גבולות חופש הדת

לאחרונה פסק בית משפט בגרמניה כי המילה הינה פעולה בלתי חוקית.

יש כאן שאלה מהותית חשובה מאד.  גבולות חופש הדת.

כדי למקד את הדיון כדאי לדלג על השאלה אם יש בכלל סיבה לרשויות להתערב בפולחן חיתוך ערלת תינוקות יהודים ומוסלמים (לטעמי, כן) ולעסוק בשאלה ברמה העקרונית.

נקודת המוצא היא כי חירות הפרט וזכויותיו הינם ערכים מוחלטים ותפקיד הרשויות למנוע את הפרתם.

במסגרת זו, חופש הדת הוא ערך מוחלט, החשוב לא פחות מכל חירות אחרת.

מה קורה כאשר הזכות לחופש דת מתנגשת עם זכויות יסוד אחרות, דוגמת ברית מילה, בהנחה כי זכות התינוק שלא יבצעו בו ניתוח ללא הסכמתו, אלא כאשר יש סיבה רפואית או הגנה אחרת, שאינה נובעת מאמונתם של הוריו .

כאמור, אני מניח כי יש מי שיטען כי הדוגמה אינה מוצלחת, וכי אין בברית המילה משום פגיעה כלשהי בתינוק. אך אני משתמש בזה רק כדוגמה.

אני מניח כי כולנו נסכים כי אי אפשר לומר שלעולם חופש הדת גובר. דת שתצווה על השפלת אנשים או הכאתם, שלא לדבר על העברת בנים למולך, לפי הפירוש המקובל, לא תוכל ליהנות מחסינות בשם חופש הדת.

השאלה היא האם והיכן הגבול עובר.

מהי נקודת האיזון בין ההגנה על זכויות הנפגע מחופש הדת, לבין הגנה על חופש הדת.

אילו הדת הייתה עוסקת אך ורק בדברים שבין אדם לעצמו השאלה הייתה מתייתרת.

בפועל היא גם עוסקת בדברים שבין הוריהם לילדיהם, לדוגמה, וביחסים בין אדם לזולתו.

האם על החוק לאפשר הוצאת כתב סירוב על מי שפונה לערכאות?

לפני שאתם עונים חישבו נא מה דעתכם על ברית מילה לבנות הנהוגות בדתות שונות. האם במסגרת חופש הדת על החוק לאפשר זאת, או שמא ההגנה על הילדות גוברת.

ברי לכל בר דעת כי הקריטריון לא יוכל להיגזר מ"נכונות" הדת. אין לנו דרך לקבוע איזה דת נכונה ואיזה ברברית.

אני סבור כי על החוק למתוח עד הקצה האפשרי את חופש הדת.

השאלה היא היכן עובר הגבול ומה נכון לעשות כאשר הוא נחצה.

זה הקריטריון?

ואם יוכח כי המילה מפחיתה הנאה?

לפי הרמב"ם, זו המטרה.

מה ההשוואה בין מילת נשים לגברים? במילת נשים מעקרים מהאישה כל יכולת ליהנות מינית. זו המטרה של מילה זו בעוד מילת הזכר לא מונעת ממנו הנאה. 

ממילתא למילתא הגענו להבנה שעם אינדוקטרינציה מתאימה האדם המבוגר יודה להוריו על כל נזק פיזי שגרמו אם הוא נדרש ע"פ הדת שאליה הוא אונדקטרנץ.

זה מעלה שאלה חדשה, חמורה יותר:
מה זכותם של הורים לאנדקטרנץ את ילדיהם לפי אמונותיהם שלהם? לספר להם על גיהנומים וכו'? האין זה child abuse, כזה שגורם להם לחרדות בילדותם ואף בבגרות לא למצות את חייהם וחלף זאת להיות מוטרדים בפחדים ובעיסוקים קטנוניים (כשמדובר על הדת היהודית האורתודוקסית. במקרה הטוב, הם יגיעו לעצכח, וקצת ירדו מהפחדים על הגיהנום, אבל עדיין יישארו תקועים עם ה OCD של הדת היהודית האורתודוקסית - גם מחבר מורה נבוכים כתב את הי"ד החזקה...)? זה הרבה יותר חמור מלספר לילד שאבא יודע אם הוא מעתיק במבחן ומעליב ילד אחר וכשהוא יחזור מהעבודה/כולל (כולל זה גם סוג של עבודה) הוא יכה אותו עד שתצא נפשו, וזה לדעתי זה חמור בהרבה מכריתת עורלת הפין או הדגדגן, או כריתת אצבע.
אז כמובן שבמקרה של התת-זרם של התת-חוג של הדת הספציפית שאליו נולדת, זו האמת לאמיתה, ואין זה שונה מלספר לו שלא כדאי לרוץ לכביש. אבל איך המדינה, יתברך שמה, תבחין בין דתות אמת לשקר? צריך קריטריון אחר.

דוקינס הוא אחד הפעילים בנושא. יש פעילים רבים נגד תופעת הניצול המיני של ילדים בכנסיות ע"י אנשי כמורה פדופילים. דוקינס בא וטען שהchild abuse החמור יותר הוא זה של הדת עצמה, החומר שנמסר בכנסיות.
למשל (מחיפוש אקראי ברשת - חפשו את "dawkins child abuse religion"):
http://www.youtube.com/watch?v=8sOPbn3XrdU 

תוקן על ידי מטפחתספרים ב- 02/07/2012 11:15:57

[מקסמן,

אני תוהה - האם אתה חושב שאתה אובייקטיבי ושופט את כל מנהגי הדתות/עדות השונות באותם קריטריונים?]