מהי נזירות?

איזו תובנה נתחדשה לי בדרך לימודי עם החברותא שלי, הייתי שמח לקבל משוב.

מהי נזירות?

בדברי תורה ששומעים על פרשת נשא, מנסים בדרך כלל להסביר את משמעות הנזירות כסוג של פרישות המיועד למען התעלות רוחנית כלשהי. הנזיר הוא אדם שהחליט לנסות ולהתקרה אל הקדוש ברוך הוא, או להיות "רוחני" יותר, ולשם כך הוא מקבל עליו פרישות מסוימת מהנאות העולם הזה. קצת חיזוק יש לתפיסה זו מהגמרא הדורשת כי פרשת נזיר נסמכה לפרשת סוטה ללמדך כי "כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין". לפי זה  מדובר כאן אולי בפרישות לצורך הנצלות מעבירות, אבל בסופו של יום כמובן שההנצלות מעבירה היא צורך להתעלות רוחנית, לכן זה אותו דבר.

אלא שהתפיסה הזו מזמינה בעיות. ראשית, אם נזירות היא איזו פרישה מן העולם, למה דווקא לאסור את הטומאה והתגלחת והיוצא מן היין? מה מיוחד דוקא בשלשת הדברים הללו? וכי הרואה סוטה בקלקולה צריך להתפטר מעבודתו בחברא קדישא, או להפסיק לבקר אצל הספר? באיזה מובן הדברים הללו עוזרים למשהו? לכאורה קשה לראות איזה קשר קוהרנטי בין שלשת האיסורים.

יתר על כן. הרמב"ם בהלכות נזירות פ"ה ה"א כותב "השכר של תמרים או של גרוגרות וכיוצא בהן מותר לנזיר", והנושאי כלים שתפקידם הראשי לבאר את מקורו אומרים "פשוט הוא" (כלומר שאין מקור, ולא צריך מקור) שהרי "לא אסרה תורה אלא היוצא מן הגפן". והדברים מתמיהים. הרי אם המטרה היא להתרחק מן ההשפעות השליליות של צריכת אלכוהול, מה לי יין מה לי ויסקי ומה לי סליבוביץ'? מאי נפקא מינה באיזה נוזל הבנאדם משתמש בשביל להשתכר, או בשביל לפתות נשים? ובכלל, למה לא לבקש מהנזיר להתרחק מנשים באופן כלשהו, במקום להזהירו בדרכי עקיפין על היין?

אני רוצה להעלות תפיסה אחרת. נזירות איננה פרישות כשם שיהדות איננה נצרות. נזירות היא קרבן, והקרבן הוא שערו של הנזיר שאותו הוא מגדל בימי נזירותו, ובסופה (כשסיים את הנזירות בטהרה) הוא מגלח ושורף אותו תחת דוד השלמים במקדש.  

ראיתי הפשוטה היא מהפסוק האומר שאם הנזיר נגע במת הוא "טמא ראש נזרו". מהו "ראש נזרו" (שימו לב לשתיקת המפרשים על התורה) – זה מבואר מאליו בפסוקים הבאים, ששם מתואר "וגלח הנזיר פתח אוהל מועד את ראש נזרו ולקח את שער ראש נזרו...". הוה אומר: "ראש נזרו" הוא פשוט השער שעל ראשו של הנזיר.

אם כן, הנזיר מגדל את שערו כדי לשרפו בסוף הנזירות בבית המקדש. זהו קרבן, וככזה חלים על הנזיר במשך ימי הנזירות דינים הדומים לאלו החלים על הכהן בזמן עבודתו: הוא צריך להיות טהור ואסור לו להיות שתוי יין. מצוות הנזירות הופכות משלשה ציוויים ללא קשר למעשה אחד וברור: "עבודה" של גידול השיער לצורך קרבן, המחייבת טהרה ופיכחות באופן שהיא מחייבת את הכהן.

ישאל השואל: מה עם נזיר שמשון ונזיר עולם, שנזירים הם עד מיתתם? איזה מין קרבן הם מביאים? התשובה היא שנזיר עולם אכן צריך לגלח כל 12 חודש, ואז הוא מביא קרבנות ושורף את שערו, אם כן הרי הוא בדיוק כנזיר רגיל אלא שהוא מתחייב להמשיך בנזירותו לעולם [וזה גם מבאר מאיפה למדו דין מוזר זה, שנזיר עולם אם הכביד שערו מקל בתער ומביא קרבנות, לדברינו לא ייתכן אחרת]. נזיר שמשון, לעומת זאת, אינו באמת נזיר אלא זה רק שיתוף השם. נזיר שמשון זה סוג של נדר, ונדמה לי שיש ראיות אחרות לטענה הזו.

[אמנם ניתן למצוא הבדלים מסוימים בפרטי הדינים. לדוגמה, נזיר לפי ההלכה מותר לגמרי במשקאות חריפים שאינם מן הגפן, בעוד כהן שהשתכר ממשקאות שאינם יין אמנם אינו במיתה אבל הוא בהזהרה ועבודתו פסולה. אבל ראוי לזכור שהתורה התבטאה בשני המקומות בביטוי זהה "יין ושכר", שאותו דרשו חז"ל במקרה של כהן ליין ושכר שאינו יין, ואילו במקרה של נזיר ליין ישן ויין חדש (כלומר בנזיר הם הסבירו את אותה מלה, "שכר", באופן אחר)]

בשבת עלה הרעיון הזה על שולחננו, והעירו שלפי זה היה ראוי שיתחייב הנזיר לגלח כל שערו ביום שמתחיל את הנזירות, כדרך שמגלח לאחר שנטמא, כדי שיהיה השער המוקרב שער שגדל בטהרה

הדמיון? הלא הנזיר הוא בדיוק להיפך, שנזירות היא לפחות לשלשים יום, כשכבר מוגדר כפרע, (הכהנים חייבים לגלח בתוך ל' יום), אבל נזירות יכולה להיות הרבה יותר מל' יום, וכל ענינה הוא גידול הפרע.

לדעתי עיקר מצות נזירות היא עצם גדול השער לשם שמים, ולכן נזיר שמשון שהוא סמל הנזירים בתנ''ך, אינו מתגלח כלל, אך בנזיר רגיל שסים את נזירותו כדי שלא יושחת שערו הקדוש סתם כך, אמרה תורה שיקריבו קרבן, [כעין מצות שריפת קדשים שנפסלו] וכיון שאינו מעיקר מצות הנזירות לכן תגלחת אינה מעכבת, וכל זה להפך הגמור מדברי נדב,
והרוחתי גם שאיני צריך להגיע לדוחק של נדב שנזיר שמשון הוא נזיר אחר משאר הנזירים.

דייר - האם קל בעיניך נתינת חלק מהגוף לגבוה?
ראה גם חשיבות הערלה - כל ערל לא יאכל בו.

במוסגר יוזכר גם שהתורה מבדילה בין חלקי גוף בלתי הכרחיים, בהם מותר או חובה לקיים מצוות, לבין פגיעות אחרות שהיא אוסרת - שרטת בכהנים, כתבת קעקע. וראה גם המצווה שבנזיר מול האיסור של קרחה למת או הקפת הראש והזקן.