מטא הלכה אצל הרב אלישיב: ואולי בכלל אין מטא הלכה?

אתנחתא

כרגיל, מעניין לקרוא את דבריך, ואתה אומר בקיצור דברים מאלפים ומעוררי מחשבה.

זה מתחלק לדעתי לשנים.

כאן העמדת על כך שדווקא הדיון לפי ההלכה המקורית עצמה ללא שיקולים צדדיים יכול להביא לידי קולות, מפני שלא יופעלו שיקולי החמרה. הרי כל השיקולים שהובאו לעיל על ידך הם שיקולי החמרה.

אמנם, דומה שאי אפשר שלא להשתמש במטא הלכה. גם ההחלטה לא להשתמש בשיקולים כאלו היא מטא הלכתית. יוצא דופן אחד ויחיד יהיה כאשר הפוסק יאמר: אין לי אלא מה שבשאלה לבד.

ואמנם, עם חוסר בקיאותי באחרונים אלו שאליהם הפנית, כמדומה שאפשר לזהות מניעים כמעט מפורשים של מטא הלכה אצל ר' משה פיינשטיין. לגבי הרשז"א יש לבדוק, אלא שתלמידו הרב ד"ר מרדכי הלפרין טוען שלפחות ברמה של חיבור התשובות היו לו שיקולים כאלו, ויש לו דוגמא בספרו החדש של תשובה שבה ההיתר הועלם ונשאר רק ברמה כזו שרק, לדברי הכותב, תלמיד חכם היה מבין שמה שהוצג כהיתר בדיעבד חל לכתחילה. כלומר, היתה כאן הסתרה של היתר כדי שלא לפרוץ גדר.

לגבי ר' משה פיינשטיין, התרשמות שלי במקרים רבים שרק לדובב את ההלכה עצמה ולא שיקולים אחרים, יש אצלו מקרים מפורסמים, חסרי מקבילות, שהקיל בסוגיות רגישות אך מתוך הבנת ההלכה עצמה וסבל מזה מרירורת כמיקל וקל בימיו, אמנה הפסקים המפורסמים שקשה לראות שום פוסק חרדי מפרסם היום פסק כזה בריש גלי, פסקו על מחיצות בבית כנסת שבנה פסקו על אדני ההלכה לפי ראותו עיניו (ולא מחמת רגש קדושה בלבד) אך התיר לעשות מחיצה עד לקומת איש בערך ולא חייב מחיצה הרמטית, התיר נשים ללכת בשערותהן שתי אצבעות מבצבצות בחוץ, חלב עכו"ם שהתיר, ועוד בכל הלכה יש גישה מאד פנים הלכתית ללא ערבוב רגשות של קדושה והחמרה. יש תחושה של קליניות.

קשה לי לקבל שהפוסק שאך רק חוצב את פסקו מתוך אבני ההלכה וכלליה מתוך מודעות לכך שזה גם נקרא שימוש במטא הלכתית, כלום מודעות היא נקרא מטא? זהו צמידות לחוק בלבד.

לגבי רשז"א, יש להבחין בין פרסום ההלכה בפומבי לכל דורש לבין עצם הפסק, פרסום ההלכה ופסיקת ההלכה הם שני דברים שונים.

כמובן גם לקולא מצינו מטא הלכה, במיוחד יש לציין המטא הלכה שהצביעו עליה כמה באשכנז שניסו ליישב ההתנהגות באשכנז עם ההלכה בכל מחיר, ומזה יישוב הרבה קולות באשכנז עם ההלכה בידי הרמ"א ופוסקי פולין כגון אכילת חדש, אי שינה בסוכה. ויש אולי לראות אצל פוסקים שהיו נודעים כמקילים גדולים (לעומת מחמירים) כמו הפוסק הנודע מהרש"ם (ויל"ע בגישתו), בעל אשל אברהם מבוטשטש, פוסק מקורי ומיוחד. ואולי כל צמידות למנהג כקובע את ההלכה באשכנז כמו רבים מאד של הגהות הרמ"א לעומת ההיצמדות לגוף חומרי ההלכה של הבית יוסף הינו בגדר זה.

בכל זה יש לעיין באם המגמה לתרץ בכל מחיר את הראשונים כמלאכים הינו כבר חלק מההלכה עצמה או זו בגדר מטה ההלכה "להצדיק הצדיק מעיקרא" "ואנו כחמורים", ולכן ההלכה היא לפועל כמו הקודמים אפילו שיש לכך סתירות גלויות מהתלמוד וההגיון. האם יישוב כזה (שבאופן כללי היה הרמב"ן שהתחיל בזה, או אולי רבו, ואולי בן דורו) שלא היו בדורות הראשונים, ובימינו זה כמעט לחם חוקם של הלומדים להצדיק כל גדול בכל מחיר ולא כחלק טבעי של המעגל השיח ההלכתי (כגון דוגמא מובהקת ובולטת שנכדי רש"י כלל לא חשו שהם צריכים לתרץ את זקנם, (אם כי בעומק הדבר רבינו תם בדרכו החריפה בא דוקא להצדיק באופן בלתי מוצהר את הגירסאות הכי מוקשות שמחק רש"י), וכן כך בדורות הראשונים ,אלא כאנוס על פי דיבור, האם זה כבר חלק שהוטמע בהלכה עצמה ולא נחשבת אפילו כמטא הלכתי?