| נשלח ב-18/5/2012 02:44 |
|
| |
דו הפרצופיות של ההתרפסות לרגלי סאטמר מול היחס לחב''ד
גילוי נאות: כותב שורות אלו גדל במשפחה שרוממה את את הרב שך למדרגת מלאך ה' צבקות עוד לפני שהדבר היה באופנה, והיום משוכנע שהנהגת הרב שך היוותה אסון קולוסאלי ציבורי. מי שרגיש לכבודו של הרב שך, יתקשה אולי לקרוא את השורות הבאות ולטובתו מוטב לו שיפרוש.
כמוני, אני משער שחלק גדול ממכם התחנך במוסדות המכונים ליטאים - היכן שספגנו מנות גדושות של יחס שלילי לחב''ד.
מבלי להתייחס לסוגיות הליבה של הסכסוך הבין מגזרי כמשיחיות ואולי גם הדיון הקדום בשאלות תיאולוגיות כסוגיית הצמצום והאלוקות, ברצוני להפנות את תשומת ליבכם לתופעה הבאה שמטרידה אותי מזה זמן. הרושם שלי הינו שמשעה שנקבע על ידי הגדולים כי חב''ד אשמה בעבירות הקרדינליות אזי הותר הרסן לגלוש לכל מיני מחוזות כמעט הזויים. במקום להתמקד בעמדות היסוד, הרב שך בחר להרחיב את החזית ועד מהרה שקע בהרכבת רשימת מכולת בלתי נגמרת של כל מיני חטאים המיוחסים לחב''ד.
יתכן ואני טועה אבל לי נראה כי דווקא הרכבת רשימת החטאים וההיטפלות לזוטות, פוגעת קשות באמינותו של מניעי הרב שך, ומספקת בסיס סביר לעמדה לפיה הרב שך פיתח ונדטה - אובססיה אישית בכל מה שקשור לחב''ד.
בנוסף למלחמה במשיחיות, הרב שך נעץ חיצים בכל הזדמנות בחב'ד והאשים אותם בהאשמות שונות ומשונות מתוך רשימת המכולת הבאה שאולי חלק מפרטיה נשמטו מזכרוני:
1) שינה בסוכה (כמעט כל יהודי ליטאי בחו''ל לא יושן בסוכה בעוד שדווקא החסידים מוסרים את נפשם בעניין) 2) צרמוניות ורדיפת פרסום 3) יחס ללאומיות (פרצפציה מוטעית המבוססת על אי הבנה מוחלטת במשנתה של חב''ד) ולשלמות א''י 4) מיהו יהודי 5) קביעת לימוד רמב''ם יומי (דבר שאני ממליץ עליו מנסיון אישי לבלבתים ואפילו ללמדנים זעירים הרוצים להרחיב את מסגרת ידיעותיהם התורניות) 6) יחס חיובי אישי לראשי המדינה 7) השתמטות מהשתתפות בציבוריות החרדית (בחירות, מאבקים פוליטים, חינוך עצמאי וכו') 8) זלזול בגדולים 9) היטפלות נוקדנית לכל מיני ציטוטים מוצאים מהקשרם מדרשות שיחות וכתבים של הרבי מחב''ד
אילו הייתה כאן מידה בסיסית של עקביות, אזי היה צריך לעקוד על המוקד קבוצות רבות. אלא שסביר להניח כי אילו קבוצות אחרות היו נמצאות אשמות בסעיפים מתוך רשימת המכולת אף אחד לא היה מקדיש ולו גרם של אנרגיה להתייחס עליהם. אבל מאחר שבחב''ד עסקינן אזי שהיתה מצווה לחרחר עד שיצא קצף לבן.
מול הזלזול וההתנגדות הפבלובית כמעט לחב''ד, הרי שהרב שך כמעט התרפס מול סאטמר, וליבי אומר לי שהוא אף קינא בעמדתם הקנאית. ר' יוליש יכל לכתוב דברים נוראים ומסמרי שער על כל רבני אגודת ישראל שבחב''ד לא העיזו להעלות על דל השפתיים, ועדיין הרבי מסאטמר נחשב כ''הייליגער'' ולא לסתם הונגרי קנאי.
הרבי מסאטמר לא ראה את עצמו שותף ונושא בעול עם רבני מועצג''ת והוא קבע מתי ואיך ואם לצאת למאבקים, שאליהםאגו''י הצטרפה כסרח עודף אם בכלל. אבל לו היה מותר כי הוא היה הייליגער. באם הרבי מחב''ד היה כותב פצקעוויל כדברי יואל והדברים הנוראים שכתובים שם על רבותינו ראשי הישיבות היו תולים אותו בכיכר העיר ומוציאים את נשמתו במיתה משונה. אבל לסאטמר מותר שכן ''שיטתנו היא כסאטמר''.
למה אני נזכר בזה? אני קורא את הדברים הבאים של הרבי מסאטמער הנוכחי וחושב לעצמי מה היה קורא אילו הרבי מחב''ד היה אומר דברים דומים. אני מוכן להתערב על שארית שערותיי המתדלדלות בקצוות קרחתי כי הרב שך היה מקדיש לו שיחת פתיחה בירחי כלה.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2012 01:36 |
|
| |
לי נראה שהאובססיביות שלו נגד הרבי מליובביטש
היא פשוט משום שראה בו סכנה להמשך החרדיות
כפי שהוא (הרב ש"ך) ראה אותה,
(אינני יודע את מדת השפעתו, אבל למעשה היום די ברור
מבחינת החרדים שהם זה הם ואנחנו זה אנחנו),
מה שאני חושב שאי אפשר להגיד על אף אחד אחר
במיוחד לא על סטמר,
ובמלחמה כמו במלחמה,
משתמשים בכל הארטילריה.
מה גם שסביר להניח שבחלק מהמקרים הוא ניזון
מרסיסי שמועות שהשמיעו לו אלה שהתפרנסו נפשית
מאור השנאה.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/5/2012 14:51 |
|
| |
את האמת אומר, מיד כשחזיתי בתחילת דברי האשכול, שאלתי את עצמי האם זהו שוב אשכול התכתשויות חב"ד - ליטאים.
אני באופן אישי חושב שאין מה לדון בנבכי המחלוקת ( שאגב הייתה חד צדדית, הלובאויטשער מעולם לא הגיב ) מכיון שלא רק שהיא נדושה, אלא אף מעוררת מחלוקות לא רלוונטיות לדורינו.
אך הסיפא גרמה לי כן להגיב, וזאת בגלל ההשוואה לדברי האדמו"ר מסאטמר, שקרא לצאן מרעיתו להדיר רגליהם מכנס בו ישתתפו רבנים מכל קצוות הפלגים שומרי הדת.
(על שאר התכנים באשכול, הגיב בצ"כ בטוב טעם ודעת, ומסכים אני עם רוב הדברים)
אודה שאינני מכיר את חסידות סאטמר, ואף לא חקרתי את פועלה, אך יש לציין, שההתייחסות שלו לגבי הכנס לא הייתה לוחמנית ולא מצאתי בה שום אלמנט של נגד, להיפך, הוא הדגיש שאין מקומם שלאנשי סאטמר שם כמו שאין מקומם בבחירות אע"פ שגדולי ישראל כן מורים לבחור, מבלי לפגוע במעמדם של גדו"י. השיטה היא עקבית של שנים לבידול קהילת סאטמר מקהילות ישראל האחרות, וכל סיבת סירובו של סאטמר לכנס היא, שלדעתם אף רב אחר לא ישפיע עליהם, ולכן הכנס עבורם מיותר, האדמו"ר כבר תיקן את תקנותיו נגד "פגעי הטעכנולוגיע", ובזה מסתכם הנושא.
הלובאויטשער לעומת זאת, היה הרבה יותר פתוח לקבל שיתופיות במגמות, ואף היה שש לתת את דעת מנהיגותו לכלל ישראל בנושא ולא רק לחסידיו.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-18/5/2012 15:33 |
|
| |
לא עינתי בעומק בכל האשכול,אבל,שתי נקודות, א' הרב שך לא היה נגד הרבי מסטמאר, כי באמת הנהגתו הזכירה את סגנון ההנהגה של האדמו"ר מסטמאר, הגישה לצאת בכל הכוח והתוקף כנגד דברים שלא נראים כדרך הישרה, זה ממש כשיטת האדמו"ר מסטמאר.
לגבי מה שהרב שך יצא נגד חב"ד, למעשה חלק מהדברים שהרב שך צעק על חב"ד למעשה קיימים בכל החסידיות, ואם לא בדורותינו,אז בדורות קודמים יותר, אז אחד מהשתים, או שהרב שך אכן לא ידע שחלק גדול מהדברים שהוא ראה בחב"ד לא קשורים דוקא לחב"ד,ואם היה יודע,היה לפחות ממתן את התנגדותו, או, שאחז שבחסידויות האחרות הדברים כבר נחלשו,אותן נקודות שהוא התנגד עליהם,אבל בחב"ד זה נשאר, ולכן יש לצאת נגדם, במילים אחרות, הוא ראה בחב"ד של היום את מה ששקפה תנועת החסידות בזמן היוסדה,וסבר שבעצם הוא לוחם את מלחמת הגר"א בחסידים,רק שבזמננו החסידות עצמה כבר אין בה את הסממנים והחידוש שהיה בתקופת הגר"א, אבל בחב"ד זה שונה.
אין בכוונתי לומר שאכן היה צריך לצאת נגד חב"ד, רק באתי להסביר את הנקודה היחודית של חב"ד ע"פ חסידיות אחרות.
בעצם הענין,יתכן שהרב שך נתן כוח לחסידות חב"ד במלחמתו בה, יתכן שלולי זה,גם אצל החסידים עצמם היו יוצאים נגד דברים בחב"ד.
תוקן על ידי קסת ב- 18/05/2012 15:33:26
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-18/5/2012 14:06 |
|
| |
| chaim_ben כתב: |  |
1) שינה בסוכה (כמעט כל יהודי ליטאי בחו''ל לא יושן בסוכה בעוד שדווקא החסידים מוסרים את נפשם בעניין)
2) צרמוניות ורדיפת פרסום
3) יחס ללאומיות (פרצפציה מוטעית המבוססת על אי הבנה מוחלטת במשנתה של חב''ד) ולשלמות א''י
4) מיהו יהודי
5) קביעת לימוד רמב''ם יומי (דבר שאני ממליץ עליו מנסיון אישי לבלבתים ואפילו ללמדנים זעירים הרוצים להרחיב את מסגרת ידיעותיהם התורניות)
6) יחס חיובי אישי לראשי המדינה
7) השתמטות מהשתתפות בציבוריות החרדית (בחירות, מאבקים פוליטים, חינוך עצמאי וכו')
8) זלזול בגדולים
9) היטפלות נוקדנית לכל מיני ציטוטים מוצאים מהקשרם מדרשות שיחות וכתבים של הרבי מחב''ד
|
|
אני אתייחס לרשימה הזו לפי הסדר
1) נראה לי שהרב שך לא יצא אף פעם במאבק ספציפי בחב"ד על סוגיית שינה בסוכה, והפעם הראשונה (ואולי היחידה) שהוא הזכיר את הנושא היה בכנס של "דגל התורה" בבנייני האומה. אגדה מספרת, שהוא שמע על הנושא מהרב אלישיב רק בכניסתו לכנס. בכל מקרה, הטענה בנושא לא היתה עצם העובדה שלא ישנים, בפרט כשיש היתר של מצטער, אלא על כך שהרבי טען שיש פטור משינה בסוכה מסיבות קבליות (אור המקיף).
2) הטענה על צרמוניה ורדיפת פרסום הופיעה כנראה סביב התהלוכות של ל"ג בעומר, כאן בהחלט מדובר לדעתי בליבת הויכוח סביב החזרה בתשובה מול קירוב. דרך אגב, נראה שבסוגיה זו הליטאים כיום הולכים במידה רבה בדרכה של חב"ד. ולא בדרכו של הרב שך (הרבה בזכות כספו של זאב וולפסון).
3) הלאומיות ושלמות א"י הם הביטוי הכי מובהק לויכוח סביב הפרשנות לתקפתנו בין גלותיות לגאולה.
4) הרב שך ראה כנראה בקביעת סדר היום הציבורי בין החרדים לחילונים סביב סוגיית מיהו יהודי, פגיעה בסדר היום הציבורי שהיה החשוב מבחינתו כמנהיג המפלגות החרדיות, סביב דאגה לעולם הישיבות ופגיעה בו. (נראה שהסוגיה קשורה גם היא לתפיסה גלותית מול מהלך של גאולה)
5) עבור מי שהיהדות בשיאה זו הלמדנות הישיבתית ופלפול ברמב"ם, כל קריאה מהירה של הרמב"ם (כפי שהרמב"ם רצה) היא חילול הקודש.
6) קשור למס' 3
7) קשור למס' 4
8) זהו נושא חשוב בפני עצמו, אבל חשוב לזכור שלא מדובר בהאשמת שווא. פרופ' פרידמן מראה כיצד חב"ד תמיד זלזלה מאוד גם בעולם הליטאי וגם בעולם החסידי, וחשה את עצמה מיום היווסדה כאליטה בזכות היותה מורכבת מאנשי דעת העוסקים בפילוסופיה דתי. המאבק בין הרב שך לרבי מחב"ד מסמל מאבק בין שתי אליטות הטוענות לכתר.
9) נראה לי שהרב שך עצמו לא חטא בזה, אלא רק עיתון "יתד נאמן" ואלי גם פרסומים נוספים.
לסיכום, מאבק שיטתי עקבי ובלתי מתפשר אני בהחלט רואה כאן, אבל אובסיסיביות וקטנוניות אינני רואה כאן.
בנוגע לסאטמר, נראה לי שהרב שך לא ראה בהם שום איום, וגם לא היה מוכן לצרפם לאגודת ישראל או למאבקים ציבוריים גם אם הם היו מבקשים. הוא לא ראה צורך להגיב על אמירות קשות ופנימיות של הרבי מסאטמר בתוך קהלו, ומצד שני הוא אכן ראה איתם עין בעין את שלילת הציונות, למרות הויכוח שלו איתם בהיבט המעשי. ואכמ"ל.
_________________
אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/5/2012 13:30 |
|
| |
chaim ben
לפני שאתייחס לגופ של דברים, אקדים גם אני כמה מילים על היחס שלי לגרא"מ שך זצ"ל. היחס האמביוולנטי שלי לרב שך לעמדותיו ולמעשיו בכלל ולמאבקו בחב"ד בפרט ליווה אותי מילדותי, אולם בשנותי בחרותי ובפרט בתקופת לימודי בישיבת פוניבז' התחזקה גם הזדהותי עם עמדותיו השונות. מאוחר יותר, לאחר נישואי וככל שהתרחבה היכרותי עם העולם ועם אתגריו, נעשיתי יותר ביקורתי ביחס לגרא"מ שך, אולם נדמה לי שעדיין יש לי את היכולת לראות אותו באופן רב ממדי. אני רואה בו גדלות מיוחדת גם אם לצידן חולשות מסוימות, ואני בודאי מכבד מאוד רבות מעמדותיו, גם אם אינני מקבל אותן.
בניגוד לרבים אחרים, ההתרשמות שלי מהרב שך היא של איש אמת, שהמניעים והשיקולים שלו אינם אישיים במובן הרגיל, ורוב ככל מעשיו הם אך ורק מתוך אמונה פנימית חזקה שזהו המעשה הנכון שהקב"ה מצפה ממנו. ניתן כמובן לטעון שדווקא בשל כך היו פעולותיו גרועות יותר, או לומר שלמרות שהוא עצמו לא הכיר בנגיעותיו, הרי שהקשר בין מעשיו לבין שיקוליו האישיים, מלמד על השפעה חזקה של מניעים אלו לפחות ברמה של התת מודע.
בנוגע ליחס של הרב שך לתנועת חב"ד בכלל ולאדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל בפרט, נראה לי שמדובר בהחלט בתזה ובאנטי תזה. הפער ביניהם בהסתכלות על היהדות והתורה היה שונה מן הקצה אל הקצה, ולכן למיטב הבנתי היה המאבק המר ביניהם בלתי נמנע.
חשוב לזכור, שהיריבויות המרות ביותר, קיימות בין הדומים ולא בין השונים. כלומר, כששניים מתמודדים על אותה חלקת ארץ או כל דבר אחר, וכשכל אחד רואה בשני את הזיוף והחיקוי השקרי של האמת הגדולה שלו, אזי פורץ המאבק הקשה מכל. כך לדוגמא, היריבויות בין הקנאים לבין עצמם, חמורות יותר מהיריבויות בין הקנאים לפשרנים. היהדות האורתודוקסית תראה ברפורמים והקונסרביטיבים יריבים קשים, הרבה יותר מאשר החילונים. מבחינה זו, חשוב להבין שהרב שך והאדמו"ר מחב"ד נאבקו על אותו מגרש, לשם כך אני אנסה להגדיר את אותו מגרש. בהקשר שלנו נראה לי שמדובר בהתגוששות בשני מגרשים, האחד הוא בתוך המגרש הביתי כלומר הקהילה החרדית בכלל ועולם הישיבות בפרט, והשני הוא המגרש החיצוני כלומר עמדת היהדות החרדית כפי שהיא מוצגת לכלל המדינת ישראל והעם היהודי. בעיני, המכנה המשותף של שני האישים הללו, בחשיבות שהם נתנו לשני תחומים אלו, מבדל אותם מיתר המנהיגות הרבנית בעולם החרדי בדור האחרון. ברצוני להרחיב מעט על אותו מכנה משותף.
הרב שך והאדמו"ר מחב"ד, שניהם ראו את שליחותם (הדתית) בעולם, בהרחבת הקבוצה שהולכת בדרכם באופן מקסימלי, ובהגדלת מספרם של אלו שהולכים בדרכם באופן מרבי. אצל הרב שך המשימה הייתה כמובן להגדיל את עולם הישיבות הליטאיות בפרט והרחבת תנועת התשובה (הליטאית) בכלל, ואצל הרבי מחב"ד היעד היה הגדלת חסידות חב"ד בפרט וקירוב יהודים בכל העולם ליהדות בכלל (ואפילו קירוב של אומות העולם לשמירת ז' מצוות). בנוסף, שניהם ראו חשיבות לייצג את עמדת התורה כלפי הצד שכנגד, כלומר בפני ההנהגה החילונית של מדינת ישראל, או אפילו כלפי אומות העולם ומדינות העולם. חשוב לציין, שבהרבה מובנים היו העמדות שלהם רחוקות מאוד זו מזו. לסיכום, התכונות המשותפות לשניהם הן להבנתי "מסיונריות" ו"דעת תורה", שלמיטב ידיעתי קשה למצוא עוד מנהיגים בעולם החרדי שהיו כה חדורים בתחושת שליחות בשני תחומים אלו. אם ניקח לדוגמא את חסידות סאטמר שצוינה בהודעה שלך, נראה לי שלא נמצא שם כמעט בכלל את שתי המטרות הללו.
בשבוע שעבר השתתפתי בכנס חוקרים, שבו הציג פרופ' מנחם פרידמן את עיקרי מחקרו בנוגע לחסידות חב"ד והאדמו"ר האחרון (רמ"מ בלשונו). הוא הראה כיצד היריבות בין עולם הישיבות הליטאי לתנועת חב"ד היא כבר סיפור של למעלה משמונים שנה, ובעניין זה הרב שך הוא בהחלט רק ממשיך של מסורת ארוכה יותר. הוא גם תיאר בהרחבה את המאבק של אגו"י וחב"ד מיום הקמתה של אגודת ישראל, ואת השורשים ההיסטוריים הרחוקים של אותה יריבות, עד מימיו של האדמו"ר הזקן בעל ה"תניא" מלאדי. אולי אשתמש להלן בחלק מהדברים, שהיו מוכרים לי באופן כללי גם לפני כן.
בעולם הישיבות הליטאי, שהרב שך חש במידה רבה (ובצדק) אחריות לגורלו, היו ניסיונות רבים של חסידי חב"ד להפיץ את תורתם והם ראו חשיבות רבה בצירופם של תלמידי ישיבות ליטאיות לחסידות חב"ד, למיטב ידיעתי היו להם גם אי אלו הצלחות בכך. מבחינת ראשי הישיבות הליטאיות היה בכך איום ממשי, בפרט לאור הפערים הגדולים בנושאים יסודיים כמו המשקל הנכון בין לימודי גמרא ("נגלה" בלשון חב"ד) לבין לימודי חסידות, או בצורך להתמסר ללימוד תורה לאורך שנים או להשתלב בחיי המעשה. מטבע הדברים, שתי דמויות שמנסות להרחיב את מעגליהן הקרובים ומתחרות על אותו פלח שוק, רואים חשיבות להציג את השני כזיוף ולתקוף את עמדותיו.
אל מול העולם החילוני, היה חשוב לרב שך להציג את תפיסתו (שממשיכה את גישתם של החזו"א והרב מבריסק) השוללת לחלוטין את הבנת התהליך הציוני ואת הקמת מדינת ישראל כתהליך גאולי, ולהבהיר שמבחינתנו הגלות הארוכה שלנו נשארה כמות שהייתה וכל מה שהשתנה זה המיקום והשלטון. תפיסתו הגלותית של הרב שך, הייתה שעלינו להמשיך לחשוב ולדבר בדיוק כפי שעשינו בעבר במזרח אירופה. לרבי מחב"ד היה חשוב, לרתום את העם היהודי להבנה שאנחנו נמצאים בתהליך של גאולה, ושעל עם ישראל להכין את עצמו לגאולה זו. הנקודה המעניינת היא שבעני הרבי לא היה כנראה קשר בין תהליך הגאולה בעיניו, לבין הצינות והקמת מדינת ישראל, אבל הוא לא טרח לקשר או להבדיל בין הדברים.
לגבי תנועת התשובה, החזיקו הרב שך והרבי מחב"ד עמדות הפוכות. בעני הרב שך, לחזרה בתשובה יש ערך רק כשהיא מליאה, ואין ענין גדול להביא יהודי לשמירת חלק מה"שולחן ערוך, כשהרבי מחב"ד לעומתו ראה את הנחיצות לקרב כל יהודי ולו בצעד אחד קטן ליהדות. ניתן אולי לתמצת את הויכוח ל"איכות" מול "כמות", אבל נראה לי שיש בויכוח זה שרשים עמוקים יותר.
לאחר הקדמה ארוכה זו, אני אתייחס בהודעה הבאה לכל המאבקים שציינת, ואנסה לפרש אותם עם התמונה שתיארתי.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-18/5/2012 12:44 |
|
| |
כי אי אפשר לעמוד מול אופוזיציה מימין.
|
|
|
|
|