מתעסק, כריתות י"ט -כ

                                 החותה גחלים בשבת , כריתות דף כ עמוד א

  החותה גחלים בשבת חייב חטאת; רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי אליעזר ברבי צדוק: חייב שתים, מפני שהוא מכבה את העליונות ומבעיר את התחתונות. במאי עסקינן אי דקא מיכוין לכבות ולהבעיר, מאי טעמא דמאן דפטר

 אלא דלא קא מכוין להבעיר, מאי טעמא דמאן דמחייב תרתי

רבי אלעזר ורבי חנינא דאמרי תרווייהו: כגון שנתכוין לכבות העליונות כדי להבעיר את התחתונות, דתנא קמא קסבר: מקלקל בהבערה פטור, ורבי אליעזר ברבי צדוק אמר: חייב. וכן אמר רבי יוחנן: בנפח שנו.

 אמר רבי יוחנן: עד כאן לא נתגלתה טעמא של הלכה זו.

אמי בר אבין ורב חנניא בר אבין דאמרי תרווייהו: כגון שנתכוין לכבות ולהבעיר, דתנא קמא סבר לה כר' יוסי, דאמר: הבערה ללאו יצאת, ור' אליעזר ברבי צדוק סבר לה כרבי נתן, דאמר: הבערה לחלק יצאת.

רבא אמר: להקדים איכא בינייהו.

רב אשי אמר: כגון שנתכוין לכבות והובערו מאיליהן, ותנא קמא סבר לה כרבי שמעון, דאמר: דבר שאין מתכוין פטור, ורבי אליעזר ברבי צדוק סבר לה כרבי יהודה, דאמר: דבר שאין מתכוין חייב.

 תנו רבנן: החותה גחלים בשבת להתחמם בהם והובערו מאיליהן - תני חדא: חייב, ותני אידך: פטור. הדתניא חייב, קסבר: מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה; והא דתנא פטור, קסבר: מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה

  הבעיה הראשונה בהבנת הגמ' היא האם הגמ' השואלת: "אי דלא קא מכוון להבעיר מאי טעמא דמאן דמחייב תרתי", לא ידעה שר"י מחייב באינו מתכוון? ( כמו שרב אשי מתרץ בסוף?).

 שאלה נוספת שמתעוררת היא מה ההבדל בין הרישא " החותה גחלים בשבת", שרב אשי מעמיד: "כגון שנתכוון לכבות והובערו מאליהן", והמחלוקת אם חייב שתיים או אחת, היא, במחלוקת באינו מתכוון אם חייב או פטור. ובין הברייתא: " החותה גחלים בשבת ... והובערו מאליהן " אם חייב או פטור – ולא נאמר האם שתיים או אחת. והמחלוקת היא במלשאצ"ל ? 

 שיטת רש"י [1]:

 רש"י מעמיד כאן שחותה גחלים, הוא הלוקח גחלים ממצבור גחלים לוחשות. ומניח אותם בכלי אחר, והרי הוא הופך אותם ולכן העליונות כבות כי הם עכשיו למטה ומחוסרות חמצן, ואילו התחתונות שלקח והפך לכלי מתלבות ונדלקות.

 ורש"י לשיטתו כי כל העושה מלאכה ונעשית בעטיה גם מלאכה אחרת הוא נחשב "מתעסק" על המלאכה השניה, כמו הזומר ואינו צריך לעצים, כמו הצד חלזון שהוא מתעסק על נטילת נשמה. ולכן שאלה הגמ' מאי טעמא דמאן דמחייב תרתי. הרי על הכיבוי הוא מתעסק.

 ומתרץ רב אשי שגם מתעסק הוא פטור של אינו מתכוון ומחלוקת ר"ש ור"י היא רק באינו מתכוון בלא פ"ר, וכאן מדובר בטועה, שחשב שהגחלים כבר כמעט כבויות וחתה כדי לנקות את התנור, על הכיבוי חייב כי הרי זה כאוכל חתיכה שחשב שהיא שומן ונתברר שהיא חלב, חייב חטאת. ואילו על ההבערה הרי הוא שוגג באינו מתכוון שלא התכוון כלל להבערה. (כסבור שומן הוא ובלעו). 

  הברייתא השניה מדברת על החותה גחלים לוחשות להתחמם, שרוצה שישארו גחלים לוחשות, והובערו מאליהן, מחלוקת ר"י ור"ש במלשאצ"ל על ההבערה, למרות שזה פ"ר שיתבערו, שהרי המדובר בגחלים לוחשות, בכ"ז הוא נחשב מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי אינו רוצה בהבערתם ומצידו ודאי שנוח לא שלא ידלקו, וכאן הם כלל לא כבו ולכן חייב רק אחת. 

 שיטת תוס'[2]

  תוס' לשיטתו שמתעסק זה רק כאשר הוא עושה פעולה בגוף אחד ונעשתה המלאכה בגוף אחר, ולכן כאן אין זה מתעסק, ושאלת הגמ' היתה על החותה גחלים, שאם מדובר בגחלים לוחשות ועושה פעולת חיתוי שמכבה את הישנות( עליונות) ומבעיר את התחתונות, צ"ל חייב לכו"ע.

 ואם לא נתכוון להבעיר אלא חשב שהתנור כבוי ורצה לנקות ונתברר שהם נדלקו, למה חייב שתיים. הרי זה שוגג באינו מתכוון שפטור (תוס' לשיטתו שנתכוון להגביה את התלוש ונמצא מחובר פטור לכו"ע גם לאביי כי זה שוגג באינו מתכוון)

 מתרץ רב אשי כי כאן מדובר שחתה כדי לכבות לעשות גחלים (בנפח שנו) והובערו מאליהם וחייב על הכיבוי לכו"ע, כי זה היתה כוונתו, וזוהי מלאכת מכבה. ועל ההבערה פטור לר"ש שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, שאינו נהנה מההבערה. והברייתא השניה מדברת על חותה גחלים להתחמם ואינו מכבה אותם, אבל התחתונות הובערו מאליהם, ומחלוקת אם חייב על ההבערה שהיא מלשאצ"ל[3]. ושתי הברייתות מדברות על אותה מחלוקת, והכוונה בתירוצו של רב אשי בבריתא הראשונה, גם מדין מלאכה שאינה צריכה לגופה. כמו בבריתא השניה. ומה שכתב אינו מתכוון הכוונה למלאכה שאינה צריכה לגופה ( התוס' לשיטתו כמו בצד חלזון שהכוונה לא למתעסק אלא למלאכה שאינה צריכה לגופה). ובבריתא הראשונה התכוון לכבות אך לא להדליק ואילו בבריתא השניה התכוון להתחמם אך לא צריך את האש. 

 שיטת הרמב"ם

  הרמב"ם לומד כר' אמי בר אבין, שהברייתא הראשונה מדברת על חותה גחלים עוממות מתנור. שהפעולה הזו מטרתה להבעיר את הגחלים התחתונות שבתנור, שהעליונות כבר נגמרו, והגחלים שחתה החוצה כבות, ואילו אלו שנשארו בתנור נדלקות. ואם אינו מתכוון לכבות את אלו שחתה ורק רוצה שהנשארות ידלקו, הרי זה כמו זומר ואינו צריך לעצים, שפטור על קוצר. שכל העושה מלאכה ונעשית בעטיה מלאכה אחרת בלא מכוון פטור עליה[4] כר"ש שאינו מתכוון פטור אם זה לא פ"ר. דהיינו שכך לא עושים את המלאכה. ולכן אם לא נתכוון לכבות אינו חייב על הכיבוי. שהרי לא כיבה בידיו אלא רק חתה החוצה. אלא רק על ההבערה שהתכוון לה. ואם נתכוון לכבות ולהבעיר חייב שתיים כמ"ד הבערה לחלק יצאת וחייב חטאת גם על הבערה.

 ואילו בבריתא השניה מדובר על החותה גחלים לוחשות להתחמם מהם ולא התכוון להבעיר את אלו שבתנור שהובערו מאליהן, חייב על ההבערה למרות שאינו מתכוון כי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה - שהרי לא הדליק את אלו שבתנור כדי להתחמם אלא הם נדלקו ללא צורך ובכ"ז חייב כי הבעיר- שמלשאצ"ל חייבים עליה. החותה בגחלים חייב משום מבעיר.  

והגירסה הנכונה ברמב"ם כפי הספרים המדוייקים וכלשון הגמ' "חייב" ולא "חייב שתיים". כי לא מדבר כאן על הכיבוי אלא רק על ההבערה . 

 רמב"ם הלכות שגגות פרק ז הלכה יב

החותה גחלים בשבת שהוא מכבה את העליונות ומדליק את התחתונות

 חתיית גחלים מתנור היא פעולת הבערה של האש ( החותה חייב משום מבעיר)

 אם נתכוון לכבות ולהבעיר חייב שתים,

 על ההבערה של הגחלים בתנור, ועל הכיבוי של הגחלים שחתה (כי רוצה שיכבו ולא ישרפו )

  חתה גחלים להתחמם מהם והובערו מאליהן חייב (שתים)

 למרות שלא התכוון להבעיר חייב כי עשה מלאכת חיתוי שהיא הבערה.

מפני שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה כמו שביארנו בהלכות שבת, וכשם שחייבין על זדונה כרת כך חייב על שגגתה קרבן חטאת.

  וכל השאלות על הרמב"ם יורדות[5] .

                                                מתעסק

 תלמוד בבלי מסכת כריתות דף יט עמוד א

 גמ'. תניא: א"ר אליעזר: מה נפשך אי חלב אכל חייב, אי נותר אכל חייב אי אשתו נדה בעל חייב, אי אחותו בעל חייב אי בשבת עשה מלאכה חייב, אי ביה"כ עשה מלאכה חייב אמר לו רבי יהושע: הרי הוא אומר אשר חטא בה, עד שיודע לו במה חטא.

 ורבי אליעזר האי בה מאי עביד ליה מיבעי ליה: פרט למתעסק.

מתעסק דמאי אי דחלבים ועריות חייב, דאמר רב נחמן אמר שמואל: המתעסק בחלבים ועריות חייב, שכן נהנה ואי מתעסק בשבת פטור, מאי טעמא מלאכת מחשבת אסרה תורה

לרבא משכחת לה, כגון שנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר; לאביי משכחת לה, כגון דנתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר, דאיתמר: נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר פטור, מאי טעמא דהא לא איכוון לשום חתיכה; לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אביי אמר: חייב, דהא איכוון לשום חתיכה, רבא אמר: פטור, דהא לא איכוון לחתיכה דאיסורא.

  בדברי ר"נ אמר שמואל יש לכאורה סתירה.

   אם הכוונה שרק המתעסק בחלבים ועריות חייב כי נהנה, ובכל התורה כולה פטור אפילו שנהנה, ולמה?, אם נהנה מה משנה אם זה חלבים ועריות או איסור אחר ?.

 ולמה צריך לומר כי בשבת פטור בגלל מלאכת מחשבת ? הרי לדבריו בכל התורה פטור?

    ואם הכוונה שגם בכל התורה המתעסק חייב אם נהנה, ורק בשבת פטור בגלל מלאכת מחשבת. היה צריך לכתוב המתעסק, אם נהנה חייב.?

 ואילו בסיפא כתב כי בשבת המתעסק פטור כי מלאכת מחשבת אסרה תורה , משמע שבכל התורה כולה חייב אפילו שלא נהנה, ולמה צריך טעם בחלבים ועריות חייב כי נהנה? 

  עוד צריך להבין . הרי אם יש פסוק "בה" פרט למתעסק , א"כ צריך מתעסק להיות פטור בשבת גם ללא הפטור של מלאכת מחשבת, ובחלבים ועריות מה אכפת לנו שנהנה הרי יש פסוק לפטור, כמו שר' יהושע לומד מהפסוק "בה" לפטור אם אינו יודע במה חטא למרות שנהנה. ?

 עוד צריך להבין מה ההבדל בין נתכוון לחתוך את התלוש הזה וחתך את המחובר האחר לבין נתכוון לחתוך את המחובר הזה וחתך את המחובר השני , הרי לגבי מה שעשה הוא מתעסק בכל מקרה כי התכוון לעשות מעשהו בדבר אחר שלא עשה בסוף, ומה אכפת לי מה חשב לעשות בדבר שלא עשה ?

  גם מחלוקת רבא ואביי בשוגג באינו מתכוון, שבשבת פטור ובכל התורה חייב. האם הסיבה שפטור בשבת היא בגלל מלאכת מחשבת, ושוגג באינו מתכוון אינו נחשב מלאכת מחשבת ? מה חידשו אביי ורבא על שמואל . 

ואם הפטור בגלל שלומדים מ"בה פרט למתעסק" הרי אז לא צריך להיות הבדל בין שבת לכל התורה ?.

 שיטת תוס'

   התוס' בסנהדרין שואל את השאלה על רש"י האומר שמתעסק פטור מהלימוד של "בה פרט למתעסק", למה צריך פסוק, הרי שמואל פוטר מתעסק בשבת מטעם של מלאכת מחשבת ?.

 ומתרץ תוס' שני תירוצים [1]

תירוץ ראשון, לפי שיטת רש"י, ששמואל מדבר על אותו מתעסק שר"א דורש לפטור מ"בה פרט למתעסק". אלא ששמואל מחדש שכל מתעסק אם נהנה חייב. אלא שבחלבים ועריות חייב תמיד למרות הפסוק, כי תמיד נהנה. ובשאר עבירות אם נהנה חייב ואם לא פטור. ואילו בשבת פטור אפילו שנהנה בגלל מלאכת מחשבת.

 תירוץ שני , אומר תוס' ששמואל מדבר על מתעסק שהתכוון למעשה עבירה בגוף אחד ועשה אותה בגוף אחר, שחייב בכל התורה, והפטור בשבת הוא כי מלאכת מחשבת אסרה תורה.    

 ואילו ר' אליעזר לומד מהפסוק לפטור כאשר התכוון לחתוך ירק תלוש ונמצא שהוא מחובר, שם אין לו פטור של מלאכת מחשבת כי מה שהתכוון עשה, הרי זה "שוגג באינו מתכוון", וזה מתעסק שפטור לר' אליעזר מהפסוק בה פרט למתעסק .

 ורבא לא חידש כלום אלא רק אמר כלל ששוגג באינו מתכוון פטור גם בשבת גם כאשר נעשתה מחשבתו שחשב שהירק תלוש ונמצא מחובר מהלימוד של "בה", בניגוד לחלבים ועריות שחייב אם נעשתה מחשבתו שחשב שאשתו טהורה ונמצאה טמאה כי נהנה ומהות החטא בחלבים ועריות הוא ההנאה (הנאת גרונו ומעיו. והנאת בעילה). מה שאין כן בשבת.  

    תוס' סובר, שמתעסק (שעליו מדבר שמואל) אינו קשור לאינו מתכוון. מתעסק הוא העושה מעשה עבירה בכוונה, אולם בגוף שלא התכוון אליו, התכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר, התכוון לאכול חלב זה ואכל חלב אחר. 

 שוגג רגיל הוא שהתכוון לעשות את מעשה העבירה אולם לא ידע שזה עבירה. או לא ידע ששבת היום. ( אולם אנו יודעים ששבת ושמעשיו עבירה )

 שוגג באינו מתכוון זה שידע שהיום שבת ושאסור לחתוך בשבת, אולם חשב שהירק תלוש.      (וגם אנו יודעים שאם הוא צודק במה שחשב הרי זה מותר )[2]. ולמרות שצריך את הירק הזה וזה כן מלאכת מחשבת, פטור בפטור של שוגג באינו מתכוון.והפטור נלמד מ"בה"

 התוס' טוען כי אילו היה פטור בשוגג באינו מתכוון בגלל מלאכת מחשבת, והסיבה שפטור בנתכוון לחתוך תלוש ונמצא מחובר פטור כי אינו צריך את המחובר אלא את התלוש, א"כ גם בנתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר היה צריך להיות פטור אם לא צריך אלא את המחובר הראשון, שאין זה מלאכת מחשבת. אלא הסיבה לפטור היא מהלימוד של "בה". ובכל התורה פטור שוגג באינו מתכוון, חוץ מחלבים ועריות שכן נהנה. ומה שאומרת הברייתא "חומר בשבת משאר מצוות", הכוונה רק לחלבים ועריות[3].

     שיטת רש"י,

  מתעסק- זוהי הגדרת התנהגות. והכוונה שהעבירה נעשתה שלא במכוון. התעסק בחפץ אחד ובטעות נעשתה העבירה בחפץ אחר. או באותו חפץ עושה דבר אחד ונעשתה עבירה אחרת.

  למעשה מתעסק זה גם עוד סוג של אינו מתכוון. שלדעת רש"י ההגדרה של אינו מתכוון היא כוללת כל מי שלא מתכוון לעבירה. בין אם זה למעשה העבירה, או למטרה המוגדרת כעבירה כאשר היא נעשית ע"י מעשהו. ולכן מתעסק נקרא גם שוגג באינו מתכוון ( כאשר אינו מתכוון לעבירה)[4]

  יש להבהיר את ההבדל בין שוגג לשוגג באינו מתכוון:

    אינו מתכוון שבאנו למחלוקת ר"ש ור"י אם חייב חטאת. הוא כאשר הוא לא מתכוון לעבירה, אבל הוא לא שוגג אלא יודע מה הוא עושה. החותך מילה בצרעת אינו שוגג שהרי הוא יודע כי הוא מסיר צרעת. ויודע כי יש איסור להסיר צרעת. אולם אינו מתכוון לעבירה אלא למילה. המקיז דם לאביו, יודע שעושה חבורה אולם אינו מתכוון לעבירה. המכבה את השריפה בשבת אינו שוגג אולם אינו מתכוון לעשות גחלים.

 בעוד שהמל בשבת תינוק שחשב שהוא שצריך למול בשבת הרי הוא אינו מתכוון לעבור עבירה, אולם הוא בעצם שוגג שחשב שהתינוק הזה מותר למולו בשבת. וזה נקרא שוגג באינו מתכוון.

 מה שר"ש מודה בפ"ר שאינו מתכוון חייב, כי הוא סובר שבפ"ר אינו מתכוון נחשב כמתכוון, ולכן כאשר מל בצרעת או מקיז דם לאביו, או מכבה שריפה בשבת, הרי למרות שאינו מתכוון לעבירה, הרי מאחר וזה פ"ר הוא נחשב כמתכוון וחייב חטאת כמו כל שוגג.

 אולם כאשר מל תינוק בשבת וחושב שהוא צריך למולו בשבת, הרי למרות שזה פ"ר זה לא הופך אותו למתכוון לעבור עבירה, שהרי הוא עדיין חושב שהתינוק הזה צריך למולו בשבת, ולכן סובר רבא ששוגג באינו מתכוון אפילו בפ"ר פטור. 

 ההבדל בין שוגג רגיל, לשוגג באינו מתכוון. שהשוגג עושה את מעשה העבירה, אולם יש לו ידע מוטעה בדין, לא במציאות, הוא יודע שהוא אוכל חלב אולם חשב שמותר לאכול חלב, הוא יודע שאסור לקצור בשבת אולם שכח שהיום שבת, וזה שוגג שחייב חטאת. ואילו שוגג באינו מתכוון, הוא חושב שאשתו טהורה, ולא מתכוון לעבירה. או שהחתיכה כשרה, או התכוון לחתוך את התלוש והתברר שהוא מחובר ולא התכוון לחטוא, או מתעסק שהתכוון לחתוך תלוש זה וחתך מחובר אחר, וזה שוגג שפטור מחטאת[5],

  למעשה כל שוגג הוא גם אינו מתכוון כי אינו מתכוון לעבירה. אולם לא כל אינו מתכוון הוא שוגג.

  באינו מתכוון כאשר הוא גם שוגג (ששכח ששבת היום) וגם אינו מתכוון, למשל כאשר הוא מתכוון למעשה אחד ונעשה באותו גוף מעשה עבירה אחר שלא התכוון. דהיינו זומר שהוא גם קוצר, מקושש זרדים שהוא תולש אך גם חורש. חותה בגחלים שהוא גם מבעיר וגם מכבה. מוציא דמו של חלזון שהוא מפרק וגם חובל, מאחר שמודה ר"ש בפ"ר שהוא נחשב כמתכוון ולכן הוא שוגג רגיל שחייב, מלבד אם משתדל למנוע את המעשה השני ( צד חילזון), או שהמעשה השני אינו נחשב מלאכה ( מקושש בארעה דחבריה, או אוכל ענבי הדס), או שהוא מקלקל על המלאכה השניה ( זומר ואינו צריך לעצים). אז אינו נחשב כמתכוון ויש לו פטור של אינו מתכוון . ( והרי הוא שוגג ואינו מתכוון שפטור)[6]

 ( ולכן הגמ' בשבת ע"ד " הצד חילזון" ששואלת ולחייב נמי משום נטילת נשמה. שם מתרץ רבא לשיטתו שפטור על נטילת נשמה כי זה מתעסק=שוגג באינו מתכוון. ועל זה שואלת הגמ' שאם ר"ש מודה בפ"ר הרי אין זה אינו מתכוון, רבא לא מתרץ שהפטור הוא כר"ש שאינו מתכוון פטור, כי הוא עצמו מרי דשמעתא שמודה ר"ש בפ"ר. ולכן מתרץ מדין שוגג באינו מתכוון= מתעסק כשיטתו לפי ר' יהושע. אולם בשבת ק"ג לגבי מקושש שהגמ' שואלת שיתחייב משום חורש מתרץ אביי שזה כר"ש שאינו מתכוון פטור. ועל זה שואלת הגמ' שמודה ר"ש בפ"ר, ומתרצת הגמ' שכאשר משתדל שהמלאכה השניה לא תיעשה הרי אפילו בפ"ר אינו נחשב כמתכוון)

 בהגדרת שוגג באינו מתכוון באנו למחלוקת אביי ורבא:

   רבא סובר כי אם לא התכוון לעשות עבירה כגון שהתכוון לאכול חתיכת שומן ואכל חתיכה אחרת של חלב, או שהיא עצמה היתה חלב, או הרוצה לחתוך ירק תלוש זה וחתך ירק מחובר אחר, או שהתברר לו שהירק הזה היה מחובר וחתך אותו, כיון שלא התכוון לעשות עבירה כי חשב שמעשהו אינו עבירה ( הירק תלוש החתיכה שומן) זה שוגג באינו מתכוון וחייב בחלבים ועריות כי נהנה, והנאה זו נחשב כמתכוון, ופטור בשבת כי לא נהנה[7] .

 אביי סובר שזה נקרא שוגג סתם וחייב, ורק אם לא נתכוון כלל למעשה שהוא עבירה זה נחשב שוגג באינו מתכוון. נתכוון לבלוע רוק ולא למעשה אכילה והיה בפיו חלב ובלעו זה שוגג באינו מתכוון וחייב בשאר עבירות ופטור בשבת, ולכן המתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר פטור. (אולם המתכוון לחתוך את התלוש וחתך מחובר חייב גם בשבת)[8]

 ועתה, למחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע:

  המחלוקת היא במתעסק כאשר התכוון לעבירה. דהיינו נתכוון לאכול חלב זה ואכל חתיכת חלב אחר, נתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר. שר"י מחייב חטאת. ור"א פוטר ( כי הוא מתעסק).

   אבל כאשר לא נתכוון לעבירה שנתכוון לחתוך תלוש וחתך מחובר אחר, או לאכול שומן זה ואכל חלב אחר פטור לכו"ע.

 עוד חולקים כאשר התכוון לחתוך תלוש ונמצא מחובר או כאשר התכוון לאכול חלב ונמצא שומן, שר"י פוטר כי לא התכוון לעבירה = שוגג באינו מתכוון . ור"א מחייב חטאת שזה שוגג רגיל.

  ר' אליעזר שלומד "בה פרט למתעסק" אינו מחלק בין כל החטאים ומתעסק פטור תמיד מחטאת . כגון התכוון לאכול חתיכה זו בין חלב בין שומן, ובטעות אכל חלב אחר פטור מחטאת. או שהתכוון לבוא על אשה זו בין ערווה בין מותרת, ובא בטעות על אשה אחרת שהיא ערווה פטור מחטאת. ומה שחשב לא מעניין.כי לא עשה את זה.

  ר' יהושע לומד מהפסוק " בה", שני לימודים[9]

 1. ש"מתעסק"= שוגג בלא מתכוון, חייב חטאת רק אם התכוון לחטוא. כגון שהתכוון לבוא על אשתו נדה ובא על אחותה חייב חטאת , אבל אם התכוון לבוא על אשתו טהורה ובא בטעות על אחותה פטור מחטאת.

 דהיינו הפטור של מתעסק לפי ר' יהושע הוא פטור של שוגג בלא מתכוון. ולכן, בין אם התכוון לאכול חתיכה שחשב שהיא שומן והתברר שהיא חלב, או שהתכוון לאכול חתיכה שומן ואכל חתיכה אחרת של חלב. הרי לא התכוון לעבירה, וזהו שוגג בלא מתכוון שפטור בכל התורה. ולכן בשבת בין נתכוון לחתוך תלוש זה וחתך מחובר אחר או שחשב שהירק תלוש והיה מחובר ותלשו, הרי זה פטור של שוגג בלא מתכוון .

 אבל אם נתכוון לעבירה כגון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר חייב

 2. ר' יהושע מחייב חטאת רק אם יודע במה חטא. ולכן אם בא על אחת משתי ערוות ואינו יודע איזה פטור. או אכל חלב או נותר ואינו יודע מה אכל פטור. עד שידע במה חטא.

  רש"י שואל את השאלה שבה פתחנו את הנושא, על הסתירה בין דברי רב נחמן אמר שמואל ללימוד של מתעסק , ומתרץ כי ר' נחמן בשם שמואל אומר את דבריו לפי ר' יהושע בלבד שפטור מתעסק מ"בה" הוא פטור שוגג אינו מתכוון, ולא לפי ר' אליעזר הממעט מתעסק בכל התורה מ"בה" שהוא אינו לומד פטור של מלאכת מחשבת בשבת.[10]

וכך הסבר דבריו של ר' נחמן אמר שמואל לפי ר' יהושע:

 המתעסק בחלבים ועריות למרות שלא התכוון לחטוא חייב, למרות שבכל התורה פטור כי הוא שוגג באינו מתכוון , כי נהנה , והסיבה היא שההנאה מחשיבה אותו מתכוון. ובשבת ושאר איסורים פטור כי לא נהנה מהמעשה אלא מהתוצאה,

 המתעסק בשבת, למרות שהתכוון לחטוא, ובכל התורה חייב, אם מעשה החטא לא נעשה כפי שהתכוון פטור, כי בשבת יש לימוד מיוחד שמלאכת מחשבת אסרה תורה.

 שיטת הרמב"ם

  הרמב"ם אומר שמתעסק זה לא הגדרה הלכתית אלא הגדרת מצב התנהגות ."מתעסק" הוא "משחק" . דהיינו כל העושה דבר ונעשה דבר נוסף ללא מחשבה זה מתעסק. אבל העושה מעשה במחשבה אינו נחשב מתעסק אפילו שחשב שהירק תלוש או שחשב שהתינוק צריך למולו בשבת, אין זה מתעסק אלא שוגג.

  מחלוקת ר' יהושע ור' אליעזר מה לומדים מהפסוק של ל "חטאה בה ".

 ר' יהושע לומד מהפסוק שאינו חייב חטאת עד שידע במה חטא. ואילו ר' אליעזר חולק ואומר שמספיק שידע שחטא. ומהפסוק לומד שמתעסק פטור בכל התורה . יוצא שלפי ר' יהושע אין פטור של "מתעסק"

    שמואל אומר את דבריו לפי' ר' יהושע שאינו לומד פטור מתעסק בכל התורה, כי לומד לחטאה בה עד שידע במה חטא ולא לפטור מתעסק. וכך בכל התורה חייב ולא רק בחלבים ועריות. למרות שהוא מתעסק, ואילו בשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, ולכן המתעסק בשבת פטור.

 ( הרמב"ם משמיט בהלכותיו את הטעם " שכן נהנה " הוא סובר שאין זה טעם לחיוב אלא הסבר הגיוני שחייב בכל התורה כאשר אין לנו פסוק לפטור אותו, ואילו בשבת פטור מהלימוד של "מלאכת מחשבת" ).

  שוגג באינו מתכוון , מחלוקת אביי ורבא. האם אינו מתכוון לעבירה , או אינו מתכוון למעשה. 

  רבא לומד ששוגג באינו מתכוון הכוונה שאינו מתכוון למלאכת איסור, חתך ירק שחשב שהוא תלוש והתברר כמחובר , פטור בשבת כי זה לא נחשב כמלאכת מחשבת , ואילו בשאר איסורים חייב. אבל אם לא נתכוון כלל למעשה העבירה , כגון שחשב שרוק בפיו ובלעו והיה זה חלב פטור,

  ואילו אביי סובר שרק כאשר לא התכוון כלל למעשה העבירה כגון שהתכוון להגביה את התלוש והתברר שזה מחובר ולא התכוון למעשה תלישה כלל, פטור כי אין זה מלאכת מחשבת. ואם התכוון למחובר זה וחתך מחובר אחר חייב כי נעשתה מחשבתו ( זה מתעסק שפטור לפי ר' אליעזר). ובחלבים אם חשב שבפיו רוק ובלעו והיה זה חלב זה שוגג באינו מתכוון וחייב . וכ"ש אם התכוון לשומן ואכל חלב, או שחשב שזה שומן והתברר כחלב שחייב חטאת.

  הרמב"ם פוסק כר' יהושע שמהפסוק בה לומדים עד שידע במה חטא. ולכן לא נותר פסוק ללמוד פרט למתעסק, והמתעסק בכל התורה חייב, ( פרט לשבת כי מלאכת מחשבת אסרה תורה).[11]

  הרמב"ם פוסק כאביי[12] ששוגג באינו מתכוון שפטור בשבת זה רק כאשר התכוון להגביה את התלוש ונמצא מחובר , שלא התכוון כלל לחתוך. אבל התכוון לחתוך את התלוש ונמצא מחובר חייב, וכן נתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר חייב שנעשתה מחשבתו. ( זה מתעסק לפי ר"א שפטור בכל התורה אולם הרמב"ם לא פוסק כר' אליעזר אלא כר' יהושע ובשבת הפטור הוא מטעם מלאכת מחשבת רק כאשר לא נעשית מחשבתו ), אבל נתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר פטור כי חתיכת תלוש אינה מלאכה כלל וחתיכת מחובר היא מלאכת קוצר ולא נעשתה מחשבתו[13],

  וכן המתכוון לתלוש תאנים ותלש ענבים לא נעשתה מחשבתו (תלישת תאנים), ופטור. אולם המתכוון לתלוש תאנה זו ותלש אחרת חייב כי נעשתה מחשבתו ( תלישת תאנה). או המתכוון לקוט תאנים ואח"כ ענבים וליקט הפוך פטור כי לא עשה כדרך שהתכוון. וזוהי מחלוקת ר' יהושע ור' אליעזר במשנה בכריתות לפי הסברו של רבא ופסק כר' יהושע[14] 

( הרמב"ם אינו פוסק כהסברו של שמואל בגמ' שאבד מלקט מליבו , אלא כרבא שנתחלף לו הסדר.).

( וקושית הראב"ד על הרמב"ם לא קשה כי הראב"ד למד כתוס' בהסבר המשנה[15] )

  ולכן המל את התינוק בשבת וחשב שראוי הוא למולו בשבת חייב. אין זה מתעסק שהרי אינו משחק אלא מל. הוא אמנם שוגג אבל מחשבתו נעשתה.( ולכן הרמב"ם פוטר בשני תינוקות כר' יהושע מדין עסוק במצווה)[16] והמתכוון לחתוך תאנה זו וחתך אחרת חייב. והמתכוון לכבות נר זה וכיבה השני חייב.