מותר האדם

המצוה הראשונה שהתצווה בו האדם- מכל עץ הגן תאכל
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת קידושין פרק ד

סלבודקה !

שמעתי מפיו של רב ממשפחת ברוידא, (אחיין של ר' מרדכי ברוידא ז"ל ראש ישיבת חברון): הוא אמר שביתו הקטנה אמרה שהגננת אמרה ש"אנשים גדולים לא נהנים מהאוכל". ואמר על זה: "אמרתי לה: תגידי לגננת שלך, שכמה שהאדם יותר גדול, ככה הוא יותר נהנה מהאוכל..."

בהקשר אחר שמעתי, מראש ישיבה בעל דעות לא מקובלות ויוצאות דופן, ישב לפני בחורי הישיבה, ולידו בנו הקטן, ואמר הבן ש"הרב'ה אמר שאסור ליהנות". ענה לו ראש הישיבה לעיני הבחורים: זה לא נכון! מותר ליהנות. והגדר הוא, שאם אחרים נהנים גם כן אז זו הנאה טובה, ואם לא אז באמת זה לא טוב. כך אמר. כלומר, שהנאה שיש עימה חסד היא טובה, והנאה שאין עימה חסד אינה טובה.

אינני אומר כך או כך, אני רק מצטט דברי גדולים

בלשון התנ"ך - 
"ולאבשלום בן דוד אחות יפה ושמה תמר ויאהבה אמנון בן דוד" נכון שאחר כך האהבה נעלמה, אבל על כל פנים התנ"ך סבור שזה נקרא "אהבה". לגבי יעקב גם כן מופיע "ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה" וכתוב "ויאהב יעקוב את רחל". אמנם לגבי יעקב א. סביר לומר שהוא אהב אותה בגלל מידותיה, ודרך היופי הוא ראה את המידות. ב. ניתן לפרש ולומר שבעצם הוא אהב אותה בגלל מידותיה, ואפילו לא שהיופי היה בעיניו אמצעי לראות את המידות, אלא שהתנ"ך מספר שהיא הייתה יפה - כדי שנבין מה קרה שם - יעקב אהב את רחל בגלל מי שהיא, אבל לבן היה סבור שהוא אוהב אותה רק בגלל יופיה, ולכן כעס עליו ונתן לו את לאה... 
גם בשיר השירים לא נראה שה"יופי" וה"אהבה" קשורים בעצמותם איכשהוא ל"כרת", אמנם במשלי יש אזהרות רבות ומגוונות באשר לצורך להיזהר "אל תקחך בעפעפיה", ואעפ"כ אמר הגר"א על הפסוק במשלי "שקר החן והבל היופי אישה יראת ה' היא תתהלל" - ואמר הגר"א: אמנם שקר החן והבל היופי, אבל אישה יראת ה' - היא תתהלל גם ביופיה! בסופו של דבר נראה שהכל לפי העניין וההקשר

הכותב פיינשמקער (מתעניין בקבלת אישור כתיבה ובינתים אין לו) ביקש לפרסם:

איזה שטויות. איזה פחד מהמילה אהבה כאילו כל אהבה היא כרת. 
חג שנאה היה מתאים יותר. היה כיפי .שם אין כרת.

ומה נאמר על אלו שהפכו את יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה, לחג האהבה, ומה שהם קוראים אהבה אנחנו קוראים כרת.

מותר האדם – הערה משלימה.

התאורים של התנהגות 'בהמית' הם במקומם, אבל 'מותר האדם' הוא בראשונה שאלה של הגדרה מבחינה. ההבחנה אמורה להסביר את אותה התנהגות, ומדוע הערכתה שלילית.

למה אריסטו?
כמה פעמים הוזכר כאן שמו של אריסטו. אחת התרומות הגדולות של אריסטו למדע היא תפיסה שיטתית של מיון וסידור אוביקטים בקבוצות נבדלות, על פי קריטריונים המגדירים את המשותף לקבוצות ואת המיוחד המבדיל קבוצה מסוימת מאחרות הקרובות לה. אריסטו היה בן של רופא, ממנו למד ביולוגיה, מקצוע שהיה אחד מעיסוקיו העיקריים. הוא אסף מידע רב ממקורות מגוונים על בעלי חיים שונים. חלק ממידע זה הוא בעל דיוק ותשומת לב לפרטים קטנים, המעידים על תצפיות קפדניות שערך בעצמו. עבודתו החלוצית בתחום הזה השפיעה עמוקות על דרווין.

אריסטו לא הסתפק באיסוף מידע. הוא היה הראשון שביקש לפתור את הבעיה של שיטת מיון וסיווג ממצה של המידע הזה על פי מאפיינים פיסיולוגיים ראשיים. החלוקה הראשית היתה בעלי דם וחסרי דם, מה שמקביל להבחנה כיום בין בעלי חוליות וחסרי חוליות [עבודה מקיפה כזו לא נערכה מאז עד לעבודתו של קרל לינה במאה ה 18].

לדעת אריסטו הנפש היא מה שמבדיל בין גוף חי [בעלי חיים] לדומם. כדי לתת תוכן קונקרטי לתפיסת הנפש צריך לעמוד על התפקידים שהוא מיחס ליצורים חיים. התיפקודים האלו מחלקים, גם הם את כל היצורים החיים לקבוצות. החלוקה הזו יוצרת סידרה שמגדירה סדר היררכי. כל איבר בסידרה, כלומר, כל סוג או צורה [ר'ל מהות] של נפש, מכיל ככלול בתוכו את כל שמתחתיו.

1. נפש מזינה. מצויה בכל היצורים החיים, צמחים וחיות.
2. נפש בעלת תחושה, מצויה בכל החיות.
חמשת החושים: מישוש, טעם, ריח, שמיעה, ראיה, יוצרים סידרה. מישוש היא הצורה הבסיסית. טבעה של התחושה – קליטות של צורה ללא החומר של האוביקטים המוחשים.
מן התחושה מופיעות תחושות של הנאה וכאב, ומכאן גם תשוקה. אלו מופיעות בכל החיות.
שני כשרים אחרים נובעים מכושר התחושה, אבל אינם מצויים בכל החיות.
א. דמיון [ביוונית פנטסיה]. ממנו מתפתח הזיכרון.
ב. כושר התנועה מצד התשוקה. בבסיסה תשוקה למזון.
3. השכל. כושר המיוחד לאדם. כולל יכולת מחשבה ושיפוט. תופיעה גם תשוקה תבונית להשגת הטוב.

כל היצורים החיים מהווים מערכת אחת הן מהבחינה הפיסיולוגית והן בהיות כולם בעלי נפש. האדם נכלל במערכת ההיררכית הזו ונמצא בראשה. מכאן שיש לו תכונות נפשיות המצויות גם אצל יצורים נחותים ממנו במדרג, ותכונות המיוחדות רק לו.

שאלה היא אם שלמות האדם הפרטי משמעה שהוא משתדל לזנוח, עד כמה שנתן, את כל התכונות המשותפות לאדם וליתר היצורים החיים, ומשתדל למצות את המיוחדות לאדם, או ששלמותו היא במלאות התכונות הנפשיות כולן על פי טעם בוחר ומידה ראויה אותם יש לברר.
עודד

תלמוד ירושלמי מסכת קידושין פרק ד דף סו טור ב /הי"ב

כמדומה שיש גישות שמנסות למעט את העונג מפעילויות אחרות, אולי כדי שלא יכירו עונג אחר.

תחושת העונג, או ההנאה, היא מצב נפשי מסוים. כאמור, יש דרכים שונות להגיע אל אותו מצב. השאלה היא, אם אנו רוצים לדרג את הדרכים ולקבוע איזו עדיפה, על פי מה אנו אמורים לעשות זאת. אולי על פי הדרך היעילה ביותר?

הדירוג שלי לעצמי הוא על פי מידת ההערכה שיש לי לדבר כשלעצמו. ניקח שלושה אנשים, האחד מתענג מתובנה לוגית (בתורה או בתחום אחר), השני מתענג מפעולה מוסרית (מעשה חסד או צדק), והשלישי מתענג מחשיפה ליצירת אמנות כלשהו (הנאה מהאסתטיקה?). אני באופן ברור מדרג את העונג מהמוסר כראשון, ואני מסתפק האם הלוגיקה קודמת לאמנות או להיפך. הדירוג הזה הוא ע"פ ההערכה של הדרך בה מתענג האדם.

ת"ט
מדוע העריכו רבנים מסוימים, בגלל למדנותם או בגלל כוחם הפוליטי?

חזק
מדוי הנאה שאינה פיזית עדיפה בעיניך? השאלה מתעצמת אם ההעדפה היא מולדת ולא נרכשת.
תמיד חשבתי שהערצתנו למדען היום מקבילה להערצת גיבורי השבט הבריונים של פעם. הכל סגידה לכח.