ב.
יום שישי קצרצר, נכנסתי רגע לפני סגירת הצרכניה בחפזון משום שעלי להספיק נסיעה בינעירונית דחופה, ולא חסר לי אלא מוצר קטן מאוד אך נחוץ ביותר, והתשלום עליו מוכן לי ביד במטבעות מדוייקות. שלפתי, רצתי, הבטתי אל כל הקופות שכולן [למעט אחת] היו 'באמצע חשבון' מתארך ולא יכולות לקבל ממני את הכסף המדוייק.
רק זו שלפני היתה בין גברא לגברא. אמנם אני סולד מבקשות טובה "יש לי רק מוצר אחד בבקשה..." ולא עשיתי כזאת מעולם, אבל לאחרים תמיד ויתרתי כשבקשו. הפעם מרוב לחץ הזמן, הסברתי לאדם הרחב שהיה הבא בתור על עגלתו הנפוחה שבעתיים ממנו ממוצרים שונים ככל הבא ליד: יש לי רק את המוצץ הזה, יש לי כסף מדוייק, אני מפסיד אוטובוס, בבקשה!
לא! בשום אופן! פראזיטים! אלו היו המילים של תחילת התשובה, ולא אלאה את המקלדת לצטט את כל הפנינים וההסברים הפסיכולוגיים שמרח עלי ועל הבקשה המחוצפת שלי. העיקר – הכל בקולו הרם כרוחב כריסו, קבל עם ועולם, למען ישמעו ויראו!
הצטודדתי אל הקופה הסמוכה, ניסיתי להיבלע אבל צעקותיו המאויימות הבליטו את קיומי. בעצם בזה הוא עזר לי שלא אצטרך לבקש שוב את הבקשה המחוצפת, אנשים טובים ראו את השקלים והמוצץ בידי ופינו לי את המקום הכי קרוב לתחילת התור.
אמנם זה היה כפי שתארתי קודם "אמצע חשבון". והחשבונות במקום הזה ארוכים, ארוכים, ארוכים, כולם עומדים בתנוחה של להחליף רגל לרגל, מקשקשים בפלאפון ועוד עיסוקים של מי שהזמן שלו כבר שרוף מראש וכבר לא שואף לצאת מכאן בשעה ורבע הקרובים... נשמתי עמוק והמתנתי. מצאתי למי להתקשר, וביליתי את הזמן. כמעט שכחתי את הצעקן הרגזן – מסכנה אשתו!!
הוא לא שכח, בין מוצר למוצר שדפק בקורא הקודים בקופה, פלט עוד צרור "פראזיט" וכדומה.
אני לא שם לב איך זה שלפני סיים, והקופאי מקבל ממני את השקלים, ואני רץ החוצה – תוך כדי שיחת טלפון. אבל אני כן שם לב מאחורי לפרץ של צחוק ותשואות, מחיאות כפיים ואולי אפילו שריקות בוז. הסתובבתי לאחור: הנפוח האדום עודנו תקוע בחשבון שלו, המחשב נתקע! הוא היה עם שמינית עגלה ממה שהיה לזה שעמד לפני, ועדיין לא התקדם! ואני הפראזיט המסכן שהוא לימד אותי לקח כבר בחוץ... מרוב צעקות שלו כולם שמו לב למה שקורה, וכשסיימתי לפניו על אפו וחמתו הגוברים שבעתיים עשו לו "בוז!".
למדתי מזה, שאדם לא קובע לעצמו כלום. אם הסדר השמימי קבע שאני יעשה את החשבון לפניו. אזי אם הוא נותן לי שניונת הוא מיד אחרי זה מתחיל וגומר. ואם הוא מעכב אותי עשר דקות, הוא יתחיל גם כן אחרי עשר דקות, ולא יעזור לו כלום.