הבאת שתי הלחם ועומר מחיטים של חו"ל או מהעליה? תלמוד בבלי מסכת מנחות דף פג עמוד ב
מתני'. כל קרבנות הציבור והיחיד באין מן הארץ ומחוצה לארץ, מן החדש ומן הישן, חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינן באין אלא מן החדש ומן הארץ.
גמ'. מתני' דלא כי האי תנא; דתניא: עומר הבא מן הישן כשר, שתי הלחם הבאות מן הישן כשרות, אלא שחיסר מצוה; עומר, דכתיב: תקריב את מנחת בכוריך, ואפילו מן העלייה; שתי הלחם, דכתיב: ממושבותיכם תביאו, ולא מן חוצה לארץ, ממושבותיכם, ואפי' מן העלייה. הא אפיקתיה אמר קרא תביאו, ואפי' מן העלייה.
והאי מיבעי ליה, שכל שאתה מביא ממקום אחר הרי הוא כזה! א"כ, ליכתוב קרא תביא, מאי תביאו? ש"מ תרתי. והכתיב: ראשית! למצוה. הכתיב: חדשה האי מיבעי לי' לכדתניא, רבי נתן ור' עקיבא אמרו: שתי הלחם הבאות מן הישן כשרות, ומה אני מקיים חדשה שתהא חדשה לכל המנחות. ע"כ לא פליגי אלא בחדש, אבל בארץ לא פליגי דעומר ושתי הלחם מארץ אין, מחוצה לארץ לא, כמאן? דלא כי האי תנא; דתניא, ר' יוסי בר רבי יהודה אומר: עומר בא מחוצה לארץ, ומה אני מקיים כי תבאו אל הארץ? שלא נתחייבו בעומר קודם שנכנסו לארץ, וקסבר: חדש בחוצה לארץ דאורייתא היא, דכתיב: ממושבותיכם, כל מקום שאתם יושבין משמע, וכי תבאו זמן ביאה היא, וכיון דאורייתא היא אקרובי נמי מקריבין.
בגמ' מובאת מחלוקת תנאים, אם עומר ושתי הלחם באים מחוץ לארץ, או רק מהארץ. והדבר תלוי במחלוקות אם חדש בחו"ל אסור מדאורייתא. רבי יוסי סובר שבעומר המתיר חדש כתוב: "ממושבותיכם", דהיינו כל מקום שאתם יושבים מביאים עומר כולל חו"ל, ועד הבאתו אסורה התבואה החדשה. ולפי זה מאותו לימוד שלומדים שעומר בא מחו"ל לומדים שחדש בחו"ל דאורייתא. דהיינו הדברים תלויים אחד בשני.
אלא שהרמב"ם פסק שחדש בחו"ל דאורייתא ובכ"ז פסק שעומר אינו בא אלא מהארץ?.
רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ז הלכה ה
אין מביאין מנחה זו אלא מארץ ישראל שנאמר והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן, מצותו לבוא מן הקרוב, לא בא מן הקרוב מביאין אותה מכל מקום מארץ ישראל.
רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק י הלכה ב
החדש כיצד כל אחד מחמשה מיני תבואה בלבד אסור לאכול מהחדש שלו קודם שיקרב העומר בט"ז בניסן שנאמר ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו, וכל האוכל כזית חדש קודם הקרבת העומר לוקה מן התורה בכל מקום ובכל זמן בין בארץ בין בחוצה לארץ
ועל הרמב"ם הזה שמזכי שטרא לבי תרי, עמדו מפרשיו הלחם משנה[1] ורוב האחרונים.
עוד שואלים נו"כ הרמב"ם. שהרי יש גם מחלוקת בין המשנה לברייתא אם עומר ושתי הלחם באין מן העליה, או שצריך מהקציר החדש. המשנה אומרת שרק מהקציר החדש ולא מהעליה. ואילו הבריתא מכשירה גם מהעליה. ואילו רב נתן ור"ע אומרים ששתי הלחם אינן כשרות מהעליה.
הרמב"ם כותב ששתי הלחם מצוותן לכתחילה מהחדש. ואם לא מצא הרי כשרות מהעליה, ושואלים הכ"מ[2] והל"מ[3] למה לא פסק כמשנה ופסק כברייתא. ועי"ש מה שתירצו בדוחק.
רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ח הלכה ב
שתי הלחם אינן באין אלא מן הארץ ומן החדש שנאמר ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וגו', לא מצאו חדש יביאו מן העליה. +/השגת הראב"ד/ שתי הלחם. א"א הלכה זו בהפך.+
אלא שתימה גדול יותר על הרמב"ם , מדוע לא מזכיר מילה אחת לגבי העומר. הרי המשנה והברייתא חלוקות הן בעומר והן בשתי הלחם, ואם פוסק כבריתא בשתי הלחם, למה לא כותב כלום לגבי העומר ?
עוד הקשה הלחם משנה, למה הרמב"ם מביא את הפסוק "והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן", כדי להוכיח שעומר בא רק מהארץ. הרי מהפסוק הזה אין כלל הוכחה לכך שעומר בא רק מא"י, והגמ' לומדת את הדין הזה מהפסוק "וכי תבואו אל הארץ"?. ומתרץ בשם הסמ"ג שהרמב"ם מביא את הפסוק הזה (והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן) אבל מתכוון לפסוק ההוא (וכי תבואו אל הארץ). !!! ???
מה עוד שהרמב"ם בפירוש המשנה כאשר מביא את הפסוק "והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן" מביא את ההתחלה "כי תבואו אל הארץ"[4]. ?
תלמוד בבלי מסכת מנחות דף עב עמוד א
מצות העומר להביא מן הקמה. תנו רבנן: ואם תקריב מנחת בכורים מה תלמוד לומר לפי שמצות העומר להביא מן הקמה, מנין שאם לא מצא מן הקמה יביא מן העומרין תלמוד לומר: תקריב. דבר אחר: תקריב לפי שמצוה להביא מן הלח, ומנין שאם לא מצא מן הלח יביא מן היבש תלמוד לומר: תקריב. דבר אחר: תקריב לפי שמצותו לקצור בלילה, מנין שאם נקצר ביום כשר, (ת"ל תקריב) ודוחה את השבת ת"ל: תקריב, תקריב כל שהוא, תקריב מ"מ, תקריב ואפילו בשבת, תקריב ואפילו בטומאה.
נקצר ביום כשר. והתנן: כל הלילה כשר לקצירת העומר
אמר רבה, לא קשיא: הא רבי, והא ר' אלעזר בר' שמעון; דתניא: היה עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת, אם יש אחרת אומר לו הבא אחרת תחתיה, ואם לאו אומר לו הוי פקח ושתוק דברי רבי; ר' אלעזר בר' שמעון אומר: בין כך ובין כך אומר לו הוי פקח ושתוק, שכל העומר שנקצר שלא כמצותו פסול!
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: ר' אלעזר בר' שמעון בשיטת רבי עקיבא רבו של אביו אמרה; דתנן, כלל אמר ר' עקיבא: כל מלאכה שאפשר לו לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת, וסבר לה כרבי ישמעאל, דאמר: קצירת העומר מצוה; דתנן, רבי ישמעאל אומר: מה חריש רשות אף קציר רשות, יצא קציר העומר שהיא מצוה; ואי סלקא דעתך נקצר שלא כמצותו כשר, אמאי דחי שב? נקצריה מערב שב! אלא מדדחי שבת, שמע מינה: נקצר שלא כמצותו פסול
אלא קסבר רבי: קצירת העומר לא דחיא שבת.
נקצר ביום כשר, ודוחה את השבת. מאן שמעת ליה דאמר: נקצר ביום כשר רבי, וקתני: ודוחה את השבת, מאי לאו קצירה לא, להקרבה.
אלא, עומר להקרבה, ושתי הלחם לאפיה, וקסבר רבי: תנור מקדש, אי אפי לה מאתמול איפסילה לה בלינה.
משמע מהגמ' שאם נקצר ביום כשר, הרי אין קצירת העומר דוחה שבת. אם אנו סוברים שכל דבר שאפשר לעשותו מערב שבת אינו דוחה את השבת.
והנה הרמב"ם הפוסק שכל דבר שאפשר לעשותו מערב שבת אינו דוחה את השבת. ופוסק שנקצר ביום כשר, בכ"ז פוסק שקצירת העומר דוחה את השבת.
רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ז הלכה ו
מצותו להקצר בלילה בליל ששה עשר, בין בחול בין בשבת.
הלכה ז
וכל הלילה כשר לקצירת העומר, ואם קצרוהו ביום כשר.
שאלה זו שואל הל"מ[5] וכל האחרונים מתחבטים בשאלה .
וצריך להסביר את הדברים :
המחלוקת הבסיסית בין ר' עקיבא לר' ישמעאל היא, בפירוש הפסוק: "וכי תבואו אל הארץ וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן",
ר' ישמעאל לומד שיש בתורה מצווה נפרדת לקצור את העומר, " וקצרתם את קצירה " . מצווה זו הינה מלבד המצווה הכתובה אח"כ "והניף הכהן את העומר" שזו מצוות הנפתו.
כתוצאה מלימוד זה , מסיקה הגמ' שר' ישמעאל סובר שאין העומר בא מסוריה, כי יש מצוות "וקצרתם את קצירה", דהיינו מצוה לקצור עומר מהארץ( קצירה), ומימילא ר' ישמעאל צריך לימוד שמצות קצירת העומר דוחה שבת, מהפסוק: "בחריש ובקציר תשבות". מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהוא מצווה. וכן ר"י לומד שנקצר שלא כמצוותו כשר שהרי אין מצווה זו מפריעה למצוות הנפת העומר שהן שתי מצוות נפרדות. ולכן "אם נטמא העומר אומר לו הבא אחר".
ר' עקיבא לומד שהפסוק "וכי תבואו אל הארץ וקצרתם את קצירה", אינו מצוה , אלא תיאור זמן. כדברי הגמ' במנחות פ"ג שלא נתחייבו בעומר אלא לאחר כניסתם לארץ. ורק הפסוק אח"כ " והניף הכהן את העומר" הוא המצווה. אלא, שר"ע לומד שקצירת העומר הינו חלק מתהליך ההקרבה. שהרי אין בשום קרבן מנחה התיחסות מתי ואיך קוצרים את התבואה, ומאחר וקרבן העומר מתחיל עם הקצירה, והיא חייבת להיות בליל ט"ז בניסן, הרי מרגע זה מתחיל תהליך הקרבת העומר כמו שחיטת הקרבן שהינו חלק מתהליך ההקרבה.
כתוצאה מהבנה זו. הרי ר' עקיבא סובר שקצירת העומר דוחה שבת כמו ששחיטה דוחה שבת, כמו שהגמ' דורשת על הקרבת העומר "תקריב אפילו בשבת , תקריב אפילו בטומאה וכו'", ומאחר וקצירת העומר הינה תחילת הקרבתו, הרי דוחה את השבת ואת הטומאה. ולכן סובר ר' עקיבא שנקצר שלא כמצוותו פסול, כמו פסול בשחיטה. ולכן אי אפשר להביא אחר.
וזוהי למעשה המחלוקת בין המשנה לברייתא, אם עומר ושתי הלחם כשרות מהישן, האם קצירת השעורים לעומר והחיטים לשתי הלחם, זה מכשירי מצווה או חלק מהמצווה.
המשנה סוברת שזה חלק מהמצוה ולכן צריך לקצור לשם העומר ושתי הלחם ולא יכולים להביא מהעליה. ואילו הברייתא סוברת שקצירת השעורים והחיטים מהווים מכשירי מצווה ולכן אם אין לו מהחדש מביא מהעליה. ור' עקיבא ורב נתן סוברים שקצירת החיטים לשתי הלחם הינה מכשירי מצווה. ולכן מביא גם מהעליה אם אין לו מהחדש. ואילו קצירת השעורים לעומר הינה חלק ממצוות הנפת העומר, ולכן חייבים לקצור מליל ט"ז בניסן, ואי אפשר להביא מהעליה.
הרמב"ם פוסק כר' עקיבא. שקצירת העומר הינה חלק מהמצוה, ושהפסוק "בחריש ובקציר תשבות", הולך על שביעית (ולא כר' ישמעאל שהולך להתיר קצירת העומר בשבת). והסיבה שקצירת העומר דוחה את השבת כי ר' עקיבא סובר שקצירת העומר זה חלק מהעבודה של הקרבת קרבן העומר, כמו שחיטה של קרבן שדוחה שבת. ולכן מאחר והקרבת העומר דוחה שבת, מהלימוד "תקריב ואפילו בשבת, תקריב ואפילו בטומאה". כמו שכתב הרמב"ם בפרק ז' הלכה ד' על הקרבת העומר[6] הרי גם קצירתו דוחה שבת.
ומימלא ברור שהרמב"ם סובר שדוחה את השבת, ואין לזה שום שייכות לכך שנקצר ביום – דהיינו ביום ט"ז לפני הנפתו – כשר. אולם ברור שלפי ר' עקיבא אי אפשר לקצור לפני שבת, שהרי זמן תחילת קציר העומר הוא מליל ט"ז בניסן.
כל מה שהגמרא מקשרת בין נקצר ביום כשר לכך שאין קצירתו דוחה את השבת, זה רק לר' ישמעאל, שקצירת העומר אינה חלק מההקרבה. אלא מצוה בפני עצמה. ומימילא סובר שאפשר להביא גם מהעליה, וא"כ אם אפשר לקצור ביום דהיינו אין הקצירה בליל ט"ז מהווה דווקא זמן הכרחי להכשיר אלא למצווה , הרי אין מצווה זו דוחה שבת,
ולכן לפי הרמב"ם, אי אפשר להביא עומר מהעליה כי הקצירה חלק מהעבודה של הבאת העומר. ולכן מביאין מספיחים כי חייבים לקצור בליל ט"ז. ואם לא קצר בלילה יכול לקצור ביום ט"ז סמוך להנפה. אבל לא יכול להביא מתבואה ישנה, כי הקצירה הינה חלק מהעבודה ויש לעשותה מליל ט"ז ועד ההקרבה[7]. בניגוד לשתי הלחם שאפילו אפיתם אינה חלק מהעבודה. ולכן אם אין לו מהתבואה החדשה מביא מתבואה דאשתקד.
ולכן ברור למה הרמב"ם הביא את הפסוק "והבאתם את עומר ראשית קצירכם" כמקור לכך שאין מביאים עומר אלא מא"י. שהרי מהפסוק הזה לומדים לאסור קצירת תבואה בא"י לפני קצירת העומר, שהרי אחרת "אין העומר ראשית קצירכם". א"כ ברור מכאן שאין מביאים עומר מסוריה, שהרי העומר צריך להיות "ראשית קצירכם" של "וקצרתם את קצירה". ( אבל לא מביא את הלימוד של ר' ישמעאל מ-"וקצרתם את קצירה", שהרי ר' ישמעאל לומד משם שקצירת העומר היא מצווה נפרדת, ואילו ר' עקיבא לומד שהיא רק גילוי על איזה קציר צריך להביא משם את העומר על פי ההמשך " והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן")
הרמב"ם אומר שאיסור קצירה לפני קצירת העומר הוא רק בא"י. בחו"ל יש איסור אכילת חדש מדאורייתא לפי הרמב"ם אולם אין בחו"ל איסור קצירה לפני העומר. כי איסור קצירת חדש ואיסור אכילת חדש הינם שני איסורים שונים . איסור קצירת חדש נפרד מאיסור אכילת חדש. גם הלימודים שונים. איסור אכילה לומד הרמב"ם מ"ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד הביאכם "[8]. ואילו איסור קצירה נלמד מהפסוק " והבאתם את עומר ראשית קצירכם"[9] .איסור הקצירה נלמד מהחיוב להביא את ראשית הקציר לעומר. ולכן אסור לקצור לפני ליל ט"ו שאז קוצרים את העומר. ( כדי שהעומר יהיה ראשית הקציר). ואין לוקין על לאו זה מאחר וזה לאו הבא מכלל עשה . ולכן לא מנה הרמב"ם במנין המצוות איסור קצירת חדש אלא רק איסור אכילת חדש כיון שאיסור זה הוא לאו הבא מכלל עשה, שהוא להביא עומר מהקציר הראשון, על כן בשעה שיש עומר אסור לקצור לפני שקצרו אותו . והנפתו מתירה אכילה, ואילו כשאין עומר ממילא אפשר לקצור קודם שהרי אי אפשר להביא ראשית הקציר לכהן וסוף היום מתיר אכילה .( ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה )
ולכן ההלכה היא שאין מביאים עומר אלא מאותו מקום שאסור לקצור קודם שאז קצירת העומר היא ראשית קצירכם. ממילא סובר הרמב"ם שאין מביאים עומר מחו"ל כי אין להביא עומר אלא מאותה תבואה שקצירתה אסורה עד ליל ט"ו. מה שאין כן בתבואת חו"ל .
ומה שהגמ' אומרת שלפי ר' יוסי שסובר שחדש בחו"ל דאורייתא אפשר להביא עומר מחו"ל זה רק לפי ר' ישמעאל הסובר שהקרבת העומר אינה מתחילה בקצירה וקציר העומר זה מצווה נפרדת. וע"כ אומרת הגמ' שאם חדש בחו"ל דארייתא אפשר להביא עומר מחו"ל.
