ביום חמישי האחרון דלק האור באחד מחדרי בניין הכנסת עד לשעה 1 בלילה. 'חבורת חוק טל 2' (אלקין-פרח-ישי-אטיאס-ליצמן-גפני) ישבה שם בעיניים טרוטות, במאמץ נואש לפתור את הפלונטר שהלך והסתבך.

חייבים לפרוץ את תקרת הזכוכית המכונה 'סנקציות אישיות', הסכימו החברים. השאלה הגדולה היא איך.

בסיומו של ערב ארוך, התפזרו החברים בלא כלום. עוד פגישה, אחת מיני רבות, של צוות בלתי רשמי, שניסה להגיע לפשרה כלשהי, אך נאלץ בסופו של יום (או לילה) להודות בכישלון מאמציו.

ואולי הגיע הזמן לספר את האמת: כל הפגישות לא נועדו, אלא לעין התקשורת. אך לו היו מזמינים אליהן את העיתונות, היא לא הייתה מתעניינת. לכן, בטקטיקה מחוכמת, השביעו את החברים לשמור על סודיות, בין לבין לחשו לכמה מהם "הדליפו"'. "בחכמה', הוסיפו בעוד לחישה.

אז 'בחכמה' זה מעולם לא היה, אבל משעשע בהחלט כן.

הנה כי כן, למשל, אחד מהמשתתפים ניצל את תמימותו של עיתונאי (או שניים) והמשיך את סדרת הלחישות: 'יש פגישה סודית, היא בחדר הזה-והזה, אסור לי להזמין עיתונאים, אם אתם רוצים תביאו כיבוד ותיכנסו'.

הללו, שלא תיארו לעצמם שמדובר במפגש שכל כולו פיזור מסך עשן על ההתרחשות האמיתית, הגיעו, גם הגישו כיבוד. 'אוי, כמה שאלקין היה מופתע כשראה אותנו', סיפרו לחבר'ה.

אבל את אלקין, כדאי שתדעו, לא מפתיעים. כל הפתעה מתוכננת אצלו עד לפרטים, מראש. השאלה הייתה מי המשתתף הפראייר שיעשה עבורו את העבודה המלוכלכת.

וכך התנהלה ההצגה.

פרח לרנר, המתאמת בין לשכת ראש הממשלה לכנסת, תפקדה על תקן של רשמת. מישהו, אחרי הכול, צריך לתעד. זאב אלקין, יו"ר הקואליציה המתוחכם, הביא את התכנים מטעם הבוס. 'זו מסגרת האפשרויות שלי, אלו הם הטווחים, פלסנר קיצוני, אבל אני אומר שמה שהיה לא יוכל להמשיך, תמצאו לי פתרונות'.

חלק מהפגישות החלו עם ארבעה נציגים, והסתיימו עם שניים בלבד. השאר נשמטו והלכו. בבחינת, את מי זה מעניין בכלל.

עיקרם של מפגשים אלו היה שלב הוויכוח, שאף הוא תועד בקפידה (רשמת, אמרנו?). אתם יודעים איך זה, כמו בחקירה משטרתית. אתה מכניס שניים לחדר, שואל שאלות, יורה אמירות, אחר-כך יוצא ומשאיר את הרשמקול פתוח. הוויכוח המתועד מספק חומר שלא היית משיג גם אצל חוקר פרטי.

הוויכוחים בין ה'חרדים' היו על גבולות הגזרה, עד כמה ולמה אפשר לוותר, גם על הטקטיקה. אין רוב לחלומות שלנו, ניסו היותר מתונים להסביר לשאר, אם אתם חולמים על חוק טל 2 ועל ל'ערבב' - תשכחו מזה. הפעם זה לא יעבור.

ליצמן היה מופקד על מלאכת האמירות הבומבסטיות, גפני היה אחראי למילים הבלתי מתפשרות, ישי החרה החזיק אחריו, ואטיאס ניסה להציע פתרונות, אך ידע בסתר ליבו כי זה לא המקום או השעה.

בתקשורת יש טוענים שהשיטה הש"סית ברורה: ישי המקל, אטיאס הגזר. אני לא הייתי חותמת על זה בשתי ידיים. אל תהיו בטוחים שהם לגמרי מתואמים ביניהם.

וכך, פחות או יותר, התנהל הדו-שיח.

אחד מהם: "לא נתפשר על קוצו של יוד".

"נכון, זה בשבילנו ייהרג ובל יעבור".

"הליכוד מפר את הברית ההיסטורית עם החרדים".

"מה יהא על ההסכם הקואליציוני?"

"נמצא מתווה, נדאג להצביע נגד כדי לאפשר לנתניהו לעשות כותרות 'טובות', אך נישאר בממשלה".

"מה פתאום נישאר? גדולי ישראל הורו לי לפרוש ומיד! שום פשרות!"

"מה יועיל שנפרוש? זה ירכך את החוק? לא ניתן ל'קדימה' את המשרדים שלנו על מגש של כסף. היה לא תהיה!"

פרח רושמת, אלקין מפנים, והמידע המודיעיני על ההסכמות ובעיקר על מה שלא הוסכם, מועבר לראש הממשלה.

עד כאן סדר הערוץ הרשמי.