסי בא להצביע על הגודל והרוחב של שלוותה של ציפורי שהייתה הבירה של היישוב היהודי בארץ ישראל אחר החורבן והוא אמר שאפילו מיני ציקי הקדרה היו מרובים כל כך שהם הצליחו לפרנס מאה שמונים אלף שווקים
ציפורי בשלוותה מסמלת את העושר החומרי של עיר בארץ ישראל לאחר חורבן ירושלים על ציפורי נאמר בירושלמי שהתחום שלה הוא המקום עליו אמרה תורה ארץ זבת חלב ודבש והוא עיקר שבח ארץ ישראל והגיוון הרב שהיה שם הוא חלק ממנו
ולעומת רבי יוחנן שדיבר בעיקר על האחדות של ירושלים על מה שהיא מיוחדת לצדיקים והיא על שם ה' ריש לקיש דיבר על ההוספה על ירושלים על המרחבים שיהיו בה בתוך העיר עצמה ולא בשטח אלא בגוונים ובגווני גוונים שגם הם עם אלף כיוצא בהם כולם יהיו כלולים בתחומה של ירושלים
המימרה של רבי יוסי מבוססת על המספר מאה שמונים ואם כן קודם צריך להסביר מהו המשמעות של המספר הזה של מאה ושמונים אלף שברור שהוא לא נכתב כאן כנתון עובדתי אלא הוא בא לבטא איזושהי משמעות
נראה שעיקר המספר מאה שמונים הבסיס שלו הוא המספר שמונה עשרה והמספר הזה נראה שהוא ההכפלה של הריבוי ההוא עד הגבול האפשרי שהוא ההכפלה של המספר שלוש וההכפלה של המספר ההוא אלא שהם עדיין בגבול של הפרט ועדיין לא כלל של ציבור הנמנה בעשרות [במנייני התורה כולם הם בעשרות ומובא בשם הגר"א שהוא כיון שהם נמנו במניין של שרי עשרות של יוצאי צבא ונראה שהוא גם עניין של ציבור וכדברי הגמרא שעדה הם לפחות עשרה]
וגם כאן מאה שמונים אלף השווקים באו לבטא את עושר הגוונים שיש בשווקי הארץ הטובה וגם ירושלים הקדושה כוללת אותם בתוכהעם כל הצורות היו בה ובעושר של אלף אלף
[ויתכן לפרש כך גם את הפסוק שהובא לעיל מיחזקאל "סביב שמונה עשר אלף" והגמרא בסנהדרין על הפסוק הנ"ל מבארת שהם שמונה עשר אלף שמקבלים פני שכינה שהוא ההתייחדות של כל פרט שבו לעצמו לקבלה כפי מה שהוא וכמו השינוי בגווני החופות שמוזכרים לעיל
וכך הם שמונה עשרה גזרות של בית שמאי שהם הפרטים הרבים והמקום הראשון שבו מוזכר המספר הזה הוא באברהם שחניכיו ילידי ביתו היו שמונה עשר ושלוש מאות והוא ההיבדלות של היחידים שגם לאחר הניצחון אברהם אמר הרימותי ידי אל ה' ולא אקח מכל אשר לך ועל אף שאברהם הרגיש ערבות שבה הוא עירב את עצמו במלחמה במסירות נפש להצלת לוט שנמנה על הנלווים אל ה' בכל זאת הוא לכשעצמו בחר להיבדל ולהישאר כיחיד בעולמו של ה']
והצלעות צלע אל צלע שלש ושלשים פעמים מאי שלש ושלשים פעמים א"ר לוי אמר רב פפי משום ר' יהושע דסכני אם ג' ירושלים הן כל אחת ואחת יש בה שלשים מדורין למעלה אם שלשים ירושלים הן כל אחת ואחת יש בה שלשה מדורין למעלה"
הוא בתיאור המקדש של יחזקאל ואילו הגמרא מעבירה את דבריו לבניין העיר ירושלים כיון שהיא מדברת על האנשים ולא על המבנים ולכן גם ההבנה של מה שנאמר על המקדש הוא מתוך ההבנה שלנו את מציאות הנבואה שמנבאת בעיקר מתוך קדושת האדם ולא קדושת הבניין
המידות של המקדש נאמרו מפי הגבורה כך שיש טעם בכל מידה ומידה שיש בה כיון שהם נעשו לא מתוך אילוץ חיצוני אלא מהמקור של האמת הפנימית המחייבת
"אם ג' ירושלים הן ואם שלושים ירושלים הן" הדבר לא ידוע ואין לו מידה שידועה לנו – עיקר האגדה האחרונה הזאת באה להביע את חוסר הידיעה שלנו את חוסר היכולת שלנו לנבא מה יהיה "אם ואם" ברור שיהיו מדורים למעלה וברור שעתיד הקב"ה להוסיף על ירושלים שלוש או שלושים או שלוש מאות או אין סוף – "כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח ולעתיד לבוא עין לא ראתה אלוהים זולתך יעשה למחכה לך"
עיקר צורת האדם היא שהעולם כולו והעתיד שיש בו פתוח תמיד בפניו והפתיחות הזאת כשהיא מבוססת על חומות הבניין של ירושלים אז גם "שלושים מדורים" יכולים להיות "למעלה" על אף שבנייה כזאת בזמן הגמרא היה דבר שכמעט לא היה שייך במציאות בכל זאת "אם ג' ירושלים הן" אם ההרחבה היא מצומצמת יחסית כך שהבסיס הוא מצומצם ואיכותי יותר אז הגובה יכול להיות כמעט לאין שיעור ואם היא מתרחבת יותר אמנם שהיא מכילה יותר מהעולם ועדיין שלשה מדורים למעלה
וכדברי הנביא שאמר "הרחיבי מקום אהלך ויריעות משכנותיך יטו אל תחשכי האריכי מיתריך ויתדתיך חזקי - כי ימין ושמאול תפרצי וזרעך גוים יירש וערים נשמות יושיבו" כרוחב האוהל כך עומק היתדות וגם הארץ הנשמה הייתה כגן עדן
תם ולא נשלם
מדובר כאן כבר במהדורה השנייה של הביאור ולעומת הפעם הראשונה שכתבתי לפני כחמש שנים כתלמיד ישיבה נראה לי שאין מה להשוות כלל למה שכתבתי בזמנו וזה לא מעט בזכות הכתיבה שלי בפורום כאן - ועל כך תודתי על הטובה הגדולה שקיבלתי מכם - אני מקווה שאני לא ייעצר כאן ואולי בעוד חמש שנים תהיה כבר מהדורה נוספת מדויקת ומעמיקה יותר ...
כיון שיש לי מחשבה להדפיס את הדברים [כנספח לספר הלכתי] כל ביקורת או הערה יכולים מאוד לעזור לי ומאוד אשמח אם תכתבו לי באישי
]
