אזהרה: זה ארוך.רק מי שמרגיש שיש בו יכולת,לקרוא עד הסוף,ולהגיב!!!!!!,כן,להגיב.שיצא לדרך.
להכין טישו...
קריאה מהנה...
פרק א'
עת לקרוע ועת לתפור,עת לפרוע הבטחות ישנות,ועת,בנבכי הלב לחפור...,עת לקרוא,ועת לכתוב...
אני יודעת,שזהו צעד חריג,ולמרות זאת.עם השראות ליליות,לא מתעמתים.
צריך רק לזרום,ולקוות שהנזק לא יהיה בלתי הפיך... 
* * *
כולנו עוברים המון שלבים בחיים.כל תקופה ומשבריה,כשלונותיה,ירידותיה,למול
ההצלחות,העליות וההתקדמות.והריח..,והזכרון....
הרגשתי,שהגיע הזמן,לערוך קצת סדר(ערב פסח,או לא...?),באחת המגירות בליבי,שחלק מתכולתה,
נחשף לחברים כאן,במהלך ביקורי בפורום הזה.
בפרק נכבד מהחיים שלי,שלחלקו,הייתם שותפים (קצת באיחור...)
* * *
אין צורך,ואפי' מיותר,לתאר את תהליך ההתוודעות שלי למיאמי,והשלכותיו מרחיקות הלכת.(או שלא כל-כך)
רק מה שברור הוא,שתהליכים שנרקמים בתוכנו,לא מתייעצים ושואלים לרשותנו,לפני כן.הם פשוט קורים.
עד שיום אחד אנו מגלים את קיומם.ואז,לעיתים,מאוחר מדי,מכדי להחזיר את הגלגל אחורה.
לא אגלה לכם סוד גדול,כשאכתוב,ששאול אלסן,הוא אחת הדמויות,שחבבתי ביותר,אי פעם.
במשך תקופה ארוכה,לא ניסיתי להלחם בעצמי,ולהתאגרף עם המציאות.החלטתי לאפשר ולהניח לזה להתרחש.
לתת לדחף הפנימי הזה פורקן,ולקוות,שהוא יעזוב באותה דרך,בה הוא הגיע.
רציתי שהגמילה תבוא,מתוך השלמה והבראה,ולא ממקום של הדחקה או כניעה.
היו רגעים,שניסיתי בכל זאת, להעמיק,ולגעת,בנקודה.להבין,מה הגורם לכל זה.מהו הכח הנעלם,המאגי,הבלתי מוסבר,
שמושך ומחבר אותי,אל הדמות הזו דווקא.
ומרב יאוש,הגעתי למסקנה אחת,הזויה. (ומי שמסתקרן מהי,מוזמן להעלות את השערותיו..ואני אאשר או אפסול... :)
(אבל מה לעשות,שרק היא הניחה לי. חוץ ממנה,לא מצאתי כל הסבר הגיוני,למה שעובר עלי.)
בכלל,לנסות לפענח,ולרדת לעומקן של רגשות,זה אחד הדברים הכי מסובכים ומורכבים בעולם.לא מצאתי בתוכי,את הכח,לעשות את זה בשלימות.
נכון,שלצופה מן הצד,הדברים נשמעים על גבול המצריכים אבחון פסיכולוגי.או לפחות,סתם רדודים.
במיוחד,בשלב מסוים של החיים.
אבל,אני בטוחה וגם יודעת,שיש עוד אנשים ברחבי הגלובוס,שעברו ועוברים,את אותו תהליך,ואולי אפי',באופן חמור יותר.
ואם משהו,יצא מורווח או יחוש הקלה,למקרא השורות הללו,והיה זה שכרי.
בכל אחד מאתנו,טמון איזשהוא ילד קטן,השטחי,שלא חושב הרבה,ונסחף.
יתכן,שאצלי המחלה הזו,התפרצה,באיחור של כמה שנים. (לא שמעתם על מבוגרים שלוקים בחזרת,למרות שהיא שכיחה יותר בקרב ילדים...? גם זה קורה,אולי לעיתים נדירות יותר.אבל עדיין,מוכר רשמית, ברפואה.ושמא,זו הסיבה,להסתבכות מסוכנת יותר...? )
כשחלק מהחברים כאן,כבר היו בשלבי החלמה מתקדמים-
(של ההערצה.ולאו דווקא לסולן המדובר.התסמונת הזו,לאורך ההסטוריה,לבשה הרבה גוונים וקולות...)
ואולי,זה היה הקושי בהתמודדות שלהם,מול מצבי המטריד,בבחינת-להזכיר לבעל תשובה,את חטאיו הראשונים.
(אמנם,עם יושר המיתולוגית,לא חלקתי את תחושותי,אבל עפ"י הביוגרפיה שלה,ועדותה האישית,הבנתי,שאם היא לא מאושפזת היום במוסד סגור,אז כולנו יכולים לתת לעצמנו לזרום עם התסמינים האלו,להתנחם,ולהאמין,שזה קורה גם לאנשים שפויים.)
נכון,היו לי ימים קשים עד אימה.עם מחשבות שנדדו,לתרחישים שלא היו מביישים אף מותחן,או ספר דמיון פרוע ומטורף ככל שיהיה.- (חוץ ממני..)
ותאמינו לי,שאין סבל גדול מזה.להתהלך בעולם,בתחושה שאין מי שמבין אותך.
האנשים הקרובים אלי,לא תפסו על מה אני מדברת. מי ששמע את השם הזה,הנהן בראשו,במקרה הטוב,והיו גם כאלו,שלא שמעו.
ולנסות לגרום לאנשים שלא מבינים,להתפעל מעומק שאתה מגלה ושומע,זה כמו לנסות להסביר לחמור שהאדם הוא היצור הנעלה בבריאה.
אני נזכרת בערגה,איך חלמתי על היום,שבו אוכל להכנס לאתר של מיאמי.הייתי בטוחה שלא אצא ממנו בחיים.ראיתי בו עולם אגדי של אוצרות מידע,שאף אחד לא ידע לספק לי.(למרות,שבפועל,כולנו יודעים את המציאות המרה,על האתר הנ"ל... :)
עד שהגעתי אל הפורום הזה.(אחרי שעקבתי אחריו ממושכות,מבלי להגיב...)
כשאני מנסה לשחזר את הרגע הזה,של הגילוי,נראה לי,שקסם,זו המילה שיכולה לתאר את מה שהרגשתי.
נדהמתי לגלות קבוצה גדולה של אנשים,שמכירה את השמות,מביעה דעות על קולות וסולנים,יוצרת דיאגנוזות ופרשנויות שלימות,על מקהלת ילדים נחמדת אחת,מעבר לים....
שמחתי להבין,שאני לא היחידה שמונחת בעניני מיאמי,עד שגעון.שבעצם,לכל הסיפור הזה,יש שם.שאני לא גיליתי את אמריקה......
ציפיתי,לקבל קצת יותר תמיכה,ממי שאמור להזדהות,שחווה את הדברים,ומכיר מקרוב את התופעה-
(למרות,שהיא כבר לא ממש,הלמה את הגיל...)כי אין כמו לחלוק ולפרוק רגשות,במקום שאתה אדם בין בנ"א,ולא חייזר או חוצן.
במיוחד,אחרי שנים של חסר,בהם,לא היו לי פרטנרים לנושא הזה.
זה לא מאד קרה.... אנשים לקחו פה עניינים,מדי ברצינות..
אבל בסוף,כדרך כל הסיומים הטובים של הסיפורים....,קרה משהו אחר.
הפרק הזה הסתיים מאליו...
פשוט,יצאתי מזה.
לאט ובשקט,הרגשתי,שמשהו מהעוצמה הזו,שמלאה אותי קודם,נעלם ומתפוגג.
ואני מודה לה' על כך,שגם את הגל הזה,הוא העביר אותי,בטובו."ה' העלית מן שָׁאוּל נפשי..."
אמנם,מוזיקה,מאז שאני זוכרת את עצמי,היתה חלק בלתי נפרד מחיי.מנשמתי.וכשאין לי אותה,משהו בי נכבה.
זו הסיבה,שהחיבור למיאמי,ולאחד מסולניה הטובים ביותר,היה כל-כך עמוק ומטלטל.
(ולא שחסרים סולנים,שנהניתי,ועדיין,לראות ולשמוע.
כמו יאיר,דיויד,רבינא..,ואם נלך אחורה,היה את,דניאל מוצ'ניק.ועוד רבים.רק שאצלהם,הענין לא יצא מכלל פרופורציה.)
היום,=(מאז הגמילה... :)לאחר תהליך מאוחר...,מוזר,מבולבל,מהיר ומסחרר..,אני מרגישה,שהלהט בתוכי,דעך.
להתנתק לגמרי ממוזיקה שאהבתי,אני לא מנסה,.זו משימה בלתי אפשרית.
אני ממשיכה להאזין לשירים של מיאמי(והעובדה,שאני גם ממשיכה להיות כאן אתכם),
להתעמק בקולות ובצלילים,אבל ממבט קצת אחר.יש כאן הנאה מוסיקלית,שכמעט לא מעורבת ברגשות.
כמעט.כי אחרי הכל אנחנו בני אדם.ואני לא מתיימרת לומר,שהרגש אבד לחלוטין.
טבעי,שבכל פעם שאשמע את מי אדיר,צור ישראל,או-mama rochel,ועוד כמה שירים מהסדרה הזו,
לא אשאר אדישה לגמרי.אלו תזכורות שעלולות לגרום לרגש חבוי וישן,להתעורר בי מחדש.
אפשר לומר,שהמקום עוד קצת רגיש..... 
אבל ברור,שהתדמית המתוסבכת הזו,בפורום,הפכה לתחביב.
לא נראה לי,שאפשר לטעות ולחשוב,שתגובותי נכתבו עם כל הרצינות והכוונה.ואם כן,אז זה הזמן להתבדות.
כמובן,שכל אזכור של אחד מהחברים,ספק לי כר נח,להמשיך במשחק.(ולהתרפק קצת...)
טוב,
זהו. הגיע הזמן לסיים.אם אני התעייפתי,אז אתם,בוודאי .
לא היה לי כח,להיות העורכת של עצמי.גם כך,הכתיבה היתה ארוכה.
והיות שכך,יתכן שהרצף בין המשפטים,לא הכי קיים/מובן וקשור בעולם.יתכנו גם שגיאות תחביריות ולשוניות.
מקוה שתמחלו על זה.
אני לא יודעת,אם הצלחתי להעביר לכם,את כל מה שרציתי.יש רגעים של רוויה.הריכוז ממני והלאה.
סומכת,על מי שהנחה והוביל אותי,לתקתק על המקלדת,את האותיות והמילים,שמה שכתבתי כאן,בתוך השורות,וביניהן,
היה צריך להראות,בדיוק כך.כמו גם,העיתוי.(לאחר שזמן רב,אני מתכננת לעשות את זה.)
אשמח לקבל הערות/הארות,או כל תגובה אחרת.
תודה שקראתם.
ואחרי הכל,אני חושבת,שללא כל סתירה,מותר לי להמשיך להיות בטוחה עד סוף חיי,ולומר גם בקול,ש....
שאול אלסן,הוא אחד הסולנים האדירים ביותר,שהיו במיאמי לדורותיה, מכל הבחינות.
והקול שלו,הוא אחד הקולות העוצמתיים,הממכרים,שובי הלב והאוזן,הזכים,הנוגעים,והמושלמים ביותר,
שידעה האנושות,אי-פעם.
(והיטיבה להגדיר זאת,אידי:"קול פעמונים שמימי שיורד לעולם אחת לשבעים שנה.."(ואני הייתי מוסיפה,אם לא יותר...)
(נ.ב. ולמי שעוד לא למד את דרכי בקודש...,הייתי ממליצה,לקחת גם את הפרק המרגש הזה,בקלילות,ובקריצה...)
נראה לי דווקא שהמחמאה הזו מגיעה לך ביושר... (מה, את לא יודעת שמי שמצליחה במשהו שאחרים לא מצליחים אז קוראים לה שמנה? אז פשוט תלמדי משהו חדש...:) סתם, צחקתי...
... זה יותר מדי מנצנץ...
שמת לב ל-2 הידים?
