| נשלח ב-16/4/2012 22:20 |
 |
| |
אנשים חושבים...
"במקום לשבור את הראש מה העולם חושב עלייך, קח את האנשים שאוהבים אותך והפוך אותם לעולם שלך"
על ספסל אחד, מול תחנה מרכזית, נפרדנו. במקום השוקק הזה, כשמסביבנו תערובת אנשים מכל הסוגים שנפגשים, נפרדים, נוסעים או סתם מתלווים למישהו קרוב.
תמיד היינו אלופים בלמצוא לעצמינו פינה של שקט בתוך בלאגן גדול, גם עכשיו.
היה חושך וקר, קר מאוד והגשם ירד ללא הפסקה.
"מה הכי את רוצה עכשיו?" שאלת אותי באכפתיות רכה, מתאמץ כלכך לרצות.. ואני רק עניתי לך בלי לחשוב- "לחזור לימים של לפני שהכרתי אותך." אתה לחשת לי "זכותך" ואז קמנו.
אולי רצית לומר עוד משהו, לא יודעת. הייתי כלכך עסוקה בלהלחם בדמעות ולגייס שאריות של כבוד עצמי, שלא ממש שמתי לב.
"לילה טוב" לאטת לי בשקט, בפעם האחרונה והעיניים שוב נפגשו, ואני קויתי שמה שניגבתי מהלחי היה רק טיפה מהגשם.
הלכתי מהר יותר ויותר,פחדתי לפגוש אותך שוב, למרות שאם הייתי חושבת על זה עוד קצת הייתי מבינה מייד שאין סיכוי. התחנה שלך בכלל בכיוון הנגדי, ואתה לא כמוני- שמסוגל להקיף חצי עיר סתם כך, רק כדי לנסות להפסיק לחשוב...
אנשים חושבים שזמן הוא דבר יציב, קבוע ולא משתנה. הם אינם יודעים שזמן יכול לבעור, לטפטף, לקפוא. לא מכירים את הרגעים הקטנים, הנפלאים- בהם היית רוצה שהזמן יעמוד מלכת. לא יודעים לעמוד על ההבדלים בין אורך הדקות בלילה כשהשינה ממאנת לבוא, לבין הימתחות הרגעים ביום כשהערב מסרב לרדת. אנשים חושבים ששבוע הם רק שבעה ימים. הם לא יודעים ששבוע הוא עשרת אלפים ושמונים דקות, מוצפות בך, כשהיית וכשהלכת.
וגם הלילה, כמו בכל הלילות, אני מדפדפת בתמונות שלך, מסתכלת לתוך העיניים החומות, חלונות ללב הכי גדול בגליל התחתון וצורחת בשקט. כל המילים שאמרת עולות בי. בסוף אני נרדמת ככה, בבגדים ונעליים. כשמסביבי מפוזר כל מה שנשאר לי ממך. אומרים ששינה בגרביים מביאה לשכחה.. הלוואי.
אנשים חושבים שכתיבה מגיעה מהראש. יושבים, חושבים, מתכננים מה ואיך, פתיחה, אמצע וסוף. מסדרים יפה והשאר בא מעצמו. חושבים שעם קצת התפייטות ומילים יפות, יוצא שיר או לפחות פרוזה סוחטת דמעות.
אנשים לא יודעים שכתיבה באה מבפנים. בלי לתכנן מראש ובלי לסדר. ולא כל קטע שכותבים הוא מקסים ומיוחד ומרגש. הם לא יודעים שכתיבה היא גם קצת כמו לזרוק את הזבל...
אנשים חושבים, תמיד היית אומר, זה אדם אחד שחושב ועוד אדם שחושב. כמו, כמו שנינו, עכשיו.
אנשים חושבים שהתגברתי, שנינו יודעים שלא.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-8/5/2012 00:54 |
|
| |
ואווו תודה על כל מילה שלך..!!
אני בטוחה שאקרה את זה שוב.. ממש מעודד...:)
|
|
|
|
|
| נשלח ב-8/5/2012 00:15 |
|
| |
אלמוניתושש... עלית על נקודה רגישה, ועדין מדממת לפעמים.
אמנם הפנית את השאלה לאריסה, אבל אני יכולה לענות לך שאפשר בהחלט להפיק תועלת אחרי בגידה ...
דבר ראשון, מגלים את הסביבה, המשפחה והחברים, האנשים הטובים שדואגים לנו ועוזרים לנו, ולומדים מהם איך להתנהג (או איך לא להתנהג) עם השני... דבר שני (ואולי סדר הדברים לא ממש נכון) , האמונה שהכל מלמעלה, והוא/היא היו רק השליחים לבגידה ולמצב העכשווי. אפשר ממש להתחזק.
דבר שלישי ומאד חשוב, לומדים איך לא להתנהג, נעשים רגישים יותר, מבינים יותר, זה מעמיק את הרגש שבנו, ואם מנתבים אותו לכיוון הנכון, רק טוב יוצא מזה.
אם זה טרי, ובא לך לדבר אנונימית, תכתבי לי לאישי, אני מכירה ומבינה את המצב... מחזיקה לך אצבעות...
|
|
|
|
| נשלח ב-7/5/2012 19:54 |
|
| |
| אריסה כתב: |  | קודם כל תודה לכם,נקודה. ותודה למגי...
רציתי להוסיף משהו אחד, מניסיון שלי:
החיים כ"כ כ"כ כ"כ יפים שאווילי וחבל לנו לדלג עליהם....
אבל את הכאב אין צורך להדחיק ולהתכחש אליו.(כשזה טרי ותוסס)
כמובן לא לשקוע ביאוש ודיכאון. אך גם לא להתכחש.
מותר לפעמים להרגיש את מה שרוחש אי שם בחדרי הלב...
רק כך הרגשתי שצמחתי והתנקיתי באמת.
ומאמינה(ומתפללת) שבעוד חודש הוא לגמרי ישכך...
(לא מאמינה שהוא יצוף עוד בפעמים נוספות.....)
וישאר לי ממנו רק נפש בנויה וחזקה היטב,
שחוותה ומרגישה הרבה יותר....
טוב לי במקום שלי ובמשבצת שלי
אבל יחד עם זאת לפעמים טוב וכדאי לייחצן את הכאב
בתנאי ששולטים עליו.ומפיקים ממנו תועלת. וכך מזדככים באמת...
כך בכל זאת זה עבד אצלי...
אז תנו חיוך  ...
תוקן על ידי אריסה ב- 07/05/2012 01:44:53
|
|
איך היית מפיקה תועלת אם היית מגלה בגידה אחת גדולה לאורך כל הקשר..?
|
|
|
|
| נשלח ב-7/5/2012 11:57 |
|
| |
צריך לדעת את המינון שמבדיל בין כאב לצורך התגברות למשו שיותר קרוב לרחמים עצמיים...
לא טוב להתעלם מהכאב ולהדחיקו, אבל לא רצוי להתבוסס באותו מקום לאורך תקופה.
מניסיון- אין יום שדומה לאחר, אבל בכל יום שעובר צריכה להיות עליה, צריך יותר להתגבר... אני לא אומרת שאין נפילות וזמנים שמחזירים אחורה ושמזכירים את כל מה שהיה, אבל באמת צריך להתמקד בטוב שיש לנו עכשיו ובעתיד הטוב שלפנינו...
ונקודה, במקומות הכי חשוכים - מרגישים את הקב"ה בצורה כזו מדהימה, שאני אומרת שהיה שווה לי הצער והקושי בשביל התחושה המדהימה הזו שה' איתי ושהוא המוביל אותי לטוב שלי. (ובטוב שלי, בהווה, אפילו שלא תמיד קל לראות את זה).
והאמת, שאני מנסה לשחזר לאצמי לפעמים את תחושת התלות המוחלטת הזו בהקב"ה כמו שהיתה לי אז... הלוואי שאצליח. זה הכח הכי גדול שקיים כדי להתגבר , להתעודד, לעבור את המשוכות ולהמשיך הלאה באמונה ושמחה.
ללא ספק, הקושי מצמיח אותנו ומגלה בנו כוחות ותעצומות שלא ידענו שהם קימים בתוכנו..
|
|
|
|
| נשלח ב-7/5/2012 01:36 |
|
| |
קודם כל תודה לכם,נקודה. ותודה למגי...
רציתי להוסיף משהו אחד, מניסיון שלי:
החיים כ"כ כ"כ כ"כ יפים שאווילי וחבל לנו לדלג עליהם....
אבל את הכאב אין צורך להדחיק ולהתכחש אליו.(כשזה טרי ותוסס)
כמובן לא לשקוע ביאוש ודיכאון. אך גם לא להתכחש.
מותר לפעמים להרגיש את מה שרוחש אי שם בחדרי הלב...
רק כך הרגשתי שצמחתי והתנקיתי באמת.
ומאמינה(ומתפללת) שבעוד חודש הוא לגמרי ישכך...
(לא מאמינה שהוא יצוף עוד בפעמים נוספות.....)
וישאר לי ממנו רק נפש בנויה וחזקה היטב,
שחוותה ומרגישה הרבה יותר....
טוב לי במקום שלי ובמשבצת שלי
אבל יחד עם זאת לפעמים טוב וכדאי לייחצן את הכאב
בתנאי ששולטים עליו.ומפיקים ממנו תועלת. וכך מזדככים באמת...
כך בכל זאת זה עבד אצלי...
אז תנו חיוך ...
תוקן על ידי אריסה ב- 07/05/2012 01:44:53
|
|
|
|
| נשלח ב-7/5/2012 00:47 |
|
| |
זה שזה צף לך, זה לא אומר שלא התגברת!
העובדה שהצלחת להמשיך הלאה.. שהצלחת לחייך, לשמוח, לעודד, להיבנות, להתקדם, להילחם..
אין לך הצלחה גדולה מזו!!
והרגשות שצפות.. שמאיימות.. שגורמות לך לשקוע ולבהות.. הם אותם רגשות שעדיין חרוטות בנפש לך.. חרוטות במעמקי הלב.. וכמו שהצלחת לגרום להם לא לפרוץ.. לא לפעפע במהלך חייך, גם את גם תמשיכי להצליח שוב ושוב להכהות את הרגש.. לגרום לו לדעוך גם באסוציאציות נוספות וחדשות..
היי בטוחה בזה!
|
|
|
|
| נשלח ב-7/5/2012 00:36 |
|
| |
זה תלוי כנראה באופי...
יש כאלה. שהם חושבים שהם 'גיבורים' על החיים.
הם עברו ושכחו והתנקו.הם בוגרים.הם שמחים ועליזים.כמו תמיד. - הם מ ד ח י ק י ם.
ואז כשפתאום משהו צץ. זה צף במלא העוצמה.
עם הרבה כאב. שלא רוצים לזכור אותו...
בערך כך אני הרגשתי כשקראתי את מה שכתבת.
אני חושבת שהתגברתי? אלוקים יודע שלא...
|
|
|
|
| נשלח ב-7/5/2012 00:34 |
|
| |
הרחמיים העצמיים, אין הם אלא מקום מפלט.. מקום לברוח אליו.. מקום בו המסכנות שלנו נותנת לנו כוח.. סוג של עצמה (הרי אני מסכנה ואומללה..) הם ממכרים, כי שם האדם מרגיש שהוא שווה משהו, שהוא סך הכל ילד קטן..
אבל כמה שהם ממכרים הם גם כואבים, הם לא נותנים ללב להתרפאות, הם לא נותנים לאחות את הקרעים.. הם גורמים לאדם לדשדש שוב ושוב בעבר, ולהשקיט את המצפון שלו על נפילות וויתורים.
האם זה קל?! ברור שלא..!
אבל האם זה שווה?! עוד יותר ברור שלא!
וכמו שכתבת - יש הרבה מקום לתקווה, והרבה..
כי נפש שלא ידעה צער ומכאוב, לא תדע לבקש על עתיד יותר טוב..
והצער והמכאוב, אין הם אלא מקור לאור והזדככות, מקור להתעלות ורוממות.
"השם צלך על יד ימינך"..
השם הוא כמו צל.. דווקא ככל שהאדם יותר קרוב לאור, הצל (החושך) ניכר יותר טוב..
רק להישיר מבט בעוז..
|
|
|
|
| נשלח ב-7/5/2012 00:17 |
|
| |
| נקודהלמחשב כתב: | | פשוט מפעים..
וכמה שורות שאיני יודע אם הם קשורות ישירות,
אך ברור לי שיחדרו הם לאי אילו לבבות.
הוא לא הרס לך את החלום, הוא רק הציל אותך מעצמו..
הוא לא פגע בך,הוא פגע רק בעצמו ,
ונתן לך את המתנה להתחשל ולהתבגר דרכו....(:
את לא מתגעגעת אליו, את רק מתגעגעת למה שהיה לך איתו...!!
ה' נתן לך ללמוד מ-0 בשביל שתוכלי להגיע ל-אחד שלך... |
|
 יפה!
(אריסה, נכון שיש לפעמים שמותר וכדאי לתת ביטוי לכאב.
אבל מישומה נדמה לי שיש ברובנו (טוב, בלי הכללות. בי) משו שכביכול 'נהנה' מהמצב הדיכאוני הזה.
נכון שבאיזשהו שלב אנחנו צועקות שזהו, ודי כבר ואי אפשר
אבל באופן כללי יש מין קסם כזה לעצב. את הופכת להיות עמוקה יותר, עוצמתית, כלום לא מזיז לך (חוץ מ..) אף אחד לא יכול לפגוע בך (כנ"ל..)
רחמים עצמיים הם ממכרים.
ואנחנו נוטות לשכוח שהחיים ביסודם יפים.
שיש מקום לתקווה, והרבה.
וכן, אני אומרת ומאמינה בזה היום. חצי שנה אחרי..)
|
|
|
|
| נשלח ב-6/5/2012 22:32 |
|
| |
תודה, נקודהלמחשבה.
כמה נכון. הלוואי ונצליח להכיל זאת גם בלב...
|
|
|
|
| נשלח ב-6/5/2012 22:11 |
|
| |
פשוט מפעים..
וכמה שורות שאיני יודע אם הם קשורות ישירות,
אך ברור לי שיחדרו הם לאי אילו לבבות.
הוא לא הרס לך את החלום, הוא רק הציל אותך מעצמו..
הוא לא פגע בך,הוא פגע רק בעצמו ,
ונתן לך את המתנה להתחשל ולהתבגר דרכו....(:
את לא מתגעגעת אליו, את רק מתגעגעת למה שהיה לך איתו...!!
ה' נתן לך ללמוד מ-0 בשביל שתוכלי להגיע ל-אחד שלך...
|
|
|
|
| נשלח ב-6/5/2012 21:25 |
|
| |
| מגיבהבשקט כתב: | | "במקום לשבור את הראש מה העולם חושב עלייך, קח את האנשים שאוהבים אותך והפוך אותם לעולם שלך"
על ספסל אחד, מול תחנה מרכזית, נפרדנו. במקום השוקק הזה, כשמסביבנו תערובת אנשים מכל הסוגים שנפגשים, נפרדים, נוסעים או סתם מתלווים למישהו קרוב.
תמיד היינו אלופים בלמצוא לעצמינו פינה של שקט בתוך בלאגן גדול, גם עכשיו.
היה חושך וקר, קר מאוד והגשם ירד ללא הפסקה.
"מה הכי את רוצה עכשיו?" שאלת אותי באכפתיות רכה, מתאמץ כלכך לרצות.. ואני רק עניתי לך בלי לחשוב- "לחזור לימים של לפני שהכרתי אותך." אתה לחשת לי "זכותך" ואז קמנו.
אולי רצית לומר עוד משהו, לא יודעת. הייתי כלכך עסוקה בלהלחם בדמעות ולגייס שאריות של כבוד עצמי, שלא ממש שמתי לב.
"לילה טוב" לאטת לי בשקט, בפעם האחרונה והעיניים שוב נפגשו, ואני קויתי שמה שניגבתי מהלחי היה רק טיפה מהגשם.
הלכתי מהר יותר ויותר,פחדתי לפגוש אותך שוב, למרות שאם הייתי חושבת על זה עוד קצת הייתי מבינה מייד שאין סיכוי. התחנה שלך בכלל בכיוון הנגדי, ואתה לא כמוני- שמסוגל להקיף חצי עיר סתם כך, רק כדי לנסות להפסיק לחשוב...
אנשים חושבים שזמן הוא דבר יציב, קבוע ולא משתנה. הם אינם יודעים שזמן יכול לבעור, לטפטף, לקפוא. לא מכירים את הרגעים הקטנים, הנפלאים- בהם היית רוצה שהזמן יעמוד מלכת. לא יודעים לעמוד על ההבדלים בין אורך הדקות בלילה כשהשינה ממאנת לבוא, לבין הימתחות הרגעים ביום כשהערב מסרב לרדת. אנשים חושבים ששבוע הם רק שבעה ימים. הם לא יודעים ששבוע הוא עשרת אלפים ושמונים דקות, מוצפות בך, כשהיית וכשהלכת.
וגם הלילה, כמו בכל הלילות, אני מדפדפת בתמונות שלך, מסתכלת לתוך העיניים החומות, חלונות ללב הכי גדול בגליל התחתון וצורחת בשקט. כל המילים שאמרת עולות בי. בסוף אני נרדמת ככה, בבגדים ונעליים. כשמסביבי מפוזר כל מה שנשאר לי ממך. אומרים ששינה בגרביים מביאה לשכחה.. הלוואי.
אנשים חושבים שכתיבה מגיעה מהראש. יושבים, חושבים, מתכננים מה ואיך, פתיחה, אמצע וסוף. מסדרים יפה והשאר בא מעצמו. חושבים שעם קצת התפייטות ומילים יפות, יוצא שיר או לפחות פרוזה סוחטת דמעות. אנשים לא יודעים שכתיבה באה מבפנים. בלי לתכנן מראש ובלי לסדר. ולא כל קטע שכותבים הוא מקסים ומיוחד ומרגש. הם לא יודעים שכתיבה היא גם קצת כמו לזרוק את הזבל...
אנשים חושבים, תמיד היית אומר, זה אדם אחד שחושב ועוד אדם שחושב. כמו, כמו שנינו, עכשיו. אנשים חושבים שהתגברתי, שנינו יודעים שלא.
|
|
יפה להפליא.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-6/5/2012 12:02 |
|
| |
תודה אריסה.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/5/2012 03:35 |
|
| |
איך קורה שאני קוראת את זה רק עכשיו....
מגי, אין מילים כי זה יפה. כי זה כואב. עצוב...
|
|
|
|
| נשלח ב-6/5/2012 03:23 |
|
| |
יש לפעמים שמותר וכדאי לתת ביטוי לכאב...
|
|
|
|
|
