א. עבודתו של דוד היתה לנגן ולומר שירות ותשבחות מחצות הלילה ועד לעלות השחר, שנאמר עורה נבל וכנור ואעירה שחר. כה נעמו זמירותיו, עד שתלמידי חכמים היו מתעוררים ודורשים קל וחומר: מה דוד קם ואומר שירות ותשבחות לבוראו, אחת על כמה וכמה שעליהם לקום ולעסוק בתורה.
ב. חבורות נביאים היו מתנבאים מתוך נגינה בנבל ותוף וחליל וכנור, שאין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה.
ג. שירת הלויים בבית המקדש הראשון היתה כה טהורה עד ששומעיה היו מתמלאים כיסופים אל הקב"ה וחפצים בכל לבבם לעשות תשובה.
ד. מאחר שרוב הלויים נשארו בבבל ולא עלו לא"י בתקופת עזרא הסופר, מעלת השירה בתקופת בית שני איננה כפי שהיתה בתקופת בית ראשון. ובכל זאת, זכר לתפארתה של המוסיקה היהודית בקדושתה נמצא בתיאורים של שמחת בית השואבה במסכת סוכה.
ה. בתקופת בית שני, ככל שעבודת בית המקדש הלכה ונתקלקלה, כן נתרחקה שירת הלווים מטהרתה וקדושתה.
ו. אומרת המשנה: משבטלה הסנהדרין, בטלה השיר מבית משתאות, שנאמר בשיר לא ישתו יין. פירש רב האי גאון שהכוונה לשירי ידידות בין אדם לחברו. מאחר שהסנהדרין הינה הביטוי העליון לאהבה ולאחדות בין תלמידי חכמים, כשאין סנהדרין, משמע שאין אהבה שלמה בין אדם לרעהו, וממילא אי-אפשר לשיר שירי ידידות. ובירושלמי נאמר: בראשונה היתה אימת סנהדרין עליהן ולא היו אומרים דברי נבלה בשיר, אבל עכשיו שאין אימת סנהדרין עליהם הן אומרים דברי נבלה בשיר. לפיכך, פירוש בטלה שיר מבתי משתאות, שאין יותר שירי ידידות טהורים וקדושים בשמחות.
ז. בתקופת תור הזהב של ספרד שבו לעשות משתאות ולשיר בהם שירים. הסיבות לכך: 1. רוב המשפחות שהתגוררו בספרד הגיעו לשם בתקופת בית שני או בתקופת בית ראשון, ופחות נתקלקלו בקלקולים של סוף תקופת בית שני. 2. עולם התורה שיגשג והיתה אהבה ואחדות בין ת"ח. 3. ליהודים היו עצמאות וזכויות באופן שלא היה קיים קודם לכן או מאוחר יותר בגלות. 4. מאהבתם ללימוד חכמות, חכמי ספרד היו בקיאים גם בחכמת המוסיקה.
ח. תקופת תור הזהב של ספרד בשירה נמשכה כמאה שנה. לרבי שמואל הנגיד, שהיה מגדולי התורה בדורו, משתי יין היו מאורחות החיים של חכמי דורו. כעבור שני דורות, רבי יהודה הלוי סבר ששירי היין ששר בבחרותו היו חטא, עליהם עשה תשובה בזקנותו. דהיינו סבר שכל עוד הגלות נמשכת, אין מקום לשיר.
ט. בתקופת הרמח"ל, רבניו וחבריו, התעוררה רוח השיר באיטליה. היו מחברים שירי חתונה ושירי ידידות בהתאם למסורות שנשתמרו מתקופת השופטים, אותן התאימו למקומם ותקופתם.
י. געגועי ישראל לארצו ושיבת ציון בדורות האחרונים עוררה את רוח משורריו לכתוב שירים וניגונים. לדוגמא, בתקופת העליה הראשונה המשורר נפתלי הרץ אימבר כתב שירים כדי לעודד ולהפיח אומץ ובטחון במתיישבים החלוצים ליישב את הארץ ולהתגבר על מכשולים כבדורות קדמונים.
נמצאנו למדים שמוסיקה הינה מוסיקה יהודית אם שומרת על ייחודו של ישראל, מחזקת את טהרתו וקדושתו, מעוררת בו רצון לתשובה, מבטאת את האחוה והאהבה בין איש לרעהו, ומכשירה את רוחו לנבואה.
שתי הגישות למוסיקה יהודית במהלך הגלות:
א. למעט במוסיקה יהודית עד לימות המשיח. שיר חדש יהיה פועל יוצא של אחדות ישראל בתקופת בית שלישי. ב. לשוב ולעורר את רוח השיר בטהרתו וקדושתו, ובכך להכשיר את הלאום לגאולה.
תוקן על ידי מ80 ב- 13/05/2012 14:20:02
נשלח ב-26/2/2015 21:12
מזמור תהלים כט במסורות שונות. למרות שעבר זמן רב מאז ששרו את המזמורים בבית המקדש כפי שתוקנו ע"י שמואל ודוד ועל-אף חידושים שחודשו במהלך הגלות הארוכה, בכל זאת אפשר לזהות שיש מקור אחד לכל הגרסאות:
מאז ומעולם לכל מסורת מוסיקלית אמתית יש כללים העוברים מדור לדור. בתקופות בהן העולם היה פחות מוסיקלי, תמיד נשאלה השאלה איך לשמר את המסורת המוסיקלית ובכל זאת להצליח להעביר את המיטב לדורות הבאים. לשאלה זו השיבו תשובות שונות. מחד, שמרנות קפדנית מרחיקה את המוסיקה מאזניים צעירות. מאידך, יותר מדי חידושים עלולים להביא להתרחקות מהמקור ולירידה באיכות המוסיקה. הנה כמה דוגמאות מוצלחות ליצירות המאזנות בין שימור וחידוש של מוסיקה קלסית:
פלמנקו הינה מוסיקה צוענית-ערבית-יהודית-אנדלוסית המבוססת בד"כ על חיבור בין שיר צועני ומוסיקה אנדלוסית עממית. בעבר היה נהוג ללוות את זמרי הפלמנקו בבנדוריה (כלי נגינה הדומה למנדולינה), בכינור, או בתוף-מרים. בחצי השני של המאה ה-19 הפלמנקו היה לאמנות פופלרית ברחבי ספרד שבוצעה בבתי קפה קאנטנטה. אמנים צוענים או אנדלוסים התמחו בסוגים רבים של פלמנקו ושרו בליווי גיטרה. בהדרגה תפקיד הגיטרה הלך והיה למשמעותי יותר, ובבתי הקפה צמחו גיטריסטים מעולים.
בדיוק היום לפני שנה, ב- 26/2/14, נפטר מהתקף לב פתאומי גדול אמני הפלמנקו בעולם ואחד הגיטריסטים הווירטואוזיים בכל הזמנים, פּאקו דה לוּסיה (יליד 1947). וזו הזדמנות להביא מעט גאולה לעולם המורכב והעשיר של מוסיקת הפלמנקו ולמהפכה שיצר בה פאקו. אבל הפעם לא אטריח אותכם בדיבורים אודות הפלמנקו per se, אלא אציע לראות בו וביחסו לאמנות בכלל, מעין משל מאיר עיניים להתחבטות של הזהות היהודית בין מסורת להתחדשות. ואם תרצו במשפט אחד: לדעתי, היחס בין הפלמנקו למוסיקה המודרנית כמוהו כיחס בין היהדות לתרבות המערבית – ולכן כדאי לנו ללמוד משהו מתרומתו של פאקו דה לוסיה להפיכת הפלמנקו, שנתפס כמוסיקה צוענית פרימיטיבית, ל"אור לגויים", כפשוטו. קראו עוד ⇐
נשלח ב-14/5/2012 14:33
כדי באמת לאהוב מוסיקה, צריכים ללמוד להאזין, וגם זו תורה.
נשלח ב-14/5/2012 13:27
מ מוסיקה קודם שומעים באוזן- אחר כך שומעים בלב ,לאחר מכן שומעים=מבינים במח, לאחר מכן המוסיקה כבר מתנגנת לבד.
מוסיקה צוענית? כל המנגינות החסידיות והליטאיות המעטות שיש, מקורם במוסיקה הזו. ירושליים של זהב של נעמי שמר- היא גניבה מוסיקלית של שיר עם באסקי. התורה בסיני ניתנה במנגינה. שכל אדם שמע בצורה אחרת.
נשלח ב-14/5/2012 13:20
כנרים יהודים מנגנים ממיטב המוסיקה:
מישה אלמן מנגן את היצירה "מנגינה עברית" מאת יוסף אחרון:
מצאתי ספר על תולדות הנגינה היהודית בתקופת בית שני: "ירושלים עיר המוסיקה" מאת מ. ש. גשורי. זה ספר עשיר במקורות, תובנות, וידע מוסיקלי והיסטורי. מומלץ ביותר.
נשלח ב-14/5/2012 04:40
לא בכדי הנאצים ימח שמם העריצו את המוסיקה של ואגנר ואסרו לשמוע את המוסיקה של מנדלסון,
כנראה שהם העריצו את המוסיקה של ואגנר מפני שהם ינקו מגויות.
אבל הפעם לא אטריח אותכם בדיבורים אודות הפלמנקו per se, אלא אציע לראות בו וביחסו לאמנות בכלל, מעין משל מאיר עיניים להתחבטות של הזהות היהודית בין מסורת להתחדשות. ואם תרצו במשפט אחד: לדעתי, היחס בין הפלמנקו למוסיקה המודרנית כמוהו כיחס בין היהדות לתרבות המערבית – ולכן כדאי לנו ללמוד משהו מתרומתו של פאקו דה לוסיה להפיכת הפלמנקו, שנתפס כמוסיקה צוענית פרימיטיבית, ל"אור לגויים", כפשוטו.
