לא תגנוב, עד מתי?

אני ימשיך ברעיון שלי.
אם נקבל את ה"קנינים" ה"בעלויות" וה"שיכוייות" שהם מושגים היחסיים לתיקון העולם ולמוסריות האישית, אבל לא כאלו שיש בהם ממשות.
אם כן הבעלות של אנשי ההון על הנכסים שברשותם, היא מוגבלת לטובת החברה בהם הם חיים.

ובמילים אחרות לעולם אין אפשרות שמישהו יצבור הון או בעלות יותר ממה שמתאים לחברה בה הוא נמצא. ומלכתחילה בשעת צבירת ההון היא מותנית כחלק מסדר חברתי שכולל בעלויות וקנינים. אבל ברגע שהסדר הזה מתערער גם הבכלות הפרטית כבר לא מוסרית.

אין מושג של חופש אישי מוחלט בקשר להון.
הון צוברים כחלק מחברה, הוא נוצר רק על ידי חברה. ולכן הבעלות תמיד כפופה לחברה.
הון שנצבר ממשאבי טבע גם הוא כפוף לאנשי הטבע שהם כל האנושות.

רק יצירות שהם פרטיות לכישורי בעליהן, נכון לומר עליהם שהם פרטיות לעד מבחינה מוסרית (כמו אבריו של אדם שהם בבעלותו). אבל הון שנצבר או מפעילות מוניטרית בחברה אנושית, או מניכוס משאבים טבעיים, המוסריות על הבעלות שלו נתונה לסביבה בה הוא נצבר.

נכון שיש לטעון על הון שנצבר בפעילות מוניטרית (וכ"ש ביזמות כהקמת מפעלים תוצרתיים) שהוא תוצר של כישור אישי, זה נכון באופן מוגבל, כי לולי פועלי יצור ולולי צרכני תוצרת, לא היה שום ערך ליזם וליוזמתו. א"כ היזם הפועלים והחברה כולה שותפים בצבירת ההון, כל עוד שהיזמות וההון האישי תורמים ונכונים לחברה, הרי מוסרית שהיזם יהנה מההון כמו שהפועלים נהנים מעבודה ושכרה, והצרכנים מהתוצרת. ברגע שיש צורך לחברה בוויסות של ההון או בוויסות של ערכו הרי שהשותפות כופה את צורך הרוב על המיעוט (שהוא צובר ההון).

האשכול הזה נפתח להגיע לרעיון הזה שהוא צינון למי (נדמה לי שזה היה ירוחם?) שהצהיר שהוא קפיטליסטי בלב ובנשמה. זה היה נשמע יותר כהצהרת חופש (שהפעם היא בקשר לשוק ומשק) מאשר הצהרה פיננסית (שאלתי אותו שם למה הוא כזה חסיד מושבע, ולא ענה. אז זה הרושם שלי). אני מסכים שבתורת הכלכלה הוכח שקפיטיליזם עדיפה על צורות אחרות, אבל לא צריך לאבד את הראש ולא את המוסר החברתי שרק ממנו נגזר המוסר הקניני.

וואי וואי לאיפה הגעתם.
אני אפילו לא יודע למי להגיב

אבל הערה אחת אני חייב להגיב
אני דן ממוסריות אנושית שנובעת מההגיון שלנו, בבחינת למה לי קרא סברא הוא. אחרי זה אם מישהו ירצה נסדר את זה עם התורה, ואם לא יסתדר נארגן הפקר בי"ד הפקר או איזה דינא דמלכותא דינא (ואני מבקש שלא יתחילו עכשיו לדון מה הם דינא דמלכותא או הפקר בי"ד).

מאחר ש"שייכות" היא ענין של סברא לצורך קיום החברה והיא ענין מוסרי לצורך האדם עצמו שכך יש רגש מה שאדם עמל בו נעשה מקושר אליו וראוי שישאר קשור אליו. השאלה היא עד כמה יש לנהוג בהם?
אני יוסיף הסבר, אם למשל היו נוצרים בתחילת העולם יחד מליון איש, והיו צריכים להתחלק באדמה ובמשאבי הטבע, והיו קבוצה של אלף איש עושה קרטל ומשטלת על רוב האדמות הטובות  ומשאבי המחיה, ומשאירים לשאר את הזיבורית. האם זה היה מוסרי? האם היה הצדקה להשאיר את המצב כך?
נראה לי שלא. מה קרה אם הם כבשו, העולם שלהם? שייך לכבוש אותו ולחסום אותו משאר הברואים? יש למישהו עדיפות על השני?

אלא מאי העולם התחלק פחות או יותר באיזה צדק מסוים, כל משפחה או שבט לקחו חבל ארץ והסתגלו למקומות האלו, וכדי שלא תהיה אנדרלמוסיה וחרב בעולם נקבע שלכל אחד תהיה בעלות על ארצו. אבל עכשיו שמתברר שיוצא חוסר צדק מהחלוקה ההיא והרבה באי עולם סובלים מחרפה ורעב ומצוקה ומנגד ישנם פריצים שנהנים ומשתעבדים בהם. מוסרי שנבטל את החלוקה והחוק הקודם, ונחזיר את הארץ הטבעית לברואים הטבעים לפי סדר חדש.

אם תסכימו איתי אני יוכל להמשיך ואם לא תסבירו איפה אני לא צודק.

מכיון שמיימוני כדרכו הגיב דברים שקשורים למה שכתבתי, אני מגיב חזרה לדבריו (דבריו מסומנים)

העלית שאלה גדולה שטורדת רבים עד היום הזה.

אולי נתבונן לרגע בשאלות המהותיות שהיא מעוררת.

א. מה הבסיס לחוק ומשפט?

האם זה בגלל שיש אלקים והוא קובע את הטוב והרע? או שיש טוב ורע שקיימים ומזוהים על ידנו בכל מקרה (לא שאין אלוקים אלא שאנו מסוגלים לזהות את הטוב ואת הרע גם בלי להזדקק להתערבותו הישירה). בהיסטוריה המקראית, האם הטוב והישר היו לפני שה' הורה אותם או שהם רק נובעים מדרישותיו

   להלן מספר מקרים גבוליים יותר, בהם אפשר לשקול האם לחברה יש הזכות להגביל את חופש הקניין. אינני מתיימר וכו', ומי שרוצה מוזמן כמובן להוסיף / לתקן.

1. לאדם יש מניות רבות של מפעל אופניים, העושה עסקים רבים עם חברת אלומיניום (לצורך העניין) המספקת לו את החומר לשלדותיהם. לאדם יש אינטרס שמפעל האלומיניום ישגשג וייצר חומר מתאים למפעל. הוא קונה, לכן, מניות רבות של חברת האלומינים. הבעלות הצולבת הזו מקובלת במספר ארצות (הכלכלה היפאנית, לדוגמה, מושתתת עליה), אבל נחשבת בעייתית במקומות אחרים. בין היתר, לולא הבעלות הצולבת, לשני המפעלים היתה גמישות רבה יותר בעסקיהם: אולי חברת האופניים פשוט לא יעילה, ועדיף שהיא תפשוט את הרגל ותפנה את מקומה לחברה אחרת, לדוגמה, אבל חברת האלומיניום מייצרת חומר שבדיוק מתאים לצרכיה, ולא לאלו של חברה אחרת. המצב בעייתי במיוחד בתקשורת (תחום בעל יכולת השפעה ופרסום גלויים וסמויים לחברה השניה) ובבנקאות (תחום בו ה"מוצר" המסופק הוא כסף - לדוגמה ע"י הלוואות).
2. אדם השקיע 51 אגורות בחברה שפחות או יותר אינה עושה כלום מלבד השקעה בחברות אחרות. (בכלכלה המודרנית, יש מקום לחברות כאלו.) היות שסך ההשקעות הישירות בחברה הוא שקל, הוא מחליט מה החברה עושה. החברה מחזיקה שקל ואגורה בחברה אחרת, שסך ההשקעות בה שני שקלים. וכו' וכו'. תיאורטית, 51 האגורות של האדם מספיקות לו לשליטה במיליארד שקלים. מעשית, טייקונים גדולים במשק מגיעים למינוף של סדר גודל (די "מרשים").
3. אדם פתח חברת תקשורת מוצלחת במיוחד, שדחקה את שאר המתחרים מהשוק (בצדק, לצורך העניין). בהעדר תחרות, לצרכנים אין מושג אם הוא מפקיע מחירים (אולי גם לו אין), וחברות תקשורת אחרות, תיאורטית  יעילות יותר, לא קמות, מפני שאין להן האפשרות לעבור את המשוכה הראשונית של הקמת תשתית שתתחרה בזו של אותה חברה.