סילחו לי, אבל כשיהודי נפטר בגיל של מעל מאה, זה לא ניצחו אראלים את המצוקים, זה היהודי שניצח במשך כמה וכמה שנים את הסטטיסטיקה.
או כפי שחברי, אוהד כדורסל, היה אומר:
לפי איך שהאראלים מנצחים את המצוקים, כדאי שהם יחליפו מאמן...
================
וברצינות:
לא הגיע הזמן למתן מעט את ההתבטאויות הקיצוניות?
נשלח ב-13/6/2016 18:30
למה לא היה אינטרס לבדוק עד אז? כי זו בעיה של הציבור, והחרדים לא בעניין של לקחת אחריות על הבעיות של הציבור.
נשלח ב-13/6/2016 17:30
יש3 כתב:
אני מתכוון, ובכן... לחברה. לא לרוב היחידים אלא לחברה. כשחידושי תורה הם דבר מרכזי אז החברה נותנת מקום לדברים כאלה. עובדה היא שיש עוד מקומות שבהם אף אחד לא שמח מפרסום החוברת המדוברת, ובאמת גם אף אחד לא יכתוב את זה.
טוב, בזה אתה צודק
אני חושב שהתורה תדאג לעצמה זה תירוץ. כשיש שאלה עקרונית של קברים מול צורכי ציבור אפשר להגיד ששום דבר לא מעניין אותנו והתורה תדאג לעצמה; אבל כשבונים לחרדים ב(רמת?) בית שמש פתאום מתגלה ששמידל הוא כבר לא הקובע היחיד בענייני קברים, ושאולי התורה לא כל כך תדאג לעצמה וצריך לבדוק לבד אם יש בזה בעיה.
הסיפור של הקברים לא קשור לשאלה הזאת. כאן הסיפור הוא סיפור של מה שהוצג כאיסור הלכתי, עד שלמישהו היה אינטרס לבדוק את זה ואז התגלה כמעשה רמייה
נשלח ב-13/6/2016 13:39
אריאל, אז מדוע הלל תקן פרוזבול? ומדוע חכמים גזרו גזרות?
נשלח ב-12/6/2016 21:32
אני מתכוון, ובכן... לחברה. לא לרוב היחידים אלא לחברה. כשחידושי תורה הם דבר מרכזי אז החברה נותנת מקום לדברים כאלה. עובדה היא שיש עוד מקומות שבהם אף אחד לא שמח מפרסום החוברת המדוברת, ובאמת גם אף אחד לא יכתוב את זה. אני חושב שהתורה תדאג לעצמה זה תירוץ. כשיש שאלה עקרונית של קברים מול צורכי ציבור אפשר להגיד ששום דבר לא מעניין אותנו והתורה תדאג לעצמה; אבל כשבונים לחרדים ב(רמת?) בית שמש פתאום מתגלה ששמידל הוא כבר לא הקובע היחיד בענייני קברים, ושאולי התורה לא כל כך תדאג לעצמה וצריך לבדוק לבד אם יש בזה בעיה.
נשלח ב-10/6/2016 14:32
כשאתה אומר 'חברה' למה אתה מתכוון? אני יכול להגיד לך בוודאות שלא רק שרוב החרדים לא שמחים על צאת קובץ הל' קינוח האף, אין אפילו מיעוט שמח. מספר השמחים הם הרב המחבר שליט''א ואשתו. היתר אולי יקנו את הקובץ ואולי גם זה לא. כיום מדובר במטבע לשון בלבד, אפילו לא בהצגת מציאות אידיאלית - כי אין גם אידיאל כזה. במקרים אחרים כן יהיה אידיאל כזה שאולי קצת יתגשם במציאות.
אשר לתחושת היתמות, כבר כתבתי שהיא נכונה חלקית. ולתחושת האחריות - הנושא שאתה נוגע בו מקורו בתפיסה ההלכתית החרדית ש'התורה תדאג לעצמה' ע''פ דברי החזו''א. כלומר, אנחנו לא אמורים לפתור לה' בעיות. אנחנו צריכים לקיים את ההלכה וה' ידאג שהעולם יסתדר איתה. (כי מוכרח שהעולם יסתדר איתה, כי הכל כתוב בתורה וכו')
נשלח ב-10/6/2016 10:27
אריאל אני לא חושב שהכותב (שלמען האמת לא קראתי בעיון את דבריו) מנסה לנתח את החרדים. הוא מנסה לנתח את החברה החרדית. הוא בהחלט יכול ללמוד מהמודעות שהחברה רואה ערך בחוברת על הלכות קינוח האף יותר ממסעדה חדשה. זה לא אומר שזה כך אצל כל חרדי מסוים, ואפילו לא אומר שזה כך אצל רוב החרדים. זה אומר משהו על החברה. הרגשת היתמות שהוא מדבר עליה היא כמובן מושאלת, הרגשה שאנחנו כחברה לא ברי הכי לשום דבר. כך גם האחריות שהוא מדבר עליה, אין פירושה שכל החרדים או אפילו מיעוטם מתנהגים כמו ילדים קטנים ולא כדאי לסמוך עליהם כי הם חסרי אחריות. הכוונה היא לאחריות ציבורית. אם ניקח למשל את עניין הגיור של יוצאי חבר העמים, הרי שדתיים לאומיים רבים מסתכלים על העניין כאחראים לפתרון העניין (בין אם הפתרון הוא גיור ובין אם גיור הוא רעיון ממש גרוע); ולעומת זאת אצל החרדים הרעיון של מציאת פתרון בכלל לא קיים. זו רק דוגמה אחת, אבל בכל עניין ציבורי שתסתכל עליו תראה שההתייחסות החרדית היא כמו לשאלת כף חולבת בקדרת בשר ולא למציאת פתרון לבעיה שחייבים לפתור. הרש"ז אוירבך והרב ולדנברג היו ייחודיים בנוף החרדי (והאמת היא שהם לא ממש השתייכו לציבור החרדי).
נשלח ב-9/6/2016 23:57
בע"ב אתה כאילו מופתע?
כל המלמד בן חברו תורה כאילו ילדו. האם היית מצפה שיכתבו במודעות האבל יתומים כאילו היינו ואין אב כאילו?
נשלח ב-9/6/2016 23:43
במידה רבה כן, ודאי ביחס ל'60 שנות יתמות'. הכותב טועה בכך שהוא מנסה להבין את החברה החרדית ע''פ כותרות העיתונים. אדם שיתמיד בכך יגלה שהחרדים הם טיפוסים רגישים ושבריריים, המוכים חדשות לבקרים בהלם וזעזוע, וכמו כן נתונים חיי הרגש שלהם למערבולות פראיות התלויות בכל אירוע פוליטי נידח. לעומת זאת יתברר שהדבר המשמח ביותר חרדי מצוי הוא יציאתו לאור של קובץ הלכות בדיני קינוח האף, עם הסכמת הגר''ח קנייבסקי שליט''א.
משהו מכל זה קיים במציאות, והוא שתלמידי הגדיילים באמת מרגישים כלפיהם כמו בנים, במידה מסויימת, וממילא חשים תחושת יתמות עם פטירתם. דבר שאני מקוה שקיים גם במגזר הדת''לי. כמו כן קיימת גם התפיסה לפיה לאף אחד אסור לחוות דעה בנושאי 'השקפה' אא''כ הוא גדול בישראל שלמד את החכמה הסודית של ההשקפה מגדיילים קודמים איש מפי איש עד הגר''א.
נשלח ב-9/6/2016 17:36
אז הכל הצהרות בעלמא?
נשלח ב-9/6/2016 17:16
שטויותבתוך מגזרי אני חי ואין מי שמרגיש יתום (ולפעמים הרבה זמן לפני הפטירה הצפויה יודעים או מתככים מי יהיה ה"אבא" הבא)
נשלח ב-9/6/2016 15:59
ואם אנו יתמי דיתמי, איננו יכולים לפסוק ולחדש דבר, אלא רק ללכת בעקבות הרועים.
נשלח ב-9/6/2016 15:47
יש
יפה כתבת.
כלומר, מטפחים את הרגשת היתמות. יוצרים אותה. עד שמי שאינו חש אותה מבין שהוא לא בסדר. וקל וחומר אחרים ביחס אליו.
מיימוני העניין הוא לא ה'קושי' של ביטויי האבל, אלא הדימוי של היתמות. גם כאן העניין הוא לא שמאן דהוא מרגיש כיתום כשרבו נפטר, אלא בכך שזו חברה שלמה שמרגישה כך כל הזמן, כאשר כל רב נפטר ואפילו 60 שנה לאחר מכן.
נשלח ב-9/6/2016 08:37
הנה ציטוט מהמועתק למעלה.
צריך אפוא להסיק, כי חברה המכריזה על עצמה 'יתמות' עם מותם של 'אבותיה' הרוחניים, היא חברה של ילדים נצחיים, הממאנים להתבגר ולקחת בעצמם אחריות על חייהם. זוהי חברה המקדשת את הפסיביות ואת ההיסמכות על שולחנם של 'גדולים', ומתקשה להיישיר עיניים ולהתמודד בכוחות עצמה עם הדילמות המונחות על פתחה.
השימוש בביטויים קשים של אבלות יכול להיות אותנטי. איבדתי את מורי ורבי שהלך לעולם שכולו טוב. נכון, יש דברים שבהם העזתי לחלוק עליו, יש דברים שבהם יש לי קושיות עליו, אבל עדיין אני חש את האבדן, את העדר האפשרות לשוחח איתו, לשמוע את דעתו, אולי להעז לשאול אותו שאלות שלא חשבתי עליהן קודם או שחשבתי אבל פחדתי לשאול.
האם זה אומר שאני ילדותי, ילד נצחי? כמה קל היה להישאר ילד ולא לקחת אחריות, לא למעשי ולא להחלטותי, אלא להפקידן בידי מישהו שנראה חכם ובעל יכולת. חוששני שאיבדתי את התמימות הזו, אם בכלל יש בה מעלה. ובוודאי שקיבלתי תמורה נאותה. זה תפקידו של האדם בעולם, להפוך מילד לבוגר.
אבל הכאב הוא כאב, וגם ביטויים חריפים עשויים להיות אמת לאמיתה. מה שגרוע הוא, כדברי המצוטט, שהחברה מתחנכת לא להתבגר.
הקושיה של מואדיב היא פן אחד של התופעה. העולם הזה כולל בהכרח אבידות ופרידות. ועלינו להכין את עצמנו לא רק לפרידות אלא גם לבגרות. בגרות נפשית, אינטלקטואלית, הלכתית. אני מצטרף לאלו שמערערים על הדרך שבה מחנכים, דרך כותרות וביטויים מוגזמים, להישען על רבנים, גדולים ככל שיהיו, במקום לתבוע מן האדם ללמוד ולקבל אחריות אישית. אנו מסוגלים להיות חכמים יותר מכפי שנותנים לנו להאמין. יתכן שיגיע זמן שבו יצטרכו להתריע מפני הנטיה של האדם להחשיב את דעת עצמו יותר מדי. בינתים נראה שאנו, כוונתי לחברה החרדית, נמצאת במקום שבו הנטיה היא הפוכה, לזלזל בעצמנו יותר מדי. כפי שכתבו ראשוני הפורום, אל תאמר "אנחנו קטנים", תהיה גדול.
פטירתו של הרב מרדכי אליהו ואופן סיקורה בתקשורת הדתית והחרדית, 'הציפה' אצלי מחשבות שהיו לי בעבר בהקשרים אקטואליים דומים: פטירתם של רבנים ומנהיגים רוחניים, והאופן שבו זו נחווית ונתפסת בחברה החרדית.
תופעה ייחודית לתקשורת החרדית, המשקפת בענין זה את החברה שבתוכה היא פועלת, היא התיאור של פטירת רבנים ומנהיגים רוחניים במונחים אפוקליפטיים כמעט של אסון ושבר נורא. כשאתה קורא את מודעות האבל הזועקות מרה ואת הכתבות העמוסות בביטויי הלם ואובדן, מתקבל הרושם כאילו הכותבים שמעו לראשונה על הרעיון המפתיע שאנשים פשוט מסיימים את חייהם בגיל מסויים, מי פחות מי יותר, ושכך הוא דרכו ומנהגו של עולם, דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת. הנפטר התורן יכול להיות ישיש מופלג ובא בימים, שחתם חיים עמוסי פעילות ויצירה והעמיד תלמידים ובנים הרבה, זה לא ישפיע במאום על מינוני היללה והנהי, השוד והשבר.
דוגמה קיצונית הממחישה היטב את הדברים היא מסע ההספדים והאבל ההמוני שהתחולל בקהילה החרדית אחרי פטירתו של הרב שך, לפני שמונה שנים. הרב שך זכה כידוע לאריכות ימים חריגה, והוביל בשנות התשעים שלו פעילות ציבורית ענפה באופן מעורר השתאות. המספידים הבוכיים וקהלם הקשוב חשבו כנראה שהוא היה זכאי לחיי נצח. אחרת קשה להסביר את דבריו של דרשן פלוני, שעורר את הציבור ל'חשבון נפש' ול'פשפוש במעשים' בעקבות 'האסון הנורא' שניחת משמיים.
אפשר כמובן לפטור את כל זה כענין שמן השפה ולחוץ, שהרי הפער בין פאתוס לחיים, בין מליצות גבוהות למה שאנשים חושבים באמת, קיים בחברה זו גם בתחומים נוספים. זווית ראיה נוספת להביט בעדה על הדברים, היא האמונה הרווחת כי אכן המוות בכללו הוא ענין זמני, תוצאתו של החטא הקדמון, וכל אירוע של פטירה, בפרט של אישיות רוחנית, הוא בעצם הזדמנות נוספת לקונן על כך שעדיין לא נתבלע המוות לנצח, ולהצהיר על הציפיה לתחיית המתים, שבה 'יקיצו וירננו שוכני עפר'. גם אם יש אמת בהסברים אלו, אני מבקש לעמוד כאן על אספקט אחר שמשתקף לדעתי בתרבות ההספדים הלזו.
ב.
הכרזה שגורה באירועים אלה, המודפסת על כרוזי הלוויה והמודעות בעיתונות, ונישאת בקול בוכים מפי המספידים, היא הפסוק ממגילת איכה -'יתומים היינו ואין אב'. הכרזה דומה נוספת היא 'אוי לה לספינה שאבד קברניטה'.
ראוי לעמוד על המונח 'יתום', ועל הקונוטציות העמוקות שהוא נושא עמו. הביטוי 'יתום' הוא הגדרה לילד שאביו נפטר, וכתוצאה מכך הוא נותר בודד ועזוב, ללא המשען הנפשי והחומרי שמספקת דמות אב. לעומת זאת אדם מבוגר בגיל העמידה שאביו הישיש נפטר בשיבה טובה, בדרך כלל אינו מכונה בפי הבריות 'יתום'. מי שהוא בעצמו אב לילדיו, אינו נתפס עוד כזה שמתרפק על חיק הוריו ושחייו נהרסים בהסתלקותם, אלא כאישיות עצמאית ובוגרת, חי הנושא את עצמו, שמצופה ממנו להתמודד ולהכיל אובדן של אדם קרוב, יהי אפילו אב או אם.
צריך אפוא להסיק, כי חברה המכריזה על עצמה 'יתמות' עם מותם של 'אבותיה' הרוחניים, היא חברה של ילדים נצחיים, הממאנים להתבגר ולקחת בעצמם אחריות על חייהם. זוהי חברה המקדשת את הפסיביות ואת ההיסמכות על שולחנם של 'גדולים', ומתקשה להיישיר עיניים ולהתמודד בכוחות עצמה עם הדילמות המונחות על פתחה.
קראתי פעם כתבה בשבועון חרדי, בה התראיין תלמידו של אחד מגדולי התורה בדור הקודם. את עיניי צדה הכותרת הבומבסטית שניתנה לכתבה: 'שישים שנות יתמות'. האדם שהתראיין לכתבה הוא איש בא בימים, המשמש בעצמו רב ומחנך לרבים. רבו המנוח נפטר בשיבה טובה, כאשר הוא עצמו כבר היה אדם בוגר, שהספיק לשאוב תורה ודעת מפי רבו. ועדיין, מישהו חשב משום מה שהביטוי 'שישים שנות יתמות' הולם ומתאר את הסיטואציה. צריך לומר שהכתבה עצמה לא הצדיקה את הכותרת, והיה בה בעיקר העלאת זכרונות סולידית ומאופקת, ואפילו מעניינת במידה. בוודאי יהיה מי שיטען שאין צורך להתמקד יתר על המידה בכותרת שנבחרה באקראי על ידי כתב צעיר וחסר נסיון שביקש מן הסתם להרשים את קוראיו. ועדיין, נדמה לי שגם לבחירות אקראיות מסוג זה יש משמעות, והן משקפות תפיסות עומק והוויה תרבותית שהכתב או העורך הפנימו בהשפעת סביבתם, וביטאו בהענקת הכותרת המסויימת הזו לכתבה.
האמת היא שדיבורים מסוג זה הם בבחינת 'נבואה המגשימה את עצמה'. מי שמדגישים באזניו השכם והערב כמה הוא קטן אל מול ענקיות הקדמונים או ה'גדולים', התוצאה היא שבסופו של דבר הוא באמת יצא קטן, חרד מכל שינוי גם כאשר הוא נדרש בעליל. ובהקשר מעט שונה, אם חוזרים שוב ושוב על כך שאין לנו הזכות והסמכות לפרש בכוחות עצמנו את המקורות, או לסטות כמלוא נימה מהמשא הכבד של פרשנות עניפה וסמכותית, בוודאי שאפשר יהיה אחר כך להפנות אצבע מאשימה על יבול ספרותי תורני דל באיכותו, בכדי להמחיש פעם נוספת עד כמה 'הדור יתום'. זהו מעגל קסמים המזין את עצמו.
ג.
באגפים מסויימים של החברה הדתית מתקיים בשנים האחרונות דיון ער ומרתק על מעמדה ומקומה של דמות הרב בעולם דמוקרטי ומשתנה. נראה שהאופן שבו החברה מבנה את תחנת המעבר המשמעותית הזו, את אותו רגע דרמטי שבו הרב והמורה הרוחני הנערץ מסתלק מהבמה, עשוי לשפוך אור על האופן שבו הקהילה תופסת את עצמה ואת מקומה מול הרב. המסרים המושמעים לעת כזו, הם בהחלט בעלי אפקט מכונן ומעצב, ומן הענין אפוא להקשיב להם בשימת לב.