מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא
באשכול סמוך, http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?whichpage=1&topic_id=2965908&forum_id=1364 , התפתח הדיון הבא, שלדעתי ראוי לאשכול בפני עצמו.
מ80:
המשך דברי הרמח"ל: "ואולם עוד רצה בטובו ובחסדו, להשפיל כביכול בענוותו את רום כבודו ולהיות מתייחס אל נבראיו, אף על פי שבאמת אין להם יחס עמו כלל, ורצה להיות להם במדרגת מלך אל עם, שיחשב להם לראש ולמנהיג ולהתכבד בם, כמלך שמתכבד בעמו, וכענין שנאמר ברב-עם הדרת מלך, ובבחינה זו נקראהו מלכו של עולם. והנה בבחינה זו הוא נחשב לנו לראש, ומתכבד בנו, וגם אנחנו חיבים לעבוד עבודתו, ולשמוע אליו לכל אשר יצוה, כמלך בעמו".
בעלבעמיו:
אולי עם שינוי העולם לדמוקרטי יותר, גם הנהגת הבורא הפכה ליותר דימוקרטית? tzvi11: בעל בעמיו, אפשר לראות את דבריך כבדיחה טובה, אבל לעניות דעתי יש בה עומק עצום, ויש לעיין בה בכובד ראש
אמרו חז"ל 'מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא'. בעלבעמיו: בכלל לא בדיחה.
היה בזמנו אשכול של אחד מחכמי הפורום שדן בשאלה כיצד אמורה להראות כיום עבודת ה'. המשלים על מלך לא לגמרי קבילים היום, וגם ההנחה על צורת ההנהגה הרצויה.
יתירה מזו, גם הטיעונים על עבודה לשמה, שאין למלך חפץ בעבודה שנעשית בכוונת העושה לדאוג לעצמו, לא תואמים לעולם התעסוקה כיום, ואלי כדאי לפתוח על כך אשכול חדש/מחודש.
יהיאור: יהיאור: ועוד קטע [ http://hitbodedut.com/index.php?option=com_content&task=view&id=15 ] הקדוש ברוך הוא הוא מעל לכל תפישה ודמיון. אי אפשר לתאר אותו בשום צורה ואי אפשר לדבר עליו בשום מילה. אבל בגלל שהוא רצה להתגלות אלינו ורצה להיות בקשר איתנו, בני האדם, הוא בחר להתגלות במשך ההיסטוריה בכל מיני צורות. "על הים (כלומר בקריעת ים סוף) נגלה להם כאיש מלחמה. בסיני (כלומר במתן תורה בהר סיני) נגלה להם כזקן מלא רחמים".גם בטבע – כל מה שאנחנו רואים, כל מה שאנחנו שומעים, בעצם כל מה שאי פעם נוכל לדמיין אותו או לחוש אותו – הכל הכל ממש, זה "לבושים" של הקדוש ברוך הוא, דרכים בהן הוא מתגלה אלינו. גם הנשמה זה בעצם מה שמעבר לכל ההגדרות. נשמה זה האדם בעצמו, החלק היותר עמוק ויותר מהותי שלו. ובאופן דומה גם לקדוש ברוך הוא יש שמות רבים, וכולם מתארים באמת צורות שונות שבהן הוא אכן מתגלה בעולם, אבל אף אחד זה לא הוא בעצמו. הוא בעצמו זה כמו הנשמה של העולם, משהו פנימי שהוא העיקרי, אבל בלתי נתפש ובלתי מוגדר. מבין אין סוף השמות שיש לבורא, כלומר לאין סוף הצורות בהן הוא יכול לפעול או להתגלות, בחרו חז"ל הקדושים לפנות אל הקדוש ברוך הוא בעיקר בתואר אחד עיקרי – "אלוקינו מלך העולם". "אלוקים", זה הכינוי של מידת הדין בעולם. כלומר הגבול, הדיוק, החלוקה הברורה, הצדק והשליטה במציאות, ו"מלך", זה די דומה לאלוקים, כלומר אדון ושליט, שופט ומושל, שאנו עבדיו וצריכים לסור למשמעתו. למה בעצם אנחנו פעמים רבות מתקשים להתחבר לזה? סיבה אחת - כי אנחנו בכלל לא מכירים מלכות ושלטון, ומה שאנחנו מכירים או שמענו עליו זה רק שלטון מושחת ומנוון. סיבה שנייה – כי האידיאולוגיה השלטת בעולם שלנו זה חופש – חופש הביטוי, חופש היצירה, חופש לעשות כל מה שאנחנו רוצים. דמוקרטיה, שוויון זכויות, זרימה, אנרגיות. ולכן "אדון ושליט" בכלל לא מדבר אלינו. אבל אם ניתן לזה סיכוי, אם נהיה מוכנים להיפתח למשהו שאנחנו לא מכירים עד היום, נוכל לשמוע שהחוויה הכי עמוקה שאדם יכול לחוות היא דווקא חווית השירות. להיות משרת לממלכת הקדושה. להיות עבד לאדוני האור. לקחת חלק בתיקון העולם, לשרת את הטוב המושלם. כי באמת, הרצון הכי עמוק שלנו הוא להישבע אמונים לכוחות הטוב, לשרת מטרה קדושה ונעלה, ובעבור משימה כזאת היינו מוכנים, לפחות ברמה העקרונית, למסור את חיינו. יש נאמנות ושייכות בין הורים לילדים, יש נאמנות בין בני זוג, יש נאמנות לחברה או לארץ מסוימת. אבל כל סוגי הנאמנות והשייכות הם רק צל צילה של הנאמנות הכי פנימית ושורשית שמוטבעת בנו – נאמנות לאלוקים. כל זה אמור להיות חבוי בהוראה של חכמינו לפנות אל הבורא דווקא בשם "אלוקים" ו"מלך". היו תקופות שהקשר עם הקדוש ברוך הוא באמצעות "הלבוש" הזה היה באמת קשר פנימי ועמוק, מסעיר, מרגש. קשר שבעבורו מוכנים לחיות ולמות. בלי ההרגשה הזאת קשה להבין אלפים ורבבות יהודים שאכן מסרו נפשם למוות ובלבד שלא ישתחוו לפסל או יעברו על מצוות הבורא. אין סיכוי שאדם יהיה מוכן למות אלמלא הוא חש נאמנות וקרבה ברמה שאין למעלה ממנה לאותו "אלוקים", ו"מלך". אבל אז נכנסו לתמונה "היכלי התמורות". יש בעולם כוח שנקרא "היכלי התמורות". אפשר לתאר את זה בצורה ציורית כמו רשת של קורי עכביש בלתי נראית שמקיפה את כל כדור הארץ, או לחילופין, את הלב של כל אחד. מה שעושה אותו כוח שלילי הוא לעוות ולשבש כל סוג של שפע שיורד לעולם ולהפוך אותו – בתודעה של בני האדם – לההיפך הגמור ממה שהוא באמת. פסוק שמופיע בנביא מתייחס לתופעה הזאת: "הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חושך לאור ואור לחושך, שמים מר למתוק ומתוק למר". כדי להבין את התופעה אפשר להזכיר את מה שקורה לפעמים בשעת מחלה שמשתבש לאדם חוש הטעם והוא מרגיש שמר הוא מתוק ומתוק הוא מר. מבחינה מסוימת, התודעה של רוב האנשים נגועה בחולי כזה, שההרגשות והתפישות שלהם על המציאות משובשות ו"מומרות" על ידי אותם "היכלי התמורות". כדרכם להרוס ולקלקל כל דבר שבקדושה, בנו אותם כוחות מיסטיים מערכת שלמה של תפישת עולם, שתגרום אצלנו לסילוף עמוק של "לבוש" ה"אלוקים" ו"המלך". המלכים ובעלי השררה שנחשפו בפנינו היו על פי רוב מלכות מושחתת, מתנשאת, גאה ומשפילה, אכזרית, שיפוטית, רחוקה וקרה. לא הכרנו מלכות אחרת, ובעקבות הכרות עם תפישת המלכות המעוותת התעוותה אצלנו גם תפישת המלכות האמיתית, ובלי שנשים לב, לאט לאט, במשך שנים או דורות, התחלנו לתפוש גם את אלוקים, מלך מלכי המלכים, כקר ומנוכר, שיפוטי, מאיים, ולעיתים קרובות גם אכזרי וגרוע מזה. תפישת המלכות נפגמה, הקשר עם ה' התעוות והתרופף. "היכלי התמורות" השיגו את מטרתם המרושעת וניתקו אותנו מן הבורא. אבל אז קרה משהו. לפני כ 200 שנה הגיע לעולם רבי נחמן מברסלב. הוא הכיר את תעלולי "היכלי התמורות" והציג בפנינו לבוש אחר של הבורא: "חבר טוב אמיתי". באחת הפגישות הראשונות בין רבי נחמן מברסלב לתלמידו רבי נתן, כאשר הם טיילו ביחד בשדה ושוחחו ביניהם, אמר רבי נחמן משפט שנכנס בעומק ליבו של תלמידו, ולדבריו - היה זה משפט מפתח בחייו, ועל ידו הבין שבוודאי יזכה להגיע לשלמותו ותכליתו עלי אדמות.ואלו היו הדברים: "ובכלל, זה טוב מאד לשפוך את הלב לפני השם יתברך, ממש כמו ששופכים את הלב לפניחבר טוב אמיתי". מה היה החידוש הגדול שבדבר? הלא מושג התפילה כבר היה ידוע ומפורסם, ביהדות בכלל ובחסידות בפרט. אלא שכאן חידש רבינו שאפשר ליצור עם הקדוש ברוך הוא קשר מסוג מאד מיוחד, מאד אישי וקרוב. ועל סוג של קשר כזה לא דובר מעולם באופן כה ברור. "חבר טוב אמיתי"! הלא בשלוש מילים אלו מקופלת משאת נפשו של כל אדם, שיהיה לו חבר כזה: אוהב אמיתי, החפץ בכל ליבו באמת ובתמים אך ורק בטובת רעהו ללא כל אינטרסים. הוא לעולם לא ינצל את מה שידוע לו לרעת חברו חלילה. שומר סוד מושלם הוא, וכל מה שישמע לא יצא לחוץ לעולם. חבר טוב אמיתי לעולם לא ינטוש את חברו ולא יבגוד בו, גם אם ירד חברו לתכלית דיוטא התחתונה. תמיד יהיה מזומן לו ויבוא לעזרתו בעת הצורך, לעולם לא יאכזב, ותמיד ידע להקשיב בכל תשומת הלב, יבין וישתתף בקורות חברו, יבכה עמו בצערו וישתתף בשמחתו. כל אדם בעולם מאחל לעצמו חבר כזה ורבי נחמן אומר - יש לך חבר כזה. דבר איתו, שתף אותו, הוא באמת מקשיב ואיכפת לו, לעולם לא ייטוש אותך ולא יאכזב אותך. הקדוש ברוך הוא - הוא הוא אותו חבר. לא שהלבוש "מלך" או "אלוקים" אינו אמיתי. הוא אמיתי ונחוץ לנו בוודאי גם היום, אבל כדי להחזיר את הכתר ללבוש הזה, כדי לפרק ממנו את הצורה המעוותת שהלבישו עליו "היכלי התמורות", צריך היה לגלות בו עצמו צד חדש. המלך הזה אינו רחוק ושיפוטי, עם כל גדולתו הוא יורד עד אלי ממש ומציע לי את ידידותו. בדברי הימים מצאנו הד ללבוש "חבר טוב אמיתי". באותו פרק נמנים והולכים אנשיו של דוד המלך ותפקידיהם: האחראים על האוצרות, על הצבא, היועצים וכן הלאה. ובתוך כל הרשימה הזו מופיע תפקיד מעניין: "ואחיתופל יועץ למלך וחושי הארכי רע המלך" (דברי הימים א' פרק כ"ז פסוק ל"ג)מהו "רע המלך"? התרגום מסביר כי רע פירושו חבר ואילו ה"מצודות" מסביר את תפקידו: "רע המלך - הוא היה יושב בתמידות עם המלך להשתעשע עימו". פשוטו כמשמעו! הלא גם המלך צריך חבר...ואם במלכות הארץ כך, גם במלכות השמיים כך, שהרי אמרו חכמים "מלכות השמיים כעין מלכות הארץ". ואם לדוד המלך היה חבר, גם לקדוש ברוך הוא יש חברים. גם בסיפורי מעשיותיו, כאשר רבי נחמן מתאר את אנשי המלך בסיפור "מעשה מבעל תפילה", הוא מתאר תפקיד דומה: "וכן היה להמלך אוהב נאמן, שהיה אוהב את עצמו עם המלך באהבה נפלאה ונוראה מאד מאד, עד שלא היה אפשר להם כלל שלא יראו זה את זה איזה שעה, אך אף על פי כן יש שעות, שצריכין להתפרד קצת. והיו להם צורות, שהיו מצויירין צורת שניהם, והיו משעשעין עצמן באלו הצורות בעת שנפרדו אחד מחברו. והצורות האלו היו מצויירין איך המלך עם האוהב נאמן אוהבים עצמן ומחבקים ומנשקים עצמן באהבה גדולה". מתוך הבנה זו אנו מגלים צד חדש ועמוק בקשר עם ה' - לא רק להודות ולבקש עזרה ממלך גדול שהכל בידו, אלא פשוט לשוחח, לשפוך את הלב, כמו ששופכים לפני חבר טוב אמיתי. לשתף ולספר כל מה שיש על הלב, כל המבוכות, כל השאלות, כלהרגשות, כל המחשבות, כל החלומות, כל התקוות, וכל המאורעות. מעבר לכל לבושיו, הקדוש ברוך הוא ממתין לנו שנבוא אליו. כחבר אמיתי, הכי קרוב שיש, הכי אוהב שאפשר, הוא מצפה לנו, שנבוא נשפוך לפניו את כל הלב. ולא נבוא?
מאמר יפה
אבל עד כמה הוא מוכן להרחיק לכת עם הסחבקיות, האם נדלג איזו תפילה, או שמא שבת אחת נרתיח מים, כי עם חבר ניתן להסתדר? או כל האומר הקב"ה וותרן וכו'.
יהיאור:בעל
הוא מתחמק מאד מלענות ישירות לשאלות כמו שלך . אבל יש הרבה מה לחשוב מה עולה ממנו בשאלות אלה, איני יודע אם מתאים לדבר על זה כאן.
יש נקודה מחודשת חשובה במאמר הזה, שהוא טוען שגם בנו יש הזדהות עם חווית השירות שהוא בעצם חווית המלכות. [אמנם הוא הופך את זה עצמו לחוויה מרגשת, אך יל"ע עד כמה זה שונה מהכוונה המקורית של משלי המלכות וכו']
[תוקן קישור, תוקן גופן - מ. משנה]
תוקן על ידי מנהלי_משנה ב- 04/07/2012 12:24:04
 |
|
|
