| נשלח ב-7/5/2012 09:22 |
|
| |
לשחרר
אחרי תקופה ארוכה בטיפול.... עדיין, קשה לי מאד להרגיש משוחררת, ולשתף במה שבאמת מרגישה. אני חושבת, שגם עם עצמי לוקח לי זמן להבחין בקושי שמעסיק אותי. לאחרונה, מרגישה שזקוקה ליותר מהמטפלות (פסיכו', דיאטנית), ואני לא מצליחה להגיע למקום שבו אני מראה להן את הצורך. מתקשה לשתף בקושי שגדל. מרגישה לפעמים אי נעימות לשתף בדברים שאני יודעת שהם "מטומטמים". או לבקש עזרה.
חשבתי, לעצור מהנושאים הרגילים ולבקש לדבר רק על העניין הזה, של הקשר וצורת השיתוף. מה דעתכם?
|
|
|
|
| נשלח ב-10/9/2012 09:44 |
|
| |
זה מאוד נכון מה שכתבת אבל זה לא רק זה יש לי חברים שיודעים כמעט הכל,וכל מה שאבקש מהם בשבלי הם יעשו ותמיד יגדו לי דברי עידוד אבל הם לא הטיפוס שאפשר לשבת ולדבר איתם ולקבל מהם עצות,או להתקשר עליהם כל פעם שאני צריך לדבר. מי שיש לו חבר שהוא יכול לפנות עליו כל פעם שהוא צריך,והחבר יודע גם מה לומר ומה לעשות זכה בפייס
|
|
|
|
| נשלח ב-10/9/2012 01:42 |
|
| |
זה מפליא שבני אדם מסתובבים בעולם עם אותם פחדים אחד מפני השני, פוחדים להראות שכולנו פוחדים, משקיעים כוח ואנרגיה רבים בלהציג את ההצגה ששני הצדדים יודעים שהיא מביאה לידי ביטוי רק דמות חלקית. לו יכולנו לראות מה בלב כל אחד, המחיצות היו מיותרות, המסכות נעלמות. אני מתפלא, ובעיקר על עצמי, למה זה מפחיד? כנראה כל זמן שאני לא מקבל שהשלימות שלי בנויה מחוסר שלימות, ששלימות היא כל מה שאני - כולל הכל, עד אז אני מתכחש לצדדים שקשה לי לקבל בעצמי, ולכך פוחד מפני החשיפה שלהם. אם נהיה משוכנעים שהתדמית שלנו בעיני הזולת היא כפי שאנו מבקשים להציג, אנו מתרחקים מעצמנו, מזדהים ומזהים עצמנו עם הדמות המזוייפת שייצרנו ואולי מצליחים בצורה חלקית ושטחית להונות את עצמנו, לשכוח ממה שאנו מעדיפים לא לזכור. ואז נעשים בודדים, כי יש חלקים שלנו שלא זוכים לראות את אור השמש, הם מושתקים בפנים בחושך, מושתקים כי הם רוצים לדבר. והגאולה היא האמת, עיקר הבעיה היא הפחד ממה שיש בתוכנו, ולא עצם מה שיש בתוכנו. אדם הנני - לטוב ולמוטב, חכם וטיפש, שמח ועצוב, אמיתי ושקרן, יפה ומכוער, רוח אלקים ובשר ודם
|
|
|
|
| נשלח ב-10/9/2012 01:12 |
|
| |
כפי שהגדיר נשמה בהגדרה קולעת,הסתירה בין הדמות שאנו רוצים להיות לבין מה שנו במציאות,מפריע לנו בטיפול ולפעמים ממש מקשה על התקדמות שלנו. השאלה היא האם באמת יש לבעיה הזו פתרון ??
הפתרון שאני מכיר הוא,חבר טוב שאפשר לשתף אותו בכל דבר ובכל מצב בלי לחשוש מכך שבמציאות אנחנו לפעמים רחוקים מאוד מהדמות שאנו רוצים להיות,ושהיה חכם מבין ומוכן להקשיב הבעיה היא שחבר כזה קשה מאוד למצוא,בכל אופן אני לא מצאתי
|
|
|
|
| נשלח ב-22/5/2012 21:44 |
|
| |
חשבתי על האופציה, אבל הפעם לא רציתי, רק ידעתי בשכל שאני ממש מוכרחה. כדי לא להגיע למקום גרוע יותר. ולא הבנתי מה כתבת אחר כך - להיות מסוגלת למה?
|
|
|
|
| נשלח ב-22/5/2012 21:32 |
|
| |
אולי העניינים היומיומים הופכים להיות מוכרחים בשיתוף - כדי לברוח מהצורך הזה - לשתף במה שקורה ביניכן? כלומר - מרוב שזה קשה לדבר על זה, מוכרחים לדבר על העניינים האחרים... אולי. ומה זה נתן לך... זה כבר משהו, להיות מסוגלת בשבילך לדבר על העניינים האלו... ייחולי.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/5/2012 00:02 |
|
| |
אז כן, ניסיתי... אבל אחרי פגישה אחת כבר הייתי מוכרחה שוב לעדכן בעניינים היומיומיים... שדורשים טיפול. לא רציתי, אבל הבנתי שזה יהיה חסר אחריות אם לא. ושיתפתי. אבל יצאתי עם מחשבה קצת כפרנית, קצת מתוסכלת. בשביל מה סיפרתי? מה זה נתן לי?
|
|
|
|
| נשלח ב-8/5/2012 04:44 |
|
| |
תודה רבה לכולכם צפור בודד, מה שתחליטי שיהיה בעזרת ה' הרבה הרבה הצלחה והתקדמות לטובה
|
|
|
|
| נשלח ב-8/5/2012 00:11 |
|
| |
נשמה, כל כך הזדהיתי עם הדברים שלך והחוכמה שבך מעבירה אותי על דעתי...
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/5/2012 21:38 |
|
| |
אלמוני, תודה על החיזוק... נשמה - מעריכה מאד את השקעת המחשבה והזמן. לא בטוחה לגביי, כי פחות רואה הבדלים בין תקופות. אבל משהו בטח קיים ממה שאמרת. אצטרך לחשוב על זה עוד. מנסה לחשוב רק, איך אני מסתדרת עם להזיז לתקופה כל נושא אחר... אולי לכן לא הגעתי לזה עד היום... יש את החיים ההישרדותיים.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/5/2012 20:08 |
|
| |
ומיטיב להבין... ציפור, נגוהות, נראה לי שהקשר הוא הדבר החשוב ביותר בטיפול, היכולת לבטא ולשתף בקושי... כך שלשאלה אם נראה - בטח שנראה... פה מחזיקים לך אצבעות. וזה ששתפת אותנו פה - תודה...
|
|
|
|
| נשלח ב-7/5/2012 20:02 |
|
| |
אתה מיטיב להתבטא
|
|
|
|
| נשלח ב-7/5/2012 19:43 |
|
| |
נכונות הדברים הבאים מאד ספציפית לגביי, מה שזיהיתי בעצמי במשך הטיפול, והם קשורים לסוג הבעיות שאני מתמודד איתם, אולי יש לזה שייכות כלשהי למה שכתבת, ואולי ממש לא
בנקודת הפתיחה של הטיפול, המטופל מביא את עצמו כמו שהוא ממש רואה את עצמו באותו זמן או כמו מה שהוא בחר להביא מעצמו, פנים שהדגשתם חשובה לו. במשך תקופת הטיפול נבנה משהו בין המטפל למטופל, ומתגבשת "דמות" שלי מול המטפל, תפיסה פנימית איך אני רואה את עצמי ומביא את עצמי לקשר הזה, דמות שבאמת מייצגת אותי פחות או יותר. במשך התהליך מתרחשים שינויים, מדברים, דנים, חושבים, מגיעים יחד להבנות מסויימות, דברים עמומים מתבהרים וכו', ובמקביל לתהליכים ה"דמות" מתפתחת ומשתנה. אחרי תקופה, מה שקרה, בהדרגתיות נוצר פער בין "אני" לבין "דמותי", ההתאמה כבר לא מלאה כשהייתה, תחושת ההזדהות עם הדמות בנקודות מסויימות כבר פחות עמוקה, נתונים אחרים מקבלים יותר משמעות ממה שהיתה להם מלכתחילה, דברים שחשבתי שכבר עברתי אותם והתקדמתי הלאה צפים ושבים להפריע וכו'. התחלתי לשים לב שלמרות השינויים, עדיין ה"דמות" שנוצרה היא המדברת, והיא מדברת קצת אחרת ממה ש"אני" מרגיש ברגע זה, באה על חשבוני ותופסת את מקומי, לפעמים התגובה היתה כמו שהדמות היתה אמורה להגיב ולא כמו ש"אני" צריך ורוצה להגיב עכשיו אע"פ שעכשיו משהו אחר בוער לי, ואילו אני נשאר לבד עם הקשיים היותר דחופים וקריטיים שעליהם הייתי צריך לדבר עם המטפל, גיליתי בתוכי חשש מול המטפל לסתור את ה"דמות" ואת מה שהיא מייצגת ואת כל מה שבנינו עליה ולהביא את העצמי האותנטי לעכשיו עם צרכיו הנוכחיים. במקרים מסויימים היה לי קושי להחזיר את הגלגל אחורה, אל הבעיות הישנות, לזנוח מבחינתי כביכול את הדמות שהיא כבר לא באמת בדיוק מייצגת ולהתחיל מחדש. אולי פחד מ"לאכזב" את המטפל (ובעיקר את עצמי), או להצטייר בעיני המטפל (ובעיקר בעיני עצמי) כמתעתע וכחסר קוהרנטיות. ההבנה של זה עזרה לי לדבר על כך, ולבקש להתחיל מבראשית
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-7/5/2012 11:54 |
|
| |
| צפורבודד כתב: |  | | אחרי תקופה ארוכה בטיפול.... עדיין, קשה לי מאד להרגיש משוחררת, ולשתף במה שבאמת מרגישה.אני חושבת, שגם עם עצמי לוקח לי זמן להבחין בקושי שמעסיק אותי.לאחרונה, מרגישה שזקוקה ליותר מהמטפלות (פסיכו', דיאטנית), ואני לא מצליחה להגיע למקום שבו אני מראה להן את הצורך. מתקשה לשתף בקושי שגדל. מרגישה לפעמים אי נעימות לשתף בדברים שאני יודעת שהם "מטומטמים". או לבקש עזרה.חשבתי, לעצור מהנושאים הרגילים ולבקש לדבר רק על העניין הזה, של הקשר וצורת השיתוף.מה דעתכם? |
|
כאילו אני כתבתי את זה... מזדהה עם כל הברה. רק שבניגוד ,לי, אפילו לזהות שיש קושי במציאת הקושי, היה קשה.. ובקשר לשאלה - ברור שצריך לדבר על זה, רק שצריכים לעשות את זה כבר בהתחלה. זה הדבר הראשון שחשוב, אחרת, בלי קשר וצורת שיתוף מתאימים, לא יצלח מאום.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/5/2012 10:26 |
|
| |
אז אפשר לדמות את זה לסיפור על היהודי שבא לבקש עצה מרבו שאין לו מקום בבית הורה לו הרבי להכניס עז הכניס עז ונהיה עוד יותר צפוף כשהוציא את העז פתאום נהיה לו מרווח כך גם כאן - למרות שבמקור יש עוד קשייים, כשמתגברים על הקושי שבלשתף פתאום נהיה קל יותר
|
|
|
|
| נשלח ב-7/5/2012 09:52 |
|
| |
זה מוסיף קושי כי נשארת מאד לבד, אבל יש עוד...
|
|
|
|
|