פרשת נשא

ויש לבאר בזה כי ישנן שני סוגי אנשים שעוסקים בתורה, יש לך אדם שזכהו הקב"ה ויושב ולן באוהלה של תורה יומם וליל בבחינת ואיש את קדשיו לו יהיו זאת אומרת שהוא בעצמו זכה לשבת ולעסוק בתורה, אבל ישנה בחינה אחרת של עסק התורה של אותו אדם שלא זכה לשבת ולעסוק בתורה אלא ע"י שהוא תומך בלומדי תורה מבחינת עץ חיים היא למחזיקים בה אז יש לו חלק בתורה, וזה שאמר ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה, זאת אומרת ע"י שהוא נותן לאותו תלמיד חכם הנחשב ככהן אז לו יהיה.

ובאופן אחר נראה לומר על דרך שאמרו חז"ל מעשה בחסיד אחד שהיה לו שדה ברוכה והיתה למודה להוציא בכל שנה ושנה אלף כור של תבואה, והיה אותו חסיד מפריש מאה כור לשנה למעשרות לימים כאשר הזקין ולא היה באפשרותו לעבוד באותו שדה קרא לבנו וצווה אותו להשמר ללכת באותו הדרך שהוא היה נוהג להפריש בכל שנה ושנה ואל יטוש דרך זו לעולם, וכעבור זמן נפטר אותו זקן בשנה ראשונה המשיך אותו בן במעשה אבותיו. אולם שנה לאחר מכן החליט אותו בן במקום מאה למעשר נתן תשעים והיתה השדה מוציאה תשע מאות והמשיך לפחות בשנה שלאחריה השדה הוציאה שמונה מאות עד שהלך ופחת והגיע למצב שהשדה במקום להוציא אלף כור שהיתה למודה להודיע הוציאה בסך הכל מאה כור שכמות זו היה נותן למעשר באותה שנה באו ידידיו וקרוביו בשירים ובמחולות לביתו, כעס עליהם אותו בן ואמר להם לא מספיק שאינכם משתתפים בצערי אלא אתם שמחים לאור למצבי הקשה ענו לו אותם ידידים שהשמחה הזו באה מכיון שהוא הפך להיות כהן במקום שהיה בעל הבית עד עכשיו ולכן שמחה זו על אשר הוא נהיה לכהן הבין אותו בן את הרמז וזה שאמר הפסוק ואיש את קדשיו לו יהיהו שאם האדם ממעט בתרומות ובמעשרות סופו שישאר לו רק המעשר (וידבר יוסף).

ואיש את קדשיו לו יהיו איש אשר יתן לכהן לו יהיה: כתב הגאון חפץ חיים זכרונו לברכה, מה שוה לאדם כל עושרו כי אחרי מותו יעזוב לאחרים חילו רוצה לומר כל הצדקה שנותן האדם זה נקרא שלו ומה שכתוב ואיש את קדשיו לו יהיו רוצה לומר מה שמוציא בשביל דבר שבקדושה כגון טלית תפילין ספרי קודש מצוות ומעשים טובים צדקה, וכיוצא זהו שישאר בחקו ויקח איתו לעולם הבא ולא ישאיר עושרו לאחרים כידוע (אהבת חיים).

ומעשה היה ברבי יוחנן שפגש תינוק אחד מבית ריש לקיש ואמר לו: פסוק לי פסוקך. אמר לו התינוק: עשר תעשר, אמר לו ר’ יוחנן מה פירוש הפסוק הזה אמר לו הפסוק אומר לאדם תן צדקה מנכסיך ותראה שתתעשר. עשר כדי שתתעשר אמר לו מהיכן אתה יודע שכך פירוש הכתוב: והרי בכל מצות התורה אסור לאדם לעשותו לשם פניה ולשום תועלת. כמו שאין לו לאדם ללמוד כדי שיקראוהו רבי, ויחלקו לו כבוד אלא ילמד וסוף הכבוד לבוא ואם כן למה מותר לעשות מצוה זהו לשם פניה אמר לו התינוק: אתה יכול לנסות לראות שבהפרשת מעשר תתעשר. אמר לו ר’ יוחנן זה שאתה אומר, אם הוא שהמפריש מעשר מתעשר אבל איך אפשר לעשות כן והרי הכתוב אומר: לא תנסון את ה’ אלהיכם (דברים ו) אמר לו התינוק כך אמר לי רבי בשם ר’ הושיע בכל המצות אסור לנסות את הקב"ה אבל במצות מעשר מותר שכן אומר הכתוב: הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה’ צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די (מלאכי ג) ר"ל הפרישו המעשר והביאו אותו לאחד מאוצרות בית המקדש, שיהיה לפרנסת הכהנים נסוני במצוה הזאת ותראו כיצד אני פותח לכם ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די, שתאמרו די. שפותיכם יתבלו מלומר די.

כתוב בספר יראים על כהן אחד בלי בנים שהיה בא בכל יום, לבתי כנסיות שקורין שטיבלאך, והיה נכנס באחד החדרים ומברך שם ברכת כהנים ויוצא, ונכנס בחדר השני ומברך שם ברכת כהנים ויוצא, וכן נכנס בכל החדרים ומברך שם ברכת כהנים, ובמילת שלום היה מאריך קצת בשמחת ליבו, ולעת זקנותו זכה לבן יחיד, וגידל אותו עד שהיה בן שלוש שנים, והלך הכהן לבית עולמו.

באותם הימים היה בארץ אשכנז איש צדיק אחד שהיה מגדל ילדים עזובים, והיה מחנך אותם על פי התורה והיראה, וכאשר היו הילדים גדלים היה מלמד אותם מלאכה, כדי שיעבדו ויתפרנסו מיגיע כפם ולא יצטרכו לבריות. והנה פעם אחת ראה הצדיק את היתום הקטן בנו של הכהן שהזכרנו, עזוב ומוזנח, זכר את אביו הכהן ונכמרו רחמיו עליו, אסף אותו לביתו ויגדל אותו וילמדהו תורה כדרכו. וכאשר נעשה נער לימד אותו את מלאכת החייטות, וכל מה שהיה מרויח היה מאסף אצל הצדיק, וכאשר גדל מצא לו אישה הראויה לו, ואחר החופה בירך הצדיק את החתן והכלה והכין להם בית מיוחד ושלחם לשלום, והבחור מצא עבודה טובה באחת מעירות אשכנז, לקח את אשתו והיו שם משך ארבע שנים, ומידי שנה בשנה בחג הסוכות היה אצל הרבי ומבקר אותו.

והנה יום אחד היה יושב לו בחנותו כדרכו, והנה הוא רואה לפניו איש אחד לבוש בגדי משי ותכלת ומשקפי זהב על עיניו, מלובש כאחד העשירים הגדולים, אמר לו העשיר אתה הוא פלוני בן פלוני מעיר פלונית? אמר לו הן, אמר לו אני הוא פלוני ואנחנו היינו שכנים באותה העיר. החייט הצעיר בירך אותו בברכת ברוך הבא ושאל אותו היכן הוא נמצא עתה ומה מעשהו? אמר לו שגם הוא חייט כמוהו באותה העיר והוא היה סובל באשכנז ולכן נסע לאמריקה ושם נתעשר עושר גדול, ולכן אם הוא רוצה לשמוע בקול ויסע גם הוא לאמריקה ושם יתעשר, ומה לו לסבול בעיר הזאת, ויהי בשמעו את דבריו נכנסו דבריו בליבו וילך אל אשתו ויספר לה הענין, והיא אמרה לו לך אצל הרבי שלך ותתיעץ עמו. וכן עשה, ויאמר לו הרבי לך לך מארצך ומולדתך, ושילח אותו בברכה זו, ויבוא אל אשתו ויגד לה את דברי הרבי, ותאמר לו גם היא לך לשלום ותצליח בכל מעשיך, ואחר זאת נסע לאמריקה והצליח שם בעבודתו ובמשך זמן מועט צבר לו כסף רב, ויתגעגע לאשתו ונסע חזרה לביתו, וכשירד ליבשה עלה בדעתו שכל העושר שבא לו הוא מברכתו של הרבי, לכן החליט טרם ילך לביתו ללכת אל הרבי, והרבי קיבל אותו בספר פנים יפות.

ובאותו לילה נתארח אצל הרבי ובבוקר הוציא מתנה חמישים דולר לתת לרבי, והרבי לא הסכים לקבל, הוציא עוד חמישים דולר לתת לו, אז אמר לו הרבי: מה אתה חושב שאני רוצה ממך צדקה, אמר לו: והלא אני מחויב לתת לך, שהרי כל מה שהרווחתי בא לי על ידי ברכתך, אמר לו: וכמה הרוחת בנסיעה זו? אמר לו: חמשת אלפים דולר, אמר לו הרבי: אני חושב שכל חמשת אלפים דולר שיכים לי, כי עליך לזכור שבקטנותך אני גדלתיך וחנכתיך ולמדתיך תורה ומלאכה, ולא נהניתי ממך אפילו שוה פרוטה, ועתה שנעשית עשיר ואני זקנתי שיך לי כל הכסף הזה. ויוציא בן הכהן את כל הכסף ונתן לרבי בשמחה ובטוב לבב, והרבי נתן לו סל קטן ובתוכו ככר לחם צידה לדרך, וגם נתן לו שני דולרים עבור הוצאות הדרך, ושילח אותו בברכת לך לך לארצך ולמולדתך. וינשק בן הכהן את ידי הרבי והלך לדרכו בידים ריקניות ובלב שמח.

והנה באמצע הדרך הקיפו שודדים את השיירה ושדדו כל מה שהיה להם, וכשהגיעו אצל החייט ראו שאין לו כי אם הסל וככר לחם ויניחו אותו, כאשר הגיע לביתו יצאה אשתו בפנים צוהלות ומזהירות, ותאמר לו ברוך הבא רוחי ונפשי, הגישה לו כוס קפה, והאיש הזה היה מתבייש מאשתו בראותו את כל החיבה והאהבה והוא לא הביא לה אפילו שווה פרוטה, ולפני שיספיק לדבר עמה על שלא הביא לה כלום, היא קדמה אותו ואמרה לו: לפני שעה הגיעה לי טלגרמה שאלך לבנק ואקבל חמשת אלפים דולר, וישתומם האיש ויאמר מי שלח את השיק הזה ומי חתום על השק? תכף הביאה האשה את השק וראו שהיה חתום עליו הרבי, אז הבין האיש שהרבי הוא בעל רוח הקודש, וידע שיקרה לו אסון בדרך, ולכן לקח את הכסף ממנו ושלח לו שיגש לבנק ויקח את כספו, אז שמחו שמחה שלמה האיש ואשתו ואמרו: כדאי לעזוב את העיר וללכת אצל הרבי וכן עשו, וחיו חיי עושר וכבוד וכל טוב, וכל זה היה בזכות אביו הזקן שהיה מברך את ישראל, והיה מאריך בשלום, כן הקדוש ברוך הוא נתן להם עושר וכבוד, והשלום תמיד היה ביניהם, לכן כל כהן צריך שיברך את ישראל בשמחה ובחפץ לב, ובעין טובה, וזה יעזור לו או לזרעו אחריו, כמו שראינו במעשה הזה, וכאשר שהוא מברך את ישראל כך הוא מיתברך, וכמו שנאמר ואני אברכם. (אהבת חיים).

וידבר ה' אל משה לאמור: דבר אל אהרון לאמר כה תברכו את בני ישראל אמור להם: וברך ה' וישמרך...ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם (נשא ו, כב-כז)

ישנם סודות עצומים שהקב"ה מבקש מהכהנים שיברכו את עם ישראל. וברכה זאת רק כהנים ששומרים על נשמתם הרוחנית שלא תיטמא, יכולים להיות כלי קיבול לברך את העם בברכה זו. רש"י מסביר את כוונתה ואומר: "אמור להם" שיהיו כולם שומעים ומרוכזים בברכה "יברכך": שיתברכו נכסך: "וישמרך" שלא יבואו עליך שודדים ליטול ממונך, שהנותן מתנה לעבדו אינו יכול לשמרו מכל אדם, וכיוון שבאים לסטים עליו ונוטלין אותה ממנו אז מה ההנאה שיש לו במתנה זו, אבל הקב"ה הוא הנותן והוא גם השומר.

"יאר ה' פניו אליך" יראה לך פנים שוחקות, ויאיר את דרכך

"ויחנך": יתן לך חן.

"ישא ה' פניו אליך": יכבוש כעסו.

"שמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". בשם המפורש כלומר אסכים עם ברכת הכהנים. ורק צדיק וגאון כמו רש"י יוכל להמיר לנו את הסודות שבבירכת הכהנים, וכך היא התורה הקדושה מלאה בסודות ורק לאדם הפשוט הכל ניראה מופשט שאין לו את שכל הרוחני וטהור להבין דבר מתוך דבר.

לדוגמא מעשה שהיה בר' יונתן ור' יהודה שהיו לומדים תורה אצל רבי שמעון בן יוחאי, אחרי שהלכו אמר רשב"י לבנו: לך. אצל החכמים האלה ויברכו אותך, כי הם אנשים גדולים, כשבא לפניהם ברכו אותו, לאמר: יהי רצון שתזרע ולא תקצור, תכניס ולא תוציא. תוציא ולא תכניס יחרב ביתך ותתישב חנותך תמיד יהיה שלחנך הפוך ולא תראה לעולם שנה חדשה. בא אצל אביו בבכי והתלונן בפניו ואמר: לא די שלא ברכוני אלא אף קללו אותי. אמר לו רבי שמעון בן יוחאי: דע כי אין ברכות יקרות יותר מאלה. וזהו ביאורם: תזרע ולא תקצור, כלומר, תוליד בנים ולא ימותו. תכניס ולא תוציא היינו שתכניס כלות לביתך ולא תוציא בניך החוצה. תוציא ולא תכניס ר"ל שתשיא את בנותיך בסימן טוב ולא יהיה להם הכרח לחזור לביתך. יחרב ביתך ותתישב חנותך ר"ל כי העולם הזה נקרא חנות, וכשם שאדם הולך לחנותו כדי להרויח מזונותיו, כן באנו לעולם הזה כדי לרכוש לנו מצות ומעשים טובים כדי שנשכון במנוחה בביתנו שבבית החיים, לכן רצו לברך אותך שיחרב ביתך שהוא הקבר ושחנותך יהיה מיושב שתחיה הרבה שנים. תמיד יהיה שלחנך הפוך ע"י בנים ובני בנים שיהיו לך. לא תראה שנה חדשה, שאשתך לא תמות ותשא אחרת.

וצריכים להבין למה דברו בלשון סתומה בצורת קללה שהיו צריכים לחכם כדי שיסבירם, ואז נוצר מצב שרשב"י מברך את בנו וכך זאת דרך ענוה ובודאי אין זה דבר ריק. והרב רבי יהושע צונצין הסביר שדבר זה כך: כי בידוע הוא שעיקר הברכות תלוי בתפילה שמתפללים להשי"ת. ובודאי ראוי שהמברך יהיה אדם גדול שבזכותו יקוימו הברכות. והנה אותם החכמים היו חוששים מחשש גאוה לכן לא רצו לברך את בנו של רשב"י. ומאידך גיסא לא רצו לעבור על דבריו, ולכן עשו תחבולה טובה זו וברכו בלשון שהיה נראית כקללה. שאם יבוא ויספר לרשב"י הוא יסביר לו הדברים. ובכך לא פגעו הם במידת הענוה, כי הוכיחו בזה שאינם ראויים לברך, אלא רשב"י עצמו יברכם כי תפילתו בודאי תתקבל יותר מתפילתם. אפשר להבחין אצל תלמידי חכמים יראי שמים את ענונותם וכיצד הם בורחים מהכבוד בחכמה ובמיוחד התנא האלוקי הרש"י כיצד הוא הצליח בחכמתו וברוח הקודש להבין את כוונת דבריהם בדיוק מפליא וזה מה שנאמר חכם מבין דבר מתוך דבר

מעשה היה בזמנו של שמעון בן שטח שבאו שלש מאות נזירים שנשלמו ימי נזירותם והיו עניים, שלא היה בידם להביא את שלשת הקורבנות שהיו מחויבים לפי התורה. בא שמעון בן שטח ועשה חקירה בנדר שהם נדרו ובק"נ נזירי מצא להם פתח כאילו הנדר שנדרו אינו נדר, ואם כן לא היו מחויבים להביא קרבנות, שנדרם לא היה נדר. אבל לשאר מאה וחמישים הנזירים לא מצא פתח, אם כן היה כל אחד מחויב להביא שלשה קורבנות שהם ת"נ בהמות בשביל כל המאה והחמישים. הלך שמעון בן שטח אצל ינאי המלך שהיה גיסו, שכן המלכה היתה אחותו. אמר לו: דע ששלש מאות נזירים השלימו היום נזירותם והם צריכים להקריב תשע מאות קורבנות, שלש בהמות לכל נזיר, והם עניים, ואני מציע שאני ואתה נשתתף בזה. אתה תביא עבור ק"נ נזירים ואני עבור ק"נ. וכשראה המלך ששמעון בן שטח נותן בשביל ק"נ נזירים הסכים לתת ק"נ בהמות האחרים, ולא היה צורך אלא לק"נ שלאחרים רבי שמעון מצא פתח. לימים הלשינו בפני המלך ואמרו לו: דע ששמעון בן שטח רימה אותך. כששמע המלך כך כעס כעס גדול, ושלח לקרוא לשמעון בן שטח. וכששמע שמעון כך ברח והתחבא.

באו לינאי המלך בני אדם גדולים וחשובים מפרס להתארח אצלו. וכשהיו יושבים בסעודה עמו אמרו למלך: נזכרנו שכאן היה זקן אחד חכם שהיה סועד אתנו ושמענו מפיו דברי חכמה נאים. סיפר להם המלך כל המעשה, שרימה אותו ומתוך פחד עמד וברח. אמרו למלך: מחול לו פשעו ושלח וקרא לו. שיש צורך למלכות באדם חכם כזה. שלח המלך להביא אותו. כשחזר מצא את המלך והמלכה כשהם סועדים יחד. ישב בין המלך והמלכה שהיתה אחותו כנ"ל. אמר לו המלך: רוצה אני שתסביר לי למה רימית אותי שאמרת לי ששלמת עבור הקורבנות של המאה והחמישים נזירים, ואני פרעתי עבור הק"נ האחרים ואתה לא שלמת כלום מכיסך. אמר לו שמעון בן שטח, דע אדוני המלך שלא רימיתי אותך, אלא פרעתי עבורם מנכסי חכמת התורה שמצאתי להם פתח לק"נ הנזירים ופטרתי אותם מן הקורבנות, ולכן נקרא הדבר שעל חשבוני נפטרו כמו שאומר הכתוב: כי בצל החכמה בצל הכסף (קהלת ז). אמר לו המלך: אם תשובה זו בפיך למה ברחת. אמר לו: שכעסת עלי ומתוך כעס כלום בטוח הדבר שתטה אזנך לדברי טעם. ומוטב שאבברח כמו שנאמר: חבי כמעט רגע עד יעבור זעם (ישעי' כו'). אמר לו המלך: ומה זו הגדולה שאתה נהגת בעצמך שישבת בין המלך והמלכה. אמר לו: כך כתיב בבן סירא: סלסלה ותרוממך ובין נגידים תושיבך. ר"ל התורה היא תרומם אותך ותושיב אותך בין נדיבים. ע"כ ראו עד כמה רבותינו מסרו את נפשם לציווי הקב"ה.

מעשה היה בזמנו של שמעון בן שטח שבאו שלש מאות נזירים שנשלמו ימי נזירותם והיו עניים, שלא היה בידם להביא את שלשת הקורבנות שהיו מחויבים לפי התורה. בא שמעון בן שטח ועשה חקירה בנדר שהם נדרו ובק"נ נזירי מצא להם פתח כאילו הנדר שנדרו אינו נדר, ואם כן לא היו מחויבים להביא קרבנות, שנדרם לא היה נדר. אבל לשאר מאה וחמישים הנזירים לא מצא פתח, אם כן היה כל אחד מחויב להביא שלשה קורבנות שהם ת"נ בהמות בשביל כל המאה והחמישים. הלך שמעון בן שטח אצל ינאי המלך שהיה גיסו, שכן המלכה היתה אחותו. אמר לו: דע ששלש מאות נזירים השלימו היום נזירותם והם צריכים להקריב תשע מאות קורבנות, שלש בהמות לכל נזיר, והם עניים, ואני מציע שאני ואתה נשתתף בזה. אתה תביא עבור ק"נ נזירים ואני עבור ק"נ. וכשראה המלך ששמעון בן שטח נותן בשביל ק"נ נזירים הסכים לתת ק"נ בהמות האחרים, ולא היה צורך אלא לק"נ שלאחרים רבי שמעון מצא פתח. לימים הלשינו בפני המלך ואמרו לו: דע ששמעון בן שטח רימה אותך. כששמע המלך כך כעס כעס גדול, ושלח לקרוא לשמעון בן שטח. וכששמע שמעון כך ברח והתחבא.

באו לינאי המלך בני אדם גדולים וחשובים מפרס להתארח אצלו. וכשהיו יושבים בסעודה עמו אמרו למלך: נזכרנו שכאן היה זקן אחד חכם שהיה סועד אתנו ושמענו מפיו דברי חכמה נאים. סיפר להם המלך כל המעשה, שרימה אותו ומתוך פחד עמד וברח. אמרו למלך: מחול לו פשעו ושלח וקרא לו. שיש צורך למלכות באדם חכם כזה. שלח המלך להביא אותו. כשחזר מצא את המלך והמלכה כשהם סועדים יחד. ישב בין המלך והמלכה שהיתה אחותו כנ"ל. אמר לו המלך: רוצה אני שתסביר לי למה רימית אותי שאמרת לי ששלמת עבור הקורבנות של המאה והחמישים נזירים, ואני פרעתי עבור הק"נ האחרים ואתה לא שלמת כלום מכיסך. אמר לו שמעון בן שטח, דע אדוני המלך שלא רימיתי אותך, אלא פרעתי עבורם מנכסי חכמת התורה שמצאתי להם פתח לק"נ הנזירים ופטרתי אותם מן הקורבנות, ולכן נקרא הדבר שעל חשבוני נפטרו כמו שאומר הכתוב: כי בצל החכמה בצל הכסף (קהלת ז). אמר לו המלך: אם תשובה זו בפיך למה ברחת. אמר לו: שכעסת עלי ומתוך כעס כלום בטוח הדבר שתטה אזנך לדברי טעם. ומוטב שאבברח כמו שנאמר: חבי כמעט רגע עד יעבור זעם (ישעי' כו'). אמר לו המלך: ומה זו הגדולה שאתה נהגת בעצמך שישבת בין המלך והמלכה. אמר לו: כך כתיב בבן סירא: סלסלה ותרוממך ובין נגידים תושיבך. ר"ל התורה היא תרומם אותך ותושיב אותך בין נדיבים. ע"כ ראו עד כמה רבותינו מסרו את נפשם לציווי הקב"ה.

אמרו חז"ל בגמרא (ברכות סג ע,א) אמר חזקיה בריה דרב פרנך אמר רבי יוחנן: למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת תרומות ומעשרות? לומר לך: כל שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותן לכהן, סופו נצרך לכהן על ידי אשתו (שנעשה סוטה), שנאמר: "ואיש את קדשיו לו יהיו איש אשר יתן לכהן לו יהיה" (במדבר, נשא ה, י) וסמיך ליה: "איש איש כי תשטה אשתו" (שם, יב), וכתיב: "והביא האיש את אשתו אל הכהן" (שם, טו). ולא עוד, אלא סוף שנצרך להן, שנעשה עני וצריך ליטול מעשר עני, שנאמר: "ואיש את קדשיו לו יהיו" לעצמו יצטרכו, ע"כ.

הגמרא מביאה מידה כנגד מידה. מי שמעלים תרומות ומעשרות מהכהן, העונש שמגיע עליו כפי שהגמרא אומרת בסוף, שהוא עצמו יזקק למעשר עני. במקרה זה מובן מהי המידה כנגד מידה. (כפי שמובא במבוא לתנחומא ישן דף סג) על הכתוב: "עשר אעשרנו לך" (בראשית, ויצא כח כב) כפל מילה הוא כמו: ,עשר תעשר" (דברים, ראה י, כב), אמרו רבותינו ז"ל: "עשר" בשביל שתתעשר, שכל המעשר בעין יפה, נכסיו מצליחין. זה שאומר הכתוב: "ואיש את קדשיו לו יהיו" (במדבר, נשא ה, י), שכל המעכב מעשרותיו, סוף הוא לקבל מעשרות משל אחרים, ע"כ. אבל מהי המידה כנגד מידה שהאדם יענש דרך אשתו? ננסה להבין את ההקבלה בין העלמת תרומות ומעשרות מהכהן ובין אשה סוטה. ואם הקשר הוא כלשון המדרש: שיזקק לכהן, הרי ישנם עוד דברים שישראל יכול להיזקק לכהן. אם בדבר טוב כגון פדיון הבן, ואם בדבר רע כגון נגעי צרעת שהכהן חייב לראות, אם כן מהו הקשר היותר עמוק בין תרומות ומעשרות והשקאת אשר סוטה?

התרומה היא קודש לכהן, אבל אותה תרומה מצויה אצל הישראל, ובידו להביאה למקומה הנכון בקדושה, או להשאירה אצלו בגניבה ועל ידי כך לחללה. במקביל לזה, אשה מקודשת לבעלה, אבל שמירת קדושתה לבעלה מצויה בידה, אם תנהג בצניעות וביראת שמים לא תגיע למצב שתחלל עצמה עם זר.

ומצינו במדרש תנחומא (אות ה) על הכתוב: "איש איש כי תשטה אשתו" (במדבר, נשא ה, יב) "איש איש" ללמדך שמועלת וכופרת בשנים. ב"איש מלחמה" שלמעלה, ובאישה שלמטה. אמר לה הקדוש ברוך הוא: באישך את משקרת, שמא בי את יכולה לשקר?! משל למה הדבר דומה? לאיש שהוא חבוש בתוך שני בתים זה לפנים מזה והיו שם שני שומרים, אחד בפנים ואחד בחוץ, פתח את הפנימי ויצא ולא הרגיש בו השומר, בא לצאת מן החיצון הרגיש בו השומר שבחיצון, תפסו ואמר לו: באותו שבפנים שחקת, אבל בי אין אתה יכול לשחוק, כך הקדוש ברוך הוא אומר לאשה המנאפת: באישך את משחקת, אבל בי אין את יכולה לשחוק, ואני יושב ומשחק על בריותי, שנאמר: "יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו" (תהילים ב ד) עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ (זכריה ד-י)

הקב"ה ציוה מצווה זו של השקאת סוטה, ברוב רחמיו עלינו רצה לשומרנו ולטהרנו מכל פסולת ופגם, ושלא תהא בינינו שום תערובת של זנות ולא של ממזרות, כדי שנהיה עם קדוש ומזהיר וטהור יותר מכל אומה ולשון, כי השכינה עתידה לשרות עלינו. וכן כדי להוציא הספק מלבו של הבעל החושד באשתו בענין של זנות. שאם נקיה היא תצליח, ואם חוטאת היא תיעקר מן העולם. ושלבו לא יהא מואס באשתו, אלא ידע שהיא טהורה ויאהב אותה. ותשרה ביניהם אהבה ואחווה. שכן חובת הבעל לאשתו וזה היה כבוד ומעלה גדולה באומה הישראלית גילוי האשה המזנה בסתר, וזה סדר הדברים:

אדם שרואה באשתו חציפות והתנהגות מבישה עם אדם אחר, הוא חייב לקנאות לה ולומר לה בפני שני עדים, דעי שאיני רוצה בהתנהגותך זו ואיני רוצה שתתייחדי עם אדם פלוני וזה נקרא קינוי, וזהו שנאמר בפסוק: וקנא את אשתו. ואחרי שקינא לה בנוכחות עדים הוא מתרה בה שלא תישאר לבדה עם אדם פלוני. ואם אחרי זה לא שמעה בקולו ונתייחדה עם פלוני כשיעור צליית ביצה וגמיעתה, וראו שני עדים שנתייחדה, אסורה אשה זו על בעלה עד שתשתה את המים המאררים. ויבדק הדבר אם זנתה אם לאו.

ושתיים המים האלה צריכה להיות דוקא בירושלים ובבית המקדש ולא במקום אחר וכך היה סדר ההשקאה: בעלה היה בא לבית דין שבעירו והיה אומר להם: דעו רבותי, לאשה זו קנאתי והתרתי בה שלא תתייחד עם פלוני והיא לא שמעה בקולי והיא נתייחדה עמו והבאתי עמי שני עדים והיא אומרת שהיא טהורה ולא זנתה, לכן רוצה אני שהענין יתברר ע"י השקאת מי סוטה. והבי"ד שומעים דברי העדים ורושמים בזכרו עדות ושולחים את שניהם, הבעל ואת אשתו לירושלים עם שני תלמידי חכמים, מאחר שכל זמן שהסוטה לא שתתה המים אסור לו לבוא עליה, ואם בא עליה בדרך שוב אין המים בודקים אותה. כי הסוטה אסורה עליו. ומושיבים אותה בבית דין ואחרי בעלה ואומרים לה ומאיימים עליה שלא תשתה המים ואומרים לה שתודה. ואומרים לה הרבה נשים נכשלו בזה ואם כן אם זנית תודי, שאין זו אשמתך כל כך ולא תגרמי ששמו הגדול שנכתב בקדושה ימחה על המים, ועוד אומרים לה כדברים האלה: בתי, אין את הראשונה שנכשלת בחטא זה, שהיו גדולים שאירעו להם דברים אלו שהיצר הרע השיאם לעבור עבירה ונכשלו. וכל זה אומרים לה כדי להקל עליה שתודה ולא יהיה הכרח למחות את שם השם. ואם הודתה ואמרה שנטמאה, או שלא הודתה אלא אמרה: איני רוצה לשתות, אסורה על בעלה ויוצאת בלי כתובה. ואם עדיין עומדת במריה לוקחים אותה ומביאים אותה אל שער העזרה של בית המקדש בצד המזרחי, ומביאים אותה ממקום למקום, מעלים אותה ומורידים אותה כדי ליגעה עד שתקצר נפשה אולי תודה. ואם עדיין עומדת בדיבורה הקודם ואמרה שהיא טהו' מביאים אותה כנגד שער המזרח מבחוץ ומעמידים אותה שם. ואם היתה מלובשת בגדים לבנים מלבישים אותה שחורים. ואם היו השחורים נאים לה, מתכסה בבגדים שאין בהם נוי, ומסירים ממנה כל מין תכשיט שיש עליה. ומקבצים סביבה קבוצה, גדולה של נשים כדי שיראו אותה. וכל הנשים הנמצאות שם חייבות לראותה כדי שיראו הביזוי הגדול שעושים לה וילמדו לקח ולא יעשו כמעשיה. וכל איש שרוצה לבוא ולראותה בא לראותה, והיא ביניהם כפי שהיא בביתה בלי צעיף ובלי מכסה על פניה. ואין מניחים שם לא עבדיה ולא שפחותיה מפני שהיא מכרת אותם ודעתה מתיישבת בהם, ולא תבוא להודות. ואחר כך אומר לה שכל מה שעושים לה ושיעשו בה בא בגלל עזותה שנתייחדה עם אדם פלוני. ולפני ששותה משביעה הכהן בלשון שהיא מבינה וכך אומר לה:

אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טמאה תחת אישך, הנקי ממי המרים המאררים האלה: ואם שטית תחת אישך וכי נטמאת ויתן איש בך אש שכבתו מבלעדי אישך, יתן ה' אותך לאלה ולשבעה בתוך עמך בתת ה' את ירכך נפלת ואת בטנך צבה, ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבת בטן ולנפל ירך ואמרה האשה אמן אמן (נשא ה,יט-כב).

והיא אומרת אמן אמן בלשון שמכרת ואם לא מכירה לשון הקודש אומרת בלשון שהיא מבינה.

וכשבא לכתוב את שם הקודש יכתוב כל שם ההויה, ובאופן זה היה כתוב יהוה ואחרי שהיה כותב השם על קלף היה מביא כלי חרס חדש שעדיין לא נעשתה בו שום מלאכה, ושם בתוכו חצי לוג, ממי הכיור ונכנס עמו בהיכל. ולימין הנכנס בהיכל היתה טבלה של שיש שהיתה קבועה בה טבעת, והיתה אמה על אמה, והיה מרים אותה טבלה ע"י הטבעת, והיה לוקח משם מתחתיה קצת עפר המשכן והיה שם בתוך המים האלו שהיו בתוך אותו הכלי, ונותן במים גם קצת עשב מר כגון לענה וכיוצא בה שיהיו המים מרים, שכן אומר הכתוב: מי המרים. ואח"כ נוטל אותה המגילה שנכתבו עליה אותיות הנ"ל ונותנה לתוך הכלי, ושם נמחק כל מה שנכתב עליה עד שלא נשאר בה שום סימן של אותיות. ואח"כ בא על ידה אחד הכהנים מן הכהנים שהיו בעזרה ואוחז בבגדיה מכנגד פניה וקורע, עד שנגלה ליבה, והוא מסיר כובעה, ואח"כ סותר שערה כדי לנוולה. ומביא חבל מצרי העשוי מקש מצרי וחוגרה למעלה מחזה כדי שלא יפלו בגדיה ותישאר ערומה. והטעם שחוגרים אותה בחבל מצרי, כדי להזכיר לה שעשתה מעשה מצרים שהיו זנאים. ואם לא מצאו חבל מצרי חוגרים אותה בכל חבל שהוא. ואח"כ מביא עשרון קמח שעורים משל בעלה ונותנו בסל מצרי. ונותנו לידיה כדי ליגעה. ואח"כ לוקח הכהן את קמח השעורים ונותנו בכלי שרת שהיו במקדש. ואינו נותן בה לא שמן ולא לבונה כפי שעושים בשאר מנחות, שכן אומר הכתוב: לא יצוק עליה שמן ולא יתן עליה לבונה. אח"כ הוא נותן הכלי שרת לידיה. וכהן נותן ידיו תחת ידיה ומניף את הכלי, ותנופה זו כמו תנופת שאר המנחות בפרשת צו. ואח"כ כמו תנופת שאר המנחות בפרשת צו. ואח"כ מגיש המנחה בקרן דרומית מערבית של המזבח כמו שאר מנחות היחיד. וקומץ ומקטיר הקומץ והשאר נאכל לכהנים. וכששותה המים, אם טהורה היא יוצאת והולכת לה והרי היא מותרת לבעלה. ואם זנתה, המים עושים פעולתם, שפניה מוריקות ועיניה יוצאות לחוץ, וגידיה מתנפחים, וכשרואים הסימנים האלה הם אומרים: הוציאוה, שמרוב צער היא פורסת נדה והנדה מטמאה את העזרה. ואח"כ בטנה צבה בתחילה ואח"כ ירכיה נופלות מתה מיד. ובאותו רגע שהיא מתה מת גם זה שזנה עמה בכל מקום שהוא נמצא שם. ואף הוא מת באותה מיתה שלה, שבטנו צבה וירכיו נופלים. וזה נס גדול, וכן תראו שתיבת המאררים בגימטריא פעמיים רמ"ח וזהו כנגד רמ"ח אברים שבאדם, ללמדנו שגם הוא מת.

ודעו שהמים פועלים רק אם בעלה מנוקה מעון, שלא בעל בעילה של איסור מימיו, אבל אם עשה כן אין המים בודקים אותה. ולכן אם יודע הבעל בעצמו שאינו מנוקה מעון, אל ישקה את אשתו, ואם עושה כן, עונשו מרובה, שהוא גורם למחיקת שמו הגדול של הקב"ה לשוא. וכן מוציא שם רע על המים, שהאשה תאמר לחברותיה, כשם שהיא זנתה ושתתה ולא אירע לה כלום, כך לא יארע להן כלום. ולכן בימי הבית השני כשרבו המנאפים בגלוי בטלו הסנהדרין את המים המאררים שהבעלים לא היו מנוקים מזנות.

אם אין האשה רוצה לשתות, אין משקין אותה בעל כורחה, אלא תצא שלא בכתובה. אבל אם אחרי שנמחק השם אומרת איני רוצה לשתות, משקין אותה על כרחה.

ומעשה היה בשתי אחיות שהיו דומות זו לזו. והיו גרות כל אחת בעיר אחרת. ואחת מהן קינא לה בעלה מפני איש פלוני שלא תתייחד עמו, והשקה אותה המים המרים, לראות אם היא טהורה, וכשהביאו אותה לירושלים עברו דרך אותה עיר שגרה בה אחותה. אמרה: רוצה אני לראות את אחותי. וכשנפגשה עם אחותה אמרה לה: דעי אחותי. בעלי קינא אותי ורוצה להביאני לירושלים ולהשקות אותי המים המאררים. ואיני יודע מה לעשות, שאיני טהורה, שזניתי. אמרה לה אחותה: אל תתייראי. את תשארי כאן ואני אעלה לירושלים במקומך ואשתה המים, ובודאי לא יעשו לי כל רע, שטהורה אני. לבשה האחות את בגדי אחותה והלכה לירושלים ושתתה את המים. ולא אירע לה שום נזק, וחזרה לעירה. יצאה אחותה וקיבלה פניה בשמחה גדולה וחיבקה אותה ונשקה אותה על הטובה שעשתה לה שהצילה אותה מן המוות. ובשעה שנשקו זו את זו, הרגישה החוטאת בריח פיה ופעפע הריח בגופה ומתה מיד. ועל כך אומר הכתוב בקהלת פ"ח: אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח ואין שלטון ביום המוות ואין משלחת במלחמה ולא ימלא רשע את בעליו. ר"ל אין לאדם שליטה וכח לרוחו שלא יתן לו לצאת. וכן אין שלטון ביום המוות, ואי אפשר לשלוח אחר במלחמה לומר: אשלח במקומי את בני ואני אמלט נפשי, שהרשע לא ימלט את בעליו, שאם הקב"ה שולח את מלאך המוות ליטול נפשו של אדם, לא יועילו שום תחבולות שיעשה הרשע למלט את נפשו.

ומן הענין הזה של סוטה אנו למדים שעונשו של אדם הוא מידה כנגד מידה. כפי שאנו רואים בסוטה שלפי המעשים שעשתה כן נענשת, היא התייצבה על יד פתח ביתה כדי להראות עצמה למאהבה, אף הכהן מעמיד אותה ערומה בפתח העזרה. היא שמה פרחים יפים בשערה כדי להתקשט, כנגד זה סותר הכהן את שערות ראשה, והוא מסיר את כיסוי ראשה. היא קישטה פניה, לכן פניה מוריקות. היא קלעה מחלפות ראשה לכן סותרים שערותיה. היא חגרה עצמה בחגורה נאה, לכן חוגר אותה הכהן בחבל מצרי. היא פשטה ירכה, לכן ירכיה נופלות. היא קיבלה אותו על ביטנה, לכן בטנה צבה. היא נתנה לו לאכול מעדנים, לכן קרבנה משעורים, שהוא מאכל בהמה. וכן קרבנה שעורים כדי לרמוז על חוצפתה, כשם שהשעורה יוצאת מן האדמה בלי לבוש ולא כחטה שיוצאת מחופה בהרבה לבושים בצניעות יתירה, אף היא נהגה בשחף והיתה מגולה כדי שיבואו לחוטא עמה. וכן מפני שהשעורה קרה והחיטה חמה, ואילו שעושי עבירה מתחממים ע"י היצר הרע, לכן קרבנה שעורים כדי לרמוז שאין לאדם לחמם עצמו בעבירה. היא נתנה למאהבה לשתות בכלים נאים, לכן מביא לה הכהן מים בכלי חרס. היא שתתה בכלים נאים, לכן משקה אותה הכהן בכלי חרס. היא חטאה בצינעא, הקב"ה מפרסם אותה בגלוי, וזה הטעם שצוה הקב"ה שישימו במנחתה שמן ולבונה ושיהיה של שעורים, לפי שהיא עשתה מעשה בהמה, שנסגרה עמו בבית אפל, אף קרבנה מאכל בהמה, שאין בו שמן שהוא אור. היא פרשה מדרך טובה שבה הלכו אמותינו שרה רבקה רחל ולאה שנקראו לבונה, כמו שנאמר: ואל גבעת הלבונה, לכן אין בקרבנה לבונה. ואם נתן הכהן שמן או לבונה במנחתה הוא לוקה ב' מלקיות וכן זה שנו תן מעפר המשכן אל הכלי בא לרמוז לה מה יהא בסופה שעתידה לילך למקום עפר רמה ותולעה, וזהו שאומר הכתוב: ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן. כי משכן פירושו דירה. ואם היתה נותנת דעתה לכך בודאי לא היתה חוטאת, ושלשת הדברים שיש בהשקאת סוטה העפר, והמים והשם, באים לרמוז לשלשה דברים שאמר רבי עקביה בן מהללאל, הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. האחד מאין באת, מטפה סרוחה. וכנגד המים ששותה הסוטה. השני לאן אתה הוך למקום עפר רמה ותולעה. וכנגד זה בא העפר שנותנים למים לשקותה. והדבר השלישי: לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. וכנגד זה שמים את המגילה שעליה כתוב שם הקודש. ונותנים לה לשתות אותם שלשת הדברים לרמוז לה שאם היתה מתבוננת בשלשה דברים אלו לא היתה באה לידי עבירה. וכל הדברים האלה היה צריך להיות ע"י כהן, כי מידתו של אהרון היתה, אוהב שלום ורודף שלום, לכן נעה הדבר בידי כהן כדי לשום שלום בין איש לאשתו. (מעם לועז)

"השכל הוא הבושה, והבושה היא השכל"

לנשים יש תפקיד חשוב מאד בשמירת עינים בכך שהם שומרות על צניעות ולא מאפשרות לבני ישראל להיכשל בפגם הברית ובכך גורמות להישארות השכינה בקירבנו ומונעות אסון.

מותר האדם מן הבהמה הוא השכל המתבטא בבושה הטבועה בכל בעל שכל, לעומת הבהמה חסרת השכל, וממילא חסרת הבושה. הרי שהשכל מחייב בושה, והבושה מסמלת את השכל.

ומובן שמידת הבושה כוללת הרבה פרטים, מהם חיוביים הראויים לשבח, ומהם שליליים שאינם ראויים לשבח, וכגון: "לא הבישן למד" כי אז הבושה ממעטת את השכל. ולכך נצטוינו שלא להתביש כדי להגביר את השכל, אולם לענין המלבוש והצניעות, ודאי הבושה חיובית ביותר, ובזה נבדל האדם מן הבהמה, חסרת הצניעות והלבוש.

אצל אדם הראשון מצינו כשאכל מעץ הדעת ונפקחו עיניו להיות מבדיל בין רע לטוב, נאמר "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם ויתפרו עלה תאנה" וגו' הרי שהדעת מחייבת לבוש וצניעות.

וככל שהאדם יותר דעתן הרי שהוא יותר צנוע בלבושו והנהגתו, וככל שהוא פחות דעתן ונטה הוא יותר לבהמיות הרי שהנהגתו ולבושו פחות צנוע. וכמו שאנו רואים אצל אלו שאינם שומרים דת יהודית, ולהבדיל אף אצל אומות העולם האצילות שבהם בעלות ההשכלה לבושן צנוע והנהגתן צנועה, לכל הפחות כלפי חוץ, מה שאין כן הלבוש הפרוץ נוהגות בו נשים זולות בעלות נפש נמוכה ורוח שפלה, שאין להם דבר אחר להציע חוץ מגופם רחמנא ליצלן.

כתב ב"ארחות צדיקים" "לא ראיתי בישן חסר דעת, ולא דעתן בלי בושה" מידת הבושה היא אחת משלושה סימנים שנצטינו בהם ישראל: בישנים, רחמנים גומלי חסדים. והפרוץ באחד מהם הנו פרוץ בכולם.

אמרו חז"ל: "עז פנים לגיהנום ובושת פנים לגן עדן".

עוד בחיי אדם נתנו לנו רבותינו סימן לידע מי סופו יורש גיהנם ומי הוא שסופו לגן עדן. המבחן הוא כפי בושתו או עזותו. על פי זה יתבארו דברי הגמרא בברכות בשעת פטירתו של רבן יוחנן בן זכאי אמרו לו תלמידיו: רבנו ברכנו. אמר להם: יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו עד כאן?! (כלומר אנו רוצים להיות יראי ה' יותר מבשר ודם, ולמה אתה מקצר בברכתך) אמר להם: הלואי הראיה האדם עובר עברה בסתר ואומר: רק שלא יראני שום אדם. ומה עם הקב"ה שמלוא כל הארץ כבודו ושאין ניסתר מנגד עיניו, בוחן כליות ולב מימנו לא חשים בושה כשעושי עברה וכאן מתבטא יראת השמים האמיתית.

ולכאורה מה ענה להם הרי הם בקשו ברכה שתהא להם יראת ה' יותר מבשר ודם? והתשובה שהוא ברכם שיהא להם מידת "הבושה" שהרי מפני מה ירא אדם לעבור עברות בגלוי? מפני הבושה, ותלמידיו הבינו שרבן יוחנן ברכם שיהו יראים מה' דהינו מפחדים מעונש ה' כמו שמפחדים מענשי השלטון, שהם בשר ודם. ועל כן אמרו לו: רבנו, עד כאן? אנו רוצים לפחד מענשי שמים יותר מענשי בשר ודם. והוא ענה להם לא נתכונתי לברככם על יראת העוש, אלא מדרגה גדולה מזו ברכתי אתכם, והוא שתזכו למדת הבושה דהינו שתזכו לא ליראת הענש בלבד, אלא שתתבישו מהשם יתברך לפחות כמו שמתבישים מבשר ודם, וזו מידה נפלאה וחשובה הרבה יותר מיראת העונש. והטעם פשוט מי שיש לו יראת העונש אזי כשאינו ירא מהעונש מאיזה סיבה מסוימת אינו נמנע מלחטא אבל הבישן אופי ואישיותו הנאלצים לא מרשים לו לעשות כתאות חפצו אף בסתר, וגם כשאינו ירא מעונש וכל זה מחמת אישותיו העצמית שלא לעשות עוולה מפאת הבושה הטבועה בו ולא כן יראה חיצונית שיכול שלא לעצרו באפנים מסוימים.

ועל כן עז פנים לגהנום. עז הפנים, שאין מצד אישיותו מעצורים מלעשות ככל העולה על ליבו הרי שיעשה ככל רצונו ויחטא לרב, ולכן עז פנים לגהנום אולם בושת פנים לגן עדן, כי זהו אדם שלא בנקל יבוא לידי חטא, כי אינו ירא מהעונש גרידא אלא אפיו ואישיותו לא מרשה לו לחטוא.

וחכמינו, זכרונם לברכה, הזהירונו על מידת הצניעות והבושה, כמובא בשולחן ערוך (סימן ב) "לא ילבש חלוקו כשהוא יושב, אלא יקח חלוקו ויכניס בו ראשו וזרועותיו בעודו שוכב, ונמצא כשיקום שהוא מכוסה" סעיף זה מדבר בישן ערום ללא בגדים שלא יקום כמות שהוא ערום אלא בעוד שוכב יעשה מתחת כסותו. כלומר, שקירות ביתו לא יראו אותו ערום משום כבוד המקום שהקב"ה נימצא בכל מקום.

עוד שם: "אל יאמר הנני בחדרי חדרים מי רואני, כי הקדוש ברוך הוא מלא כל הארץ כבודו" ולקמן בסימן ג (סעיף ב) "יהא צנוע בבית הכסא, ולא יגלה עצמו עד שישב", ועוד סעיפים דומים לאלו נצטוינו כדי להחדיר בנו מידת הבושה, הרי שלהפך גלוי בשר מראה על עזות וחציפות.

ואם דיני צניעות הנ"ל נאמרו לגברים על אחת כמה וכמה לנשים, שהצניעות והבושה יפה להם ומחויבת אצלם ביותר.

הבה נתבונן איזה דת כתורתנו הקדושה מצוה על צניעות יתרה אף אצל גברים אין כתורתנו הקדושה הדורשת מן האדם להיות "אדם" ולהבדל ככל היותר מבהמה. הבושה והצניעות הלא הם ההבדלים המהותיים בין אדם לבהמה. כמה שאדם יותר צנוע, כמה שמקפיד איש, כל שכן אשה, על פרט נוסף בצניעות בהנהגה ובלבוש הרי שהוא יותר נכלל ומתקרב לשלמות האדם, והמדרגות בזה הן רבות מאד.

התורה דורשת מן האדם כמה שיותר להיות תואם למהות אדם, ולכן אין קיצוניות בצניעות, אין שיך בזה לומר חומרא או חסידות, להפך כל המרבה הרי זו משובח, כל אשה שמצניעה עצמה עולה לדרגת בת מלך, וכנאמר: "כל כבודה בת מלך פנימה" כמה שיותר "פנימה" יותר "בת מלך".

אל נא נשכח: ישראל בני מלכים הם", נאמר בגמרא. ואין לנו רשות להכתיב לעצמנו שמות שפלים ולהתנהג כשפלים, כמו שאין רשות לבן מלך להכתיב לעצמו תואר אחר מאשר בן מלך ולהתנהג בהתאם. בן מלך הגם שגורש מבית מלכותו ונמצא בשפלות אסור לו לשכוח את מעמדו. הגם שנמצאים בשפלות אשר סיבה זאת בדרך כלל הגורמת לפרצת גדרי הצניעות במחשבה שבזה יתאפשר להשיג את המעמד או את המטרה זו טעות גדולה. אשה הנוהגת בחוסר צניעות בכוונה שבזה תמצא חן וכדומה, היא מכתיבה לעצמה אישיות שפלה וזולה, ולבוש פרוץ כדי למשוך את עיני החברה והכל דמיונות לעולם לא תשיג מעמד מכובד בחברה ואפילו בביתה.

בחוסר צניעות הקדוש ברוך הוא בורח מהבית, כדכתיב ''ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך" ואם, חלילה, הקדוש ברוך הוא ישוב מאחרינו אויה לנו. וכך מובא בזהר פרשת נשא: אם אשה צנועה כראוי ולא מתגלה כלום משערותיה היא גורמת ברכה לבעלה ולבניה שלום בבית, אושר ועושר. אך אם אין צניעות היא גורמת חס וחלילה, ההפך.

אשה המחטיאה את הרבים צריכה להתבונן: אם בכח פריצתה בגדרי הצניעות להביא פורענות על כלל ישראל, אם כן, כל שכן שהיא עצמה מכינה הפורענות, ואם לא בא היום פורענותה יבוא מחר. תתבונן, שהלא היא באי שליטתה על יצר ההתבלטות, וברצונה לצאת ולהראות, יכולה במידה כנגד מידה להענש, שכל בגדי התבלטותה יהיו רק בארון ללא יכולת ללבשם, רחמנא לצלן כי אמנם בגדיה מובטחים אבל גופה אינו בטוח בשמירתו ולעומתה הצנועה המהלכת בלבוש צנוע וכראוי גופה מובטח לבריאות אף שלבושה אינו כל כך "בטוח".

הנביא מיכה אומר "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך" זהו רצונו של בוראנו "צניעות" ואשרי מי שתשתדל לעשות רצון בוראה.

תופעה משונה רואים אצל הרבה נשים וגם אנשים. אפשר לראות אצלם חומרות יתרות בכל תחומי התורה, כגון חומרות יתרות בחג הפסח, מצות מהודרות ביותר, נקיון הבית מחשש כל שהוא חמץ, ויהיו החששות הרחוקות ביותר. וכן ביתר הדברים כשמתעורר ספק בכשרות הבשר, או בתערובת בשר וחלב וכד' אף מספק נוהגים להחמיר ומכאן יש לתמה מדוע כשאשה הולכת לקנות בגד או פאה מפופקים להלכה, אינה חוששת ואפילו לא לפוסקים רבים המחמירים, אלא נאחזת באיזה פוסק יחיד שאולי מתיר?!

הפתרון לכך הם דברי הזהר הקדוש "עקרא דיצרא בישא הוא על עריין" תרגום עיקר היצר הרע הוא על עריות. כלומר, מוכן היצר להניח לאדם להחמיר בכל חומרות שבעולם, ולא לעמיד אותו בפתוי גדול כל כך אולם בעניני צניעות, כאן משקיע ולוחם היצר בכל כוחו בידעו שבזה תלוי כל יסוד ובנין היהדות, ואם מצליח הרי הוא מקרקע את השורש ומה לו לעבוד חזק ביתר הדברים מלאכתו תעשה מאליה. ובידעו שכל השראת השכינה וסלוקה תלויים במידת צניעות האדם אז השלטון בידו ובהשראת השכינה הרי שבזה תלוי סלוקו וגם חסולו של היצר לנצח, לכן על זה נותן כל כוחו.

והמוטל עלינו לקיים הנאמר: "תנו עוז לאלקים", ולהלחם בנושא זה במסירות נפש. ואפילו כל שינוי בפרט קטן, הוא דבר גדול לאין ערוך, כי מה שהיה פשוט בדורות קודמים בדורנו הוא, בעוונותינו הרבים "מסירות נפש" ובזה אנו נותנים כח בקדושה ומתקנים את ה"יסוד" שהכל תלוי בו.

רבי יוחנן קרי למאני מכבדותי רבי יוחנן היה קורא לבגדיו מכבדיו כלומר בגדיו של האדם הם מכבדיו של האדם.

ויש להבין, מה ערך לאדם זול אם ילבש בגדי כבוד, וכי אז יחשב למכובד, והלא הוא נשאר אותו האדם? וכן, מדוע ירד ערך האדם הנעלה כשילבש בגדים פשוטים, והלא כבודו במקומו מונח?

התשובה לכך היא: לא יתכן להפריד בין האדם ללבושו. האדם המכובד לא מסוגל להעלות על עצמו בגדים זולים, זה בעומק טבעו ואישיותו ללבוש בגדים בהתאם למעמדו. וכן אדם פשוט אינו מסוגל ללבוש בגדים מכובדים טבעו ואופיו אינם מרשים לו זאת אם כן, כמה אמת הוא שאדם ניכר לפי לבושו, המכובד ניכר בבגדיו המכובדים והאדם הזול ניכר בבגדיו הפרוצים והזולים ולא יוכל האדם לזיף את בגדיו שלא כפי מהותו, בכל אופן בקביעות, כי יתכן שילבש אדם בגדים שלא כפי מהותו באופן זמני, אבל בקביעות זה לא יתכן.

והנה עינינו רואות שהפקר המלבושים מצוי דוקא אצל הנשים הזולות ביותר ברמת שכלם או במעמדם החברתי, ואילו נשים ברמה שכלית גבוהה או במעמד חברתי גבוה, כגון עורכת דין שופטת שרת ממשלה וכדומה, ודאי אלו לא תתלבשנה בבגדים שאינם מכסים כל גופן לפחות בצניעות נורמלית. הרי שלבוש הפרוץ מתאים למי שיצריה פרוצים, ואין לה שליטה ורסן על רצונותיה ושהם לימשוך לתשומת ליבם של אחרים, וכולה מראה ומכרזת חוסר ספוק מעצמה חשיפה להפקרות מוחלטת ללא הבטה לתוצאות השליליות, אלא רגעי עונג עכשוים בלבד זהו כל טווח הסתכלותה המהלכת בחוסר צניעות יש בה ממידת האכזריות באופן נורא, שהרי מלבד מה שהיא מחטיאה את בחורי ישראל ומנקרת עיניהם מטמא מחשבותיהם ומפילה את נפשם לגהנם וכל שכן עוונה גדול מנשוא שהרי היא חוטא מומחטיאה.

מתוך קטעי עתונות מתקופת המלחמה נגד "שרות לאומי (ב' מנ"א תשי"ג)

"וזה עליכן לזכור, בנותי,כי גרבים לא היו בגטו, גרבים פשוטות, לא לחם, ולא מים, ולא תרופות גרבים אלו המצניעות את רגלי האשה,, אלו שהבנות המסתובבות בחוצות ארצנו סולדות מהן. וגרבים זוהי צניעות, וצניעות זהו טהר, והטהר הוא העם.

לקחו הבנות אחיותיכן, בנותי, מזרונים, קרעו אותם ותפרו מהם גרבים. לקחו הן את המזרונים קרעום והוסיפו לאורך שרוולי השמלות

וככה התהלכו בחוצות הגטו הבנות העבריות. המות ארב להן בכל מקום, אבל הגרבים והשרוולים – ממזרונים.

וכשיבוא היום, ויבואו בני האלקים לפני ה' משוט בעולם, וישאל אותם בורא העולם, הראיתם את בנותי בגטו אובוצק דורשאף, שאין כמותן בכל הארץ, ויבוא גם השטן בתוכם, וגם אליו תופנה שאלת בורא העולמים גם השטן בעל כרחו יענה אמן!

אמר האדמו"ר מקאליב שליט"א בדרשת התעוררות בזה הלשון: "אני עומד לפניכם ולפני ארון הקודש, ואני לא נרתע מלהבטיח לכל אשה ולכל בת ישראל צנועה המקבלת על עצמה להתנהג במלבושי צניעות כדרך האמהות הקדושות, שלעתיד לבוא, ביום הדין והמשפט, יקחו אותן חתיכות הבד שמוסיפות על השרוולים ועל הברכיים, וישימו אותם בכף של זכויות, ובלי ספק, שבכחם להכריע הכף שכנגד".

הנשים מחוננות ביופי ובחן, רואות במידה רבה את כל חשיבותן וערכן ביתרונותיהן אלה. מתלהבות מיופיו, באות לידי גאוה עצמית, וכך הן נוטות לתעות מהר מדרך הישר והמוסר, אמנם כל אדם יש לו נטיה להבליט את יתרונותיו ומעלותיו כדי למשוך תשומת לב הבריות ולהשתרר עליהן. תכונה זו, כשהיא מנוצלת לרעה, הרי היא כשלעצמה הרת סכנות ונזקים לאנושות, אך שבעתיים היא מסוכנת ומזיקה כאשר האשה משתמשת בנטיה זו ומשתדלת להרשים את הגברים ביתרונותיה הנשיים וללכדם ברשתה. "נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם" (משלי יא כב) משתמשת ביופי שחנן אותה בורא עולם נגד רצונו הרי זאת כפוית טובה (לוקטו מאיגרת לבת ישראל).

כדי לזכות ''למשכנותך יעקב'' כלומר דירת קבע בעולם הבא צריך לשמור על העינים מצניעות שהכשיל את העם בפרשה בלק

הגאון רבי אליהו מוילנא פירש את הפסוק בתהילים (מזמור קכ"ח) ''אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך" שהא בהא תלילא אם אשתך כגפן פוריה צנועה בירכתי ביתך, אז תזכה לבנים ''כשתילי זיתים סביב לשולחנך''.

הגמרא ביומא (מז) מספרת על אשה ושמה קמחית, אשה פשוטה, אך זכתה לשבעה בנים כולם כהנים גדולים, שאלוה איך זכתה לבנים גדולים כאלה? ענתה להם: "מעולם לא ראו קורות ביתי את שערות ראשי".

הבעל שם טוב הקדוש זכותו תגן עלינו אמן, יצא פעם למסעיו, והגיע לקושטא, וראה שם ילדים עם נשמות גבוהות, כמו של התנאים. ואמר שהכל בזכות צניעות אמותיהם. וכשספרו זאת לגאון הקדוש צדיק יסוד עולם, רבי שלמה אליעזר אלפאנדרי זכותו תגן עלינו אמן (הסבא קדישא) אמר שאכן אצלם באיסטנבול היתה צניעות גדולה.

מה טעם נאמרה מצוות וידו שהיא יסוד התשובה על כל החטאים דוקא אצל חטא גזל?

ברם, אליבא דאמת הרי כל עבירה היא בכלל גזל. שכן השם יתברך נותן לאדם חיות וכח למען יעשה את רצונו. אם האדם מנצל את הכח והחיות כדי לעבור על רצון הבורא, הרי ממילא הוא גוזל את קנינו של השם יתברך. לפיכך שפיר יאה כאן המצוה של תשובה ווידוי.. (שפת אמת בשם הרי"ם ז"ל בשם מעינה של תורה).

מה משמעותן של המילים: "אשר עשו"?

הנה, הרופא המנוסה והמוכשר מחפש למצוא בכל מחלה את הסיבה שגרמה לה, והוא מתאמץ לסלק את הסיבה הזאת, כי אז ממילא מתרפאת המחלה. הוא הדבר, כאשר האדם בא לשוב בתשובה על חטא של גזל, עליו להתבונן בסיבות ובמניעים שהביאוהו לידי חטא זה. מן הסתם רק קינא תחילה בחברו ועבר איפוא על "לא תחמוד", והלא עבירה גוררת עבירה וכך הגיע לידי חטא של גזל.

זהו שאמר הכתוב: "והתוודו את חטאתם" שבשעה שיתוודו על החטא כשלעצמו, יתוודו גם על "אשר עשו" על דברים שעשו קודם ואשר גרמו לחטא. (מעינה של תורה)

גזל בגילגול

בעיר הקודש צפת גר יהודי עשיר גדול. למדן וירא שמים ובעל צדקה וחסד היה האיש. ביתו פתוח לרוחה לכל עני וידו פשוטה לכל נצרך. בת יחידה יפה ונבונה מאין כמוה היתה לעשיר. "בכל" היה שמה של הבת, וכשמה כן היא: לא היתה מעלה טובה שלא נתברכה בה הנערה. היא היתה משוש הוריה וחביבת כל מכירה. כשהגיעה זמנה של הנערה להנשא, הציעו לה שדוכים רבים, כולם בני עשירים נכבדים, בחורים יפי תואר, למדנים ומשכילים אך היא דחתה את כולם. שוב לא היתה צנועה ובישנית כמקודם, ובהחלטה שאינה ניתנת לערעור פסלה את כל הבחורים שהוצעו לה. בכל אחד מצאה פסול או פגם בלתי נראה ולא רצתה להינשא לו. הוריה המודאגים דברו על ליבה ופרטו לפניה את מעלותיהם של הבחורים שבאו מקצוי הארץ להשתדך איתה, אולם היא לא השתכנעה ולא רצתה אף באחד מהם. בחורים כארזים יצאו מלפניה בבושת פנים, עד שלבסוף נפל פחדה על כל הצעירים והם התרחקו ממנה ולא רצו עוד לשמוע על הנערה המוזרה.

נשארה הבת בבית אביה, השנים חלפו והיא עדיין בבדידותה ועיני האב רואות וכלות, אוצר גדול יש לו בביתו ולא להנאתו....

לילה אחד חלמה הנערה חלום מוזר. סבא שלה הופיע לנגדה ואמר לה: "דעי לך בתי, שכל השדוכים לא מצאו חן בעיניך מכיון שאין הם מיועדים לך. בן זוגך האמיתי הוא הבחור העני העובד באטליז שבעיר". בבהלה התעוררה הנערה, חושך שרר בחדר, והיא לא ידעה את נפשה מפחד. שעה ארוכה עברה עד שנרגעה ונרדמה שוב, אך לפנות בוקר חלמה שוב את החלום המוזר. כשהתעוררה כבר זרחה השמש. מחשבות מבולבלות התרוצצו במוחה: מה פשר החלום? תהתה ושכבה ערה על מיטתה בלב פועם. לאיש לא גילתה את החלום והתעודדה במחשבה שחלומות שווא ידברו.

חלפו מספר שבועות ובלילה אחד חזר החלום ונשנה. הפעם דיבר אליה סבה ביתר תוקף, ולפני שהסתלק אחז בידה בחזקה ואמר לה: "אם לא תעשי כדברי ולא תנשאי לאותו בחור, רע ומר יהיה סופך!" צעקת פחד פרצה מגרונה והיא התעוררה בבהלה. כשהסתכלה על ידה ראתה עליה את הסימן שהותירה אחיזתו של סבה. אין זה חלום שוא, אות משמים הוא, חשבה, והחליטה לעשות את רצון הסב. עד אותו יום אף לא ידעה כיצד נראה אותו בחור. לעיתים קרובות בא אל ביתם והביא להם בשר, אולם היא מעולם לא שמה לב אליו. מאותו יום החלה לעקוב אחריו בסקרנות, ומה מאוד הזדעזעה כשראתה שהוא נער עזוב ועלוב, פצעים בראשו ואבעבועות פורחות על פניו. בן בלי שם היה, נער יתום שהתגלגל בין בתי נדיבים כל ימיו. מאותו יום שלחה לו משחות לרפא את פצעיו ובגדים נקיים ומתאימים למידתו, והנער הפך בעינה לבחור נאה ויאה.

באחד הימים פנתה לאביה, ואמרה לו: אבי יקירי, רוצה אני להתארס לאיש". "מי הוא המאושר?" שאלה האב בשמחה. "הנער המשרת באטליז", ענתה. האב לא האמין למשמע אזניו. "האם את מהתלת בי, בתי היקרה? האם בו בחרת מכל הבחורים העשירים והמיוחסים שהציעו לך? האם הוא טוב בעיניך מכל אותם בחורים למדנים ונבונים שבאו לראותך בתקוה להנשא לך?!" חרד ולא ידע את נפשו. "גזרה היא משמים ואין לשנותה, הוא בן זוגי האמיתי", אמרה בתוקף. "לא! לא תעשי זאת לעולם!" קרא האב בחרדה. "בביתי תשארי עד שילבינו שערותיך. האם לזאת גדלתי וחנכתי אותך באהבה ובמסירות?! רוח שטות נכנסה בך, ילדתי היקרה, חשבי היטב ותוכחי שאין זה שידוך המתקבל על הדעת".

הבת לא ענתה והוסיפה לשבת בבית כשהיא אינה רוצה לראות בחורים אחרים. מאותו יום בא אליה הסב בחלום בכל לילה והציק לה שתעשה את דבריו. בצר לה פנתה הבת לאמה, אולי היא תבין לליבה, חשבה. אולם כשאמרה לה למי רוצה היא להתארס, נדהמה האם כל כך עד שהתעלפה. כששבה אליה רוחה ולאב נודע מה אמרה לה הבת, גערו בה שניהם ואסרו עליה לדבר על כך יותר. חלפו הימים והנערה לא ידעה כיצד להחלץ מן המצר. כדי לא להמרות את פי הוריה וגם למלא את רצונו של סבה החליטה להתקדש לבחור בסתר.

כשאיש לא הבחין בהם ניגשה אליו וביקשה ממנו לבוא אל הכרם שבקצה העיר בשעות אחר הצהרים, אחרי שהפועלים ילכו לביתם. הבחור שהיה אסיר תודה לנערה שהיטיבה עמו, בא לשם בשעה שקבעה למרות שהיה עסוק מאד באותה שעה. הנערה כבר היתה בכרם ישבה על אבן וחיכתה לו. הבחור שלא העלה על דעתו מדוע הזמינה אותו, עמד מרחוק ולא העז להתקרב אליה. כשנשאה עיניה וראתה אותו, קראה לו ואמרה: "כעת תעשה כל מה שאצוה אותך". "כן גברתי, לך לא אסרב לעולם", השיב בענוה והשפיל עיניו. מתוך כיס בגדה הוציא טבעת שאין בה אבן ואמרה לו שהיא נותנת לו אותה במתנה. לאחר שהיתה הטבעת בידו לימדה אותו להגיד את המילים: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". הבחור חזר על הדברים עד שידע אותם בעל פה. אחר כך הושיטה את אצבעה ואמרה לו לענוד לה את הטבעת ולהגיד את הפסוק שלמדה אותו. הבחור הנרגש והמופתע עשה כדבריה והיא אמרה: "השמים מעל והארץ מתחת יהיו עדים שעשיתי את שלי, והקדוש ברוך הוא יעשה את שלו". ואל הבחור אמרה: "דע לך שאתה קדשתני זה עתה, ועתה השמר לך לא לגלות זאת לאיש עד שיבוא הזמן ומשמים יראו לנו מה לעשות". בלי הגה מפיו הלך הבחור לדרכו אחרי שקבל על עצמו לשמור את הסוד, ואז שבה הנערה לביתה בלא לדעת האם הקדושין קדושין, כיוון שנעשו בסתר באין רואה.

עברו ימים, והמנוחה שחשבה לזכות בה לא באה. הנערה שקעה בעצב גדול. מרה שחורה ירדה עליה והיא רזתה ונחלשה מיום ליום. כמעט לא אכלה דבר, לא הקפידה על לבושה ועל מראה וכל ימיה בילתה בשכיבה על מיטתה בנעיצת עיניים במקום בלתי נראה. הוריה ראו אותה הולכת ודועכת לעיניהם ולא ידעו לשית עצות בנפשם. כשגברה עליה מחלתה אמרה האשה לבעלה: "עלינו להציל את בתנו היחידה. הנה לא מזמן הגיע לעירנו האר"י הקדוש. מפורסם הוא כמקובל ועושה נפלאות, הבה נלך אליו ונשאל בעצתו". האב הדואג לא רצה ללכת אל הרב הצעיר והחדש ואמר לאשתו: "למה לי ללכת אחר אדם שבא מרחוק ואיני יודע מי הוא, אלך אל חכם עירנו רבי יוסף קארו בעל ה"בית יוסף" ואעשה מה שאמרו חז"ל: ’כל מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים’. ואת לכי נא זוגתי אל החכם החדש ובעזרת ה’ יושיעו אותנו שני צדיקים אלו".

הלכה האשה אל בית מדרשו של האר"י הקדוש ומצאה אותו יושב עם תלמידיו ושקוע במחשבותיו הקדושות. הרב לא הרגיש בבואה וכשראתה שאין הרב פונה אליה התקרבה ושפכה על השולחן לפניו מלוא הסינר אדומים של זהב. מיד נשא האר"י את עיניו ושאל אותה לבקשתה: "בתי היחידה חולה ואין לה מרפא", אמרה בקול בוכים והוסיפה: "באתי לאדוני שיבקש רחמים עליה כי הגיעו מים עד נפש". שמע הרב ואמר: "כתוב בפרקי אבות: ’אל תרבה שיחה עם האשה. באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו’ (א, ה), לכי לביתך ויבוא בעלך אלי". כשחזרה האשה לביתה סיפרה לבעלה את דברי הרב וביקשה ממנו ללכת אל האר"י הקדוש.

בלב חרד ובתקוה לישועת ה’ הלך האיש אל בית המדרש משפתח את הדלת פנה אליו האר"י הקדוש ושאל: "הרוצה אתה שבתך תחיה?" "כן", אמר האב בקול בוכים, "וכי שאלה היא זו? גם מי שבניו מרובים – חביבים עליו חייו של כל אחד מהם יותר מחייו, אני שאין לי אלא בת יחידה על אחת כמה וכמה". "אם כן, עליך לכתוב מיד ’תנאים’ עם מי שאומר לך". "מי הוא הבחור?" שאלה האב בתקוה שזה הוא אחד מתלמידי האר"י "הנער העובד באטליז הבשר הוא חתנה המיועד של בתך", אמר הרב. צמרמורת עברה בגופו של האב. הגה לא יכול היה להוציא מפיו. נדמה היה לו כאילו תהום פעורה לפניו והוא מתגלגל לתוכה וכל גופו נעשה אברים אברים. כאילו ממרחק שמע את קולו של האר"י הקדוש מוסיף ואומר: "גזרה היא משמים, ואפילו אם תתישב בדעתך שנה שלמה לא תועיל מאומה. חתנה של בתך הוא, ואם רצונך שהיא תחיה – עליך למהר ולהשיא אותה לבחור זה".

בפיק ברכים שב האיש לביתו וסיפר לאשתו את דברי הרב. "אם גזרה היא משמים אסור לנו לעכב, הבה נעשה זאת", אמרה האשה בעצב. עוד באותו יום קרא העשיר לבחור, ובביתו של האר"י הקדוש נכתבו התנאים כדת וכדין. גם נדוניה גדולה בסך עשרת אלפים דינרי זהב הבטיח האב לתת לחתן סכום שהיה שמור עימו מזמן עבור חתנה של בתו היחידה. לאחר ששתו לחיים וכל אחד חזר לביתו, הוטב מצבה של החולה עד מאד. לא עבר זמן רב ולהפתעת הכל הבריאה לגמרי, אכלה ושתתה בתאבון, שוב חזר אליה כח הדבור וחיוך אושר נראה על פניה.

ביום המיועד נערכה חתונת הבת העשירה עם הבחור העני. האר"י הקדוש סידר את הקדושין והשתתף בשמחתם, שמחת חתן וכלה. שנת אושר ונחת חיו בני הזוג, רק דבר אחד איים על אשרם הרב – עדיין לא זכו בפרי בטן. שניהם התפללו אל ה’ שיתן להם בן זכר, והשומע תפילות שמע את תפילתם ובשנה השניה לחתונתם הרתה האישה.

כל ימי הריונה שרתה השמחה בביתם. גם ההורים הזקנים שמחו מאוד וקוו לראות סוף סוף נחת מנכדם העתיד להולד. אולם לא כן היה. אין אדם יודע מה ילד יום, וכשמלאו ימיה ללדת הפכה השמחה לאבל ויגון. חבלי הלידה קשים היו עד מאד, שלושה ימים התענתה האשה ולבסוף נפטרה ביסורים קשים, כשהרופאים לא מצליחים להציל את פרטי ביטנה. אבל כבד עטף את העיר צפת, לא היה איש שלא בכה בלווית האשה הצעירה. נכבדי העיר ספדו לה וקברו אותה בכבוד גדול. בלב נשבר ישבו ההורים והבעל "שבעה". הבעל אמר "קדיש" בבכי קורע לב. עתה משנפטרה אשתו האהובה נשאר הוא יתום בפעם שניה. הוא ידע כי הוריה של האשה מביטים עליו בעין רעה, כאילו בשלו כל הרעה שבאה על ביתם היחידה. אין ספק שהם רוצים להפטר ממנו במהירות ולא לראותו עוד לעולם, חשב במר לבבו ומאן להתנחם. ואכן ליבו לא הטעהו, כשעברו ימי ה"שבעה" הודיעו לו שעליו לעזוב את הבית. אפילו לגמר ה"שלושים" לא חיכו. בצר לו פנה הצעיר אל ידידיו המעטים ושאל בעצתם. "אין לך עצה אלא להזמינם לדין תורה", אמרו לו. הלך והזמין את חותנו לדין תורה אצל ה"בית יוסף". שמע הרב את טענותיהם ואמר: "על פי דין תורה יורש הבעל את אשתו, אבל מה אעשה בתקנת חכמים שאמרו: "אין הבעל יורש את אשתו אלא אם כן ישב אתה לפחות שלש שנים".

בלב נשבר יצא מבית דינו של ה"בית יוסף" והלך אל האר"י הקדוש. כשסיפר לו מה אמר רבי יוסף קארו הרגיע אותו האר"י והבטיח לעשות למענו כל מה שביכלתו.

משיצא שלח לקרא לחותנו של האיש, וכשבא העשיר בראש מורכן ובלב דואב ביקש ממנו לשבת ולהקשיב לסיפור שיספר לו.

"מעשה בשני שותפים", פתח האר"י הקדוש וסיפר, "שנשאו ונתנו באמונה שנים רבות. נאמנים היו איש לרעהו. האחד נסע ליריד אחד והשני לירד אחר, שם קנו ומכרו ואת כל הרוח חילקו ביניהם שוה בשווה. לימים הרויח אחד מהם ממון רב עשרת אלפים דינרי זהב. בא היצר והחל לפתותו שלא לתת לחברו אף פרוטה. כשחזר לביתו לא התגבר על יצרו והעלים משותפו את הכסף שזכה בו, וביקש ממנו להפסיק את השותפות.

מאותו יום התהפך מזלו של השותף המרומה, לא עבר זמן רב והוא הפסיד את כל רכושו ויצא נקי מנכסיו. לעומתו הלך הגוזל והתעשר מאד. השותף השני הגיע עד פת לחם ונזקק לחסדם של הבריות. פעם בערב חג בא אל שותפו לשעבר וביקש ממנו נדבה. העשיר, לא רק שסרב להושיט לו עזרה, כי אם גרש אותו בחרפה מעל פניו. בבושת פנים יצא העני מבית העשיר ולבו לא מלאו לשוב אל ביתו הדל בידים ריקות. מה עשה? הלך לבית המדרש, פתח את ארון הקודש, עמד ובכה מאד, דמעותיו זלגו כמים ומרוב בכי וצער יצאה נשמתו.

מותו של האיש הרעיש את כל העולמות. ’לא די לגזלן שמעל בחברו וגזלו, אלא שלא רחם עליו, בייש אותו וגרם למותו. רשע זה אינו מבני בניו של אברהם יצחק ויעקב’, פסקו, והוציאו עליו מיד גזר דין מוות. ולא די בזאת אלא שניפסק שירד לגיהנום כדין פושעי ישראל. באותו יום אחז השבץ את העשיר הגזלן ושני החברים הובאו לקבר ישראל ביום אחד.

לקראת נשמתו של הגוזל יצאו אבותיו ואבות אבותיו, שהיו מגדולי עולם, ובאו לקבל את פניה. כששמעו את פסק הדין הקשה שהוציאו על נשמת אחד מבני בניהם, הזדעזעו ושאלו: ’מפני מה נגזר עליו עונש נורא זה?’ ספרו להם במרום מה עשה האיש, והם מהרו להשתטח לפני כסא הכבוד ולבקש עליו רחמים. נענו להם מלאכי הרחמים, יצאה בת קול והכריזה: ’מכיון שהוציאו פסק דין על החוטא שלא בפניו ולא היה באפשרותו ללמד זכות על עצמו, לפיכך צריכים לדון את דינו פעם נוספת ולשמוע גם את טענותיו של הנדון.

ישב בית דין שני ובדק את כל מעשי האיש מיום היולדו ועד רגע פטירתו ומצא שכל ימיו היה איש כשר, נאמן לאלקים ולאדם, ורק פעם אחת חטא. היה זה כשהשטן הערים עליו והכשילו והביאו לגזול את ממון חברו. אחרי משא ומתן שינו את פסק הדין לטובתו ופסקו: ’הגזלן חייב להחזיר את הגזלה לבעליה, לכן על שתי הנשמות להתגלגל שוב לעולם התחתון כדי לתקן את המעות. הגוזל יולד אצל גביר כנערה בת יחידה כלילת מעלות, והנגזל ירד לעולם השקר כנער להורים עניים, נער בור ועם הארץ שיעבוד כל ימיו כמשרת. וביום אשר שני אלה יזדוגו תקבל נשמת הגוזל את תיקונה. ואכן שני השותפים נולדו שוב בעיר אחת, ומכיון שמטבע הדברים אין בת הגביר הנאה נשאת לבחור עני וחסר כל, בא אביה זקנה של הנערה אליה בחלום ודרש ממנה להנשא לאותו בחור עלוב. הנערה נבהלה ונחרדה לשמוע עם מי עליה להתחתן, אבל אחרי שהסב איים עליה והציק לה מידי לילה, הלכה עם הבחור אל הכרם ושם הוא קידש אותה לעיני שמים וארץ. ראו בשמים ולא הסתפקו בזאת, כי על ידי הקדושין עדיין לא הוחזרה הגזלה לבעליה.

באותו זמן בא אלי הזקן, סבה של הנערה", ממשיך האר"י הקדוש בספורו, "סיפר לי את המעשה ובקשני שאתערב בדבר כדי שהשנים יתחתנו בגלוי. מאותו יום חיכיתי לך שתבוא אלי, וכשבאה אשתך ובקשה רחמים על בתך הזמנתי אותך אלי ובקשתי ממך שתארס אותה עם הבחור העני. מכאן והלאה איני צריך לספר לך מה היה, יודע אתה הכל כמוני. דע לך ר’ יהודי, שהכל בידי שמים, ואותם עשרת אלפים דינרי זהב של הנדוניה הם אינם אלא אותה גזלה שהגזלן חייב להחזיר. ואילו היית רואה את בתך איך היא יושבת למעלה ומחכה לאותה שעה שהוא יקבל את חלקו, לא היית מעכב את הממון בידך אף רגע. רחם אפוא על בתך ותן לחתנך את כספו כי שלו הוא, ואז תבוא נשמת בתך, שהיא נשמת הגוזל, על תקונה".

שמע הגביר את דברי האר"י הקדוש, נאנח אנחה גדולה ולא אמר דבר. כשחזר לביתו קרא לחתנו, נתן לו את הנדוניה שהבטיח לו ובקשו להשאר בביתו. מאז התקרבו שניהם לאר"י הקדוש ולא עשו דבר בלעדיו.

לימים השיא הגביר את הבחור לנערה יתומה, בת אחותו, שאמה מתה עליה. אותה נערה גדלה בביתו והוא אימצה לו לבת. בעצת האר"י הקדוש עשה זאת למען הקם בנים על שם בתו הנפטרת שלא ימחה שמה בישראל. (נצח ישראל)

פעם ציוה הבעל שם טוב את תלמידו המגיד הקדוש ר’ דב בער, לנסוע ליער אחד ולהתעכב שם סמוך לאילן מסוים שפלג מים זורם תחתיו. לא שאל ר’ דב בער למה ולשם מה עליו לנסוע, אלא מיהר וקיים את מצוות רבו הקדוש. בהגיעו אל היער, מצא את העץ שאליו התכוון הבעל שם טוב, הסתתר מאחוריו והמתין לבאות.

כעבור שעה קלה הגיע לשם איש הדור בלבושו. האיש, עשיר לפי מראהו, התיישב למרגלות העץ, ולאחר שנח זמן מה בצל האילן ושתה ממימי הפלג הזורמים לידו, קם והמשיך בדרכו. הסתכל ר’ דב בער על המקום שישב בו האיש וראה כי השאיר שם את ארנקו. מסתבר שנפל מכיסו בלי שירגיש, חשב, ושוב הסתתר וחיכה. והנה הגיע אל היער עובר אורח נוסף, ראה את הארנק, הכניסו לכיסו והלך. מיד לאחר מכן הופיע אדם שלישי, שלפי מראהו ולפי לבושו נראה עני חסר כל, התיישב ליד העץ ולאחר שעה קלה נרדם בצלו. ר’ דב בער עדיין עמד והמתין, והנה הגיע האיש הראשון. אין זאת אלא שהבחין באבדתו וחזר לחפשה במקום שבו נח. כשראה את העני שוכב למרגלות העץ, חשד בו כי גנב את ארנקו, העירו ודרש ממנו להחזירו לו. טענותיו של העני כי לא מצא ארנק וכי אינו יודע כלל מה נדרש ממנו, לא הועילו לו. בעל הארנק התקצף והכהו מכות נמרצות. כשראה כי הנה עוד מעט תפרח נשמתו של המוכה, הניחו והסתלק לדרכו. ר’ דב בער לא הבין דבר ממה שראה ושמע. כשחזר אל רבו, הסביר לו הבעל שם טוב את פשר הדברים.

"ללמדך שלחתיך", אמר הבעל שם טוב, "דע כי האנשים אשר ראית ביער, נמצאים בעולם בגלגול שני. בגלגול הראשון היה בעל הארנק נתבע בדין מסוים ומוצא הארנק היה התובע אותו. העני שקבל מכות נמרצות היה הדיין של השנים. לפי הדין היה הנתבע חייב לשלם, אלא שאותו דיין עיות את הדין ופסק לזכותו. בהגיעם שלשתם לבית דין של מעלה נגזר עליהם לרדת פעם נוספת לזה העולם כדי לתקן את אשר עיוות, וכך נשתלשלו הדברים: התובע קיבל את כספו, הנתבע שילם והדיין ספג ממנו מכות על שגרם לו לחטא ולעכב בידו ממון זרים.

וזהו שאמרו ב’זהר’ , הוסיף הבעל שם טוב ואמר ל’מגיד’, "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" הא רזא דגלגוליא. לכן יש ולעיתים מתחייב אדם בדין תורה לשלם, בעוד שלמעשה אין הוא חייב. או יתכן שהתובע הביא עדי שקר שלא הוכחשו או שהדיין עיות את הדין ופסק שלא כהלכה, ואז עומד האדם וליבו עליו מר וכואב: ’היתכן?!’ זועק הוא’ ’האין דין ואין דיין?!, אלא שאין הוא יודע כי יתכן והפעם הוא אמנם זכאי, אולם בגלגולו הקודם בודאי נתחייב ממון לפלוני, ממון שלא שילם, ועתה נתבע הוא לשלמו, כי אכן יש דין ויש דיין"... (נצח ישראל).

על כך יעיד הסיפור הבא: קלם, מקום מגוריו, היתה עיר צומת אליה הגיעו סוחרים מן הסביבה הקרובה והרחוקה כאחת. המסחר הסיטונאי פרח בה. על כן, היו בה, בעיר זו, מחסנים גדולים עמוסים בסחורות. כמובן שהמגיד הרבה להוכיח את תושבי עירו שישמרו את מצוות התורה בענייני המסחר.

לא תמיד נפלו דבריו על אזנים קשובות והיו מבין סוחרי העיר אשר חיפשו דרך כיצד לנקום בו. הזדמנות זו לא איחרה לבוא. בשוקי עיר זו התקיים מסחר גדול וער במלח. שני סוגי מלח נסחרו בהם. המלח הלבן, והמלח האדום אשר היה יקר יותר. שני סוחרים גדולים אשר חיפשו דרך להתעשרות קלה נהגו לשווק מלח לבן – הזול יותר – כשהוא צבוע בתור מלח אדום.

כשנודע למגיד מתרמית זו, נסער כולו. הוא לא היסס לצאת במחאה תקיפה ורועשת נגד אותם סוחרים. בדרשותיו קרא למלח זה בשם "מלח סדומית". כלומר, סוחרים רמאים אלו הם כאנשי סדום. רבי משה יצחק אף הרחיק לכת ופירסם ברבים את שמות הסוחרים הללו למען חשוף לעיני העם כולו את פרצופם האמיתי. אולם לא די בכך, הזהיר אותם המגיד, שהוא אישית יתייצב בפתח חנותם כדי להזהיר את הלקוחות מפני בעלי החנות הזייפנים.

שני הסוחרים הרמאים החליטו לנקום בו. הם הצליחו לשכנע את השלטונות שהמגיד ממריד את האוכלוסיה נגד השלטונות ומלהיב אותה להתקוממות.

לא עברו ימים רבים והמגיד מקלם נאסר בעוון בגידה והושלך אל הכלא. שני הסוחרים חגגו את נצחונם...

לאחר ימים מספר הורה מפקד המשטרה לשחרר מיד את היהודי האסור ולנהוג בו בכל הכבוד הראוי כי הוא יהודי קדוש. והדבר היה לפלא.

לימים התבררה הסיבה לשחרור הפתאומי של המגיד. מנהג היה בידו להכנס לעתים מזומנות לבית הדואר לקנות כמה בולים ו...לקרוע אותם. מנהל סניף הדואר הבחין, פעם אחר פעם, במנהג המוזר הזה. לבסוף ניגש אליו ושאלו לפשר קריעת הבולים. הסביר לו המגיד שהואיל ולעתים מזומנות רגיל הוא לשלוח דברי דואר באמצעות אנשים פרטיים ולא באמצעות הדואר, הרי בעצם הוא גונב את המדינה. היא הלא קבעה סדרי משלוח ולמעשה מחייבת כל אחד לשלוח את מכתביו באמצעותה. על כן, נוהג הוא לרכוש בולים כערך החבילות והמכתבים שהוא שולח באמצעות שליחיו וקורע אותם. כך אוצר המדינה לא מפסיד.

מנהל סניף הדואר היה ידיד של מפקד המשטרה הוא דיווח לו מי הוא היהודי שעצר בעוון מרד נגד המדינה. המפקד התרשם ויצא מגדרו מהתפעלות ונתן הוראה לשחרר את המגיד מקלם... (מורשת אבות).

האוכל ללא ברכה גזלן

גזל לא פחות חמור זה האוכל ושותה ונהנה ממאכלי העולם הזה בלא ברכה. יוצא שהוא נהנה מאוצרותיו של הקב"ה ללא רשות ועוונו גדול מנשוא.

משל למה הדבר דומה: למלך שהיו לו שרים שהיה אוהבם ומחבבם ומעריכם ביותר. יום אחד נכנסה שטות בליבם של השרים האלה והיצר הרע דחפם ובלילה יצאו וחתרו חתירה במרתף המלך והוציאו הרבה זהב וכסף ואבנים טובות ומרגליות והלכו לדרכם. למחרת קם המלך ומצא את אוצרו פתוח לרווחה והכל הפוך והרבה כסף וזהב חסרים. ציוה לערוך חקירה מיד, מי עשה המעשה הזה. וכשחקרו נודע הדבר. אמרו לו עבדיו: דע שאותם השרים שאהבת כל כך ושמת כסאם מעל לכסא כל השרים, הם שעשו הדבר הזה. כששמע המלך כך נצטער צער גדול. ולא היה מצטער כ"כ על הגנבה כמו על התנהגות האנשים שאהבם כל כך והם עשו נבלה זו, ואיבד אוהביו. אמר המלך לעבדיו: שקר אתם מדברים, ואיני מאמין לדבריכם. שלא יתכן שאוהבי הנאמנים יעשו כדבר הזה. אמרו לו עבדיו: מה נעשה והגנבה נמצאת בידם. אמר המלך בלבו: מה אעשה להצלת ידידי אלה. שאם יביאו אותם לפני כשהגניבה בידם, שוב לא אמצא להם תקנה, שבעל כרחי אצטרך להוציאם להורג בגלל המון העם. והרי אני איני חפץ במיתתם. מה עשה המלך, אמר לעבדיו שעמדו לפניו: לכו והביאו לפני השרים לכאן שאני רוצה לראותם. ובעוד שהם הלכו להביאם שלח המלך שליחי סתר לאותם השרים ואמר להם: בשעה שתעברו הנהר בדרך אלי, תזרקו הגנבה שבידכם בתוך הנהר שאיש אל ירגיש בכך, ולא תמותו. שאם תימצא הגנבה בידיכם בעל כרחי אצטרך להרוג אתכם. איני חפץ במיתתכם. ואע"פ שיהיה לי הפסד גדול של ממון, אבל ידידותכם היא העומדת לנגדי ולא חשוב ממוני. ולכן אל יחוסו עיניכם על הדברים היקרים שתטילו לתוך הנהר.

וכך עשו. בשעה שעברו את הנהר זרקו לתוכו כל מה שגנבו ולא ראה איש. חוץ מאחד שהיה שם שלא רצה לזרוק השלל לנהר. וכשהופיעו בפני המלך וערכו חיפוש בכליהם מצאו את הגנבה בידו של האיש הזה. אמר לו המלך: חטאך האחרון גדול מן הראשון. שהרי החטא הראשון לא היה חמור כל כך, שכן יצרך וחמדת הממון שלך השיאוך לעשות הדבר הרע הזה. אבל עכשיו שאמרתי לך בסתר לזרוק הדברים לנהר כדי שלא תתחייב בנפשך, ואתה לא עשית כן והמרית את פי שצויתיך לטובתך ולתועלתך כדי להציל את חייך, ואתה זלזלת בדברי ולא חזרת בתשובה על המעשים הרעים שעשית, אף אני לא ארחם עכשיו עליך ואשלם לך כגמולך, הן על המעשה הראשון והן על המעשה האחרון. וצוה המלך והרגוהו ביסורים קשים. ואת שאר חבריו שלח לביתם שמחים וטובי לב.

אף בן האדם כך. שכשהוא חוטא בזה העולם הקב"ה מרחם עליו ואומר לו לחזור בתשובה ולא ימות ברעתו. שכן אומר הכתוב, כי לא אחפוץ במות המת וגו’ (שם יח). ר"ל הקב"ה שהוא רחום וחנון פותח לנו ברחמיו הגדולים פתח לתשובה ואומר לנו: מה שעשיתם עשיתם, ועכשיו תשובו בתשובה לפי שאינו חפץ במיתתכם אלא שתחיו, שנאמר ,כי ידך פשוטה לקבל שבים". ובהותו אב רחום וחנון הוא אומר לנו שלפני שנופיע לפניו בעולם הבא, שהוא יום הדין הגדול, נזרוק הגזל שבידינו. שאם נופיע לפניו לא יהיה לכה"פ הגזל בידינו. שאם יימצא הגזל בידינו לא תהיה לנו שום תרופה. וכשיתבונן האדם בחסדי השי"ת הגדולים שלאחר שעושה עונות גדולים כאלו שהוא כופר בו וממרה דברו, בכל זאת מודיע השי"ת לאדם שיקדם ויעשה תשובה ויכפר לו, ובכל זאת אין האדם מתעורר לשוב בתשובה. שהרי לפי השכל, כשאדם חוטא לפני רבון העולם לא היה צריך להועיל שום תשובה ואפילו תשובה שלמה. וזהו מה שאומר הנביא: במה אקדם ה’ אכף לאלהי מרום. האקדמנו בעולות בעגלים בני שנה. הירצה ה’ באלפי אילים ברבבות נחלי שמן, האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי (מיכה ו). כלומר: לפי השכל והדעת כשאדם חוטא לא צריכים להועיל שום קרבנות שבעולם, ואפילו אם ינדב רבבות נחלי שמן, ואפילו אם יתן בכורו עבור פשעו ופרי בטנו לחטאות נפשו לא יועיל כלום. שאם אדם חוטא לפני מלך בשר ודם, שאם יאמר המלך לעבד רוצה אני שתעשה לי דבר פלוני ואל תעשה דבר פלוני, והעבד הזה עבר על ציווי המלך, ואפילו אם זה ענין קל, האם יתכן שיאמר למלך: אדוני המלך, אמנם חטאתי לפניך, אבל אעשה תשובה ותכפר לי, ושוב לא אעשה כן. שבודאי לא יועיל כלום בדבריו. והמלך אף לא יתן לו להופיע בפניו, אלא יצוה לעבדיו, התיזו ראשו של זה. עאכ"ו אם עובר על ציווי מלך מלכי המלכים הקב"ה בודאי לי השכל לא צריכה להועיל שום תשובה, אלא חייב מיתה. אבל בגלל החסד הגדול שעשה הקב"ה עם האדם והוא מקבל תשובתו, שאינו חפץ במות הרשע.

ודעו שאותם שלשת הדברים שהם הכרחיים לתשובה, והם וידוי וחרטה ועזיבת החטא. מרומזים בפסוק הזה: כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו (דברים ל). בפיך רמז לוידוי כלומר: אמור וידוי בפיך על העונות שעשית ובלבבך רמז לחרטה, שלבו יתחרט על מה שעשה לעשותו רמז לעזיבת החטא שלא ישוב לכסילה עוד, שיעשה תיקון מצוה כנגד עבירה. (מעם לועז)

חשש גזל

בימי המלחמה העולמית הראשונה, כשהחפץ חיים התגורר ברוסיה בסנובסק, הוא נמצא במצב כלכלי דחוק מאד, עד שהיה לו לחם יבש בלבד. הנדיב רפאל גוץ ממוסקבה ידע על מצבו ושלח לו שלש מאות רובל. ר’ ישראל מאיר קרא לתלמיד הראשון שנזדמן לו וביקש ממנו להיטיב עמו ולהחזיר מיד את הכסף. התלמיד תמה ושאל: הרי מצבו של הרב כה דחוק ולמה יש להחזיר את הכסף? השיב ר’ ישראל מאיר שהמעות הן גזל, וכדי להוכיח את צדקת דבריו, הצביע על השורות הראשונות שבמכתבו של מר גוץ, בהן הוא מכתירו בתוארים גדולים, ואם כן טען ר’ ישראל מאיר – הרי הוא שולח את הכסף משום שחושב אותו לכזה, ואם היה יודע שאין בו אף אחד מהתוארים הללו והינו יהודי פשוט, לא היה שולח כלום. ונמצא איפוא שזו מתנה בטעות. ויש כאן חשש גזל.

התלמיד ניסה להוכיח לו כמה נחוץ הכסף בשעה קשה זו, אבל ר’ ישראל מאיר גער בו ואמר: מה אתה סח! כאש נשפכת טיפת חלב על בשר, לא אוכלים את הבשר והאשה הפשוטה ביותר נזהרת בזה, ומהו ההבדל בין איסור בשר בחלב לבין איסור גזל? היתכן שאני אכשל בעבירה כזאת? והוא לא נח עד שהחזירו את הכסף והביאו לו קבלה מהדואר המאשרת את הדבר. ("החפץ חיים – חייו ופועלו")

מר זוטרא החסיד – נגנב ממנו גביע כסף בעת אשר התאכסן באכסניה אחת.

במי יחשדו? הן אסור לחשוד בכשרים!

במשך היום עקב מר זוטרא אחרי ההתנהגות של האורחים והביט במעשיהם. לפתע נתגלה לעיניו מראה לא נעים. אחד האורחים רחץ את ידיו ויהי כאשר לא מצא את מגבתו – ניגב את ידיו בבגדו של חברו!

"זהו הגנב!" אמר מר זוטרא לעצמו. "מי שמסוגל להשחית דבר מה השייך לחברו עלול גם לגנוב!"

ואכן, משהוסיפו לחקור את האיש הזה הודה כי חמד הוא את הגביע הנאה וגנבו. (על פי מסכת בבא מציעא, כד א)