הפראייר מביא ביכורים: למהותה של מצוות "מגיד" בליל הסדר.

קטעי ה"מגיד" בליל הסדר מעוררים תמיהה אצל רבים. לכאורה מדובר כאן בקיום מצוות עשה של סיפור יציאת מצרים, אבל אין כמעט מלה על היציאה עצמה. תיאור השעבוד מופיע באריכות, ואילו רגע היציאה מעבדות לחירות אינו מתואר כלל, דמותו של משה כמעט ואינה מוזכרת וכיוצא בזה.

מדוע מ"מגיד" נראה כפי שהוא? התשובה כמובן פשוטה: ההוראות הבסיסיות נמצאות במשנה בפסחים פרק י': לדרוש מ"ארמי אובד אבי" עד שמסיים את כל הפרשה, ואז לעבור לפסח מצה ומרור. כלומר המסגרת, כפי שנקבעה במשנה, היא מדרש סביב פסוקי מקרא ביכורים כפי שהם מובאים בראש פרשת כי תבא: "ארמי אובד אבי וירד מצרימה ... וירעו אותו המצרים ויענונו ... ונזעק .. וירא את עניינו .. ויוציאנו...ויביאנו אל המקום הזה". זהו למעשה השלד של ההגדה של פסח, החל מ"ארמי אובד אבי - צא ולמד מה ביקש לבן" ועד "ונתן לנו את בית הבחירה" שבסיום ה"דיינו" – דרשות על סדר פסוקי מקרא ביכורים.

אלא שבכך רק גלגלנו את התמיהה צעד אחד לאחור. מה ראתה המשנה, מכל עשרות ומאות הפסוקים בתורה שמתייחסים לשעבוד מצריים ולגאולה, להיטפל למקרא ביכורים דווקא? וכי לא היה עדיף לדרוש על סדר סיפור היציאה שבפרשות שמות-בא? במה זכו אותם שלשה-ארבעה פסוקים מספר דברים  להיות המוקד של סדר פסח?

כדי להבין זאת, נחזור לפתיחת ההגדה, לאותה הצהרה ארמית של "השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין". אנו נוטים לפרש את המושגים "בן חורין" ו"חרות" באספקלריה מודרנית, כמצב פוליטי או קיומי של האדם שאינו נתון תחת ממשלת זרים, או מממש את מהותו האותנטית וכיוצא בזה. למען האמת, קשה להאמין שכך חשבו לפני אלפי שנים.

המלה "חורים" בתנ"ך (מם עברית הופכת נון ארמית) מתיחסת למצב חברתי-כלכלי גבוה. כאשר איזבל ואחאב מנסים לחסל את נבות הם שולחים אגרות אל "הזקנים ואל החורים" ואילו נחמיה מנהל את ענייניו מול "החורים והסגנים" והכשדים שוחטים את "חורי יהודה". קהלת אומר "אשריך ארץ שמלכך בן חורים": ברור שאין הכוונה לארץ שמלכה הוא בן חורין בניגוד לעבד, אלא למלך בן טובים, בן אצולה.

כמובן שיש או לפחות היה פעם קשר בין  מצבו הכלכלי-חברתי של אדם לזכויותיו הפוליטיות. בעולם העתיק רוב האיכרים לא היו בעלים, או לפחות לא בעלים להלכה, של אדמותיהם: הם נחשבו לאריסים או לחוכרים או לואסלים של אדונים כלשהם, ומתוקף זה היו חייבים במתן אחוז מסוים לאדון, או בעבודות אנגריא וכיוצא בהן.  חלומם של מרבית האנשים היה להיות "בני חורין" – בעי קרקעות זעירים המעבדים את אדמתם בעצמם ואינם חייבים שום דבר לאף אחד [או בניסוח מרקסיסטי, להיות הבעלים של אמצעי הייצור].

תואר אצולה נמוך גרמני המקביל לתואר "ברון" באנגליה הוא Freiherr, תואר המורכב משתי המלים Frei  (אדון) ו Herr (חפשי): זהו בדיוק התרגום של "בן חורין" לגרמנית – אדם שנחלתו היא שלו ואינו הוסאל או הסוכן של מי שמעליו. ה"פראייר"  הגרמני אינו אלא בן החורין בעברי [וכיצד נתגלגל התואר "פראייר" בעברית מודרנית למי שנופל קרבן לנכלים או אינו עומד על זכויותיו – זוהי חידה אטימולוגית שיש לה תשובות שונות, ראה ויקיפדיה].

כך, דרך אגב, נפלה הרפובליקה הרומאית. מיום שהפסיק צבאה של רומא להיות מורכב מאיכרים-לוחמים ועבר להיות צבא מקצועי יותר, הוא הורכב בעיקר מאנשים חסרי קרקע שכל חלומם היה לזכות באדמה ולהפוך לבעלי נחלה. את יהבם הם תלו במצביאים שלהם – אנשים כמו סולה או פומפיוס או קיסר – ובכך העבירו את נאמנותם מהעיר רומא למפקד הצבא, מה שהוליך לחורבנה של הרפובליקה.

ובאמת כשאנו קוראים בתורה ההתרשמות איננה רחוקה בהרבה. התורה מתארת לנו את עם ישראל כאוסף של "יוצאי צבא" [זה מודגש מאד בכל מפקד] שאמנם כרגע הם נוודים במדבר אבל חלומם הוא לזכות בנחלה משלהם בארץ ישראל, כלומר להפוך ל"בני חורין" במובנה הפשוט של המלה. כאשר דתן ואבירם תוקפים את משה רבינו הם מאשימים אותו כי "אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו ותתן לנו נחלת שדה וכרם". זה פשט הבטחות התורה לכל אורך ספרי במדבר ודברים: שבני ישראל יכנסו לארץ ישראל ושם כל אחד מהם יקבל נחלה מסודרת שבה הוא יהיה אדון לעצמו. Freiherr.

ומהי המצווה שבה המושג הזה של בן חורין מודגש יותר מכל? כמובן – מצוות ביכורים!. להבדיל משאר מתנות כהונה, מי שמביא ביכורים וקורא חייב להיות הבעלים של אדמתו, לא האריסין והחכורות והגזלן והסיקיריקון והאפוטרופוס והעבד והאשה והגר. הוא צריך להיות מנוחלי הארץ או מיורשיהם, כדי שיוכל להגיד "כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו ... ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה' ". כלומר מקרא ביכורים הוא עניין לבני חורין [במובן הכלכלי-חברתי של המלה], וזהו גם ענינו של ליל הסדר: להראות (או להציג, תלוי במצבו האמיתי של האדם) עצמנו כבני חורין, כאיכרים חפשיים היושבים על אדמתם.

בזה יובן גם תוספות תמוה בפסחים. הגמרא שם מספרת על רבי יהודה בן בתירא שנכרי אחד התפאר בפניו איך הוא עולה לרגל כל שנה, מתחזה ליהודי  ואוכל בקרבן פסח, ורבי יהודה בן בתירא הציע לו לבקש חלק באליה (שקרבה למזבח) וכשעשה זאת התגלה שהוא גוי. מכל מקום, ברור מהגמרא שם שרבי יהודה עצמו לא עלה לרגל, שאם לא כן היה יכול לזהות את הגוי בעצמו (וגם ההוא מן הסתם לא היה מטומטם עד שיספר לו את הרגליו). למה בעצם? הרי מצות קרבן פסח היא מצוה חשובה והמבטל אותה חייב כרת?

התוספות (ג: ד"ה מאליה) שואל את השאלה הזו, ואחד תירוציו הוא "יש לומר שלא היה לו קרקע".  דברים אלו של בעלי התוספות התמיהו מאד את בעל המשנה למלך [ק"פ פ"א ה"א]: "לא ידעתי היכא רמיזא...סוף דבר דברי התו"ס מתחילתה ועד סופה צריכים אצלי תלמוד". לדברינו ה"רמיזא" הוא ברעיון של אכילת הפסק כבן חורין, שממילא יכול להיות חייב בה רק מי שחייב בביכורים (וגם בני ביתו). זאת לעומת סדר הפסח שלנו שמיועד לכולם ובו אנו מציגים כאילו שאנו אכן בני חורין, על ידי שאנו נוהגים ללילה אחד בדרכם של בעלי קרקעות זעירים שחיו בימים בהם תוקנו מנהגי ליל הסדר.        

ולסיום: הבריתא המפורסמת בפרק קניין תורה, "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". לכאורה אמירה מוזרה, שמזמינה בימינו פירושים בסגנון הגליאני, על הרצון הפנימי של האדם שמתגלה רק כשהוא עוסק בתורה לעומת  מי שאינו עוסק בתורה שנשלט בידי יצריו הנלוזים בלה בלה בלה. מובטחני כי כולכם כמוני שמעתם את המסר הנדוש הזה המון פעמים.

אני טוען שמדובר בדבר הבל קולוסאלי, לאו דוקא בגלל שהוא לא נכון, כמו בגלל שחז"ל לא חשבו בצורה כזו. אני אפילו מוכן לשים כסף על ההנחה (שלא בדקתי) כי כל הפירושים ההולכים בדרך הזו הם מה 250 שנה האחרונות, פרי רבנים שמוכרים לנו גרסאות משומשות של פילוסופים מערביים (רובן לקוחות דווקא  מחלקי משנתם שאינם מן המובחר). הפירוש בברייתא הוא פשוט: מי שילמד תורה יזכה לשיפור מצבו הכלכלי לדרגת בן חורין, וכפי שהיא ממשיכה "וכל העוסק בתורה הרי זה מתעלה שנאמר וממתנה נחליאל ומנחליאל במות".

הרי המדרש מסביר במפורש למה הם נקראים נחלה 

אבל לא לנקודה הזאת  התייחסתי בדברי.

"מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דשירה פרשה י ארבעה נקראו נחלה בית המקדש נקרא נחלה שנ' בהר נחלתך, ארץ ישראל נקראת נחלה שנ' בארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה (דברים כה יט) וכן התורה נקראת נחלה שנ' וממתנה נחליאל (במדבר כא יט) וכן ישראל קרויין נחלה שנ' עמי ונחלתי ישראל (יואל ד ב) אמר הקב"ה יבא ישראל שנקראו נחלה לארץ ישראל שנקראת נחלה ויבנו בית המקדש שנקרא נחלה בזכות התורה שנקראת נחלה לכך נאמר בהר נחלתך "

עם כל העניין שיש בציטוט הנ"ל שהביא מקסמן הרי אין הוא שייך לעניין הנדון באשכול שהרי בציטוט זה כולם נקראים נחלה: בית המקדש,בני ישראל,התורה והארץ.

אבל מבחינת המהות של החרות הרי נחלה במובן אדמה - עם כל תרומתה לחירות יש לה מגבלות שהרי בשעת צרה  אדם לא יכול לקחת איתו את אדמתו...

כל דבר שאדם יכל לשאת איתו ושאינו תלוי מקום או מצב (כמו שאמר פלאי) רק הוא נותן את החרות האמיתית (כמובן בגבולות האנושיים והמגבלות האנושיות).

כך לדוגמא כאשר ריב"ז ראה את חורבן הבית והארץ הוא ביקש מהקיסר את הדבר היחיד שיכול לגרום לאדם חרות משעבוד-זהו הלימוד שנשאר בקופסת המוח שאת האוצר הזה שום גלות ויסורים לא יוכלו לקחת.

ואכן ידוע הסיפור על אסיר ציון אנטולי צ'רנסקי שלא נשבר גם בצינוק חשוך  בזכות העובדה ששיחק משחקי שחמט עם עצמו-את הידע הזה לא יכלו הסוהרים האכזרים לקחת ממנו.

באופן כללי יותר -התבונה היא המפתח לחירות רבה יותר וככל שאדם מוסיף ידע ומחכים בעקבות הידע הוא נעשה בן חורין יותר וזה כמובן החשש הגדול ביותר והמוצדק ביותר של הגדויילים החרדים  ואכמ"ל.

מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דשירה פרשה י

ארבעה נקראו נחלה בית המקדש נקרא נחלה שנ' בהר נחלתך, ארץ ישראל נקראת נחלה שנ' בארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה (דברים כה יט) וכן התורה נקראת נחלה שנ' וממתנה נחליאל (במדבר כא יט) וכן ישראל קרויין נחלה שנ' עמי ונחלתי ישראל (יואל ד ב) אמר הקב"ה יבא ישראל שנקראו נחלה לארץ ישראל שנקראת נחלה ויבנו בית המקדש שנקרא נחלה בזכות התורה שנקראת נחלה לכך נאמר בהר נחלתך: