מרדכי בן דוד >>> תחנות חייו המקפלות בתוכן הרמוניה רבגונית של סיפורים מופלאים על צדיקים וקדושי עליון
וקרב פזורינו
באיסט-סייד של מנהטן התרפק מרדכי בן דוד על הבית שבו עשה את שנותיו הראשונות (במשקוף עוד היה סימן למזוזה) * בבית הכנסת הגדול בשכונה, פגש יהודים שזכרוהו כילד ליד אביו העובר לפני התיבה (כיום משמש שם חתנו כחזן בימים נוראים) * במפגש עם אביו, המתגורר כיום במונרו, הם התלוצצו על הימים שחלפו ("האמרגן אמר: אם אתה רוצה שהילד הזה ישיר, אני קם והולך") * בישיבת 'שפת אמת' הירושלמית הוא נזכר במשבר שתקף אותו ("הקשיחות הקוצקאית הכבידה עליי") * ב'מדיסון סקוור גארדן' הוא דירג את הגדולות שבהופעותיו ("חודש לפני המופע, אפילו כרטיס אחד לא נמכר") * על מפתן בית החולים 'מאונט סיני', בו שכבה אמו על ערש דווי, הוא שחזר את רגע ההלחנה של 'מן המיצר' (''חזרתי הביתה שבור ורצוץ") * בשערי עמנואל שבשומרון, הוא ניסה לאמוד את כמות המשתתפים באחת הגדולות שבהופעותיו ("דיברו אז על חמישים אלף, אולי יותר") * על פסגת הר הצופים, מול האוניברסיטה המורמונית, הוא שר בספונטניות ("ירושלים איז נוט פור סייל") * על קברו של הרבי מריבניץ, בעיירה מונסי, הוא התייפח כילד ("חמש שנים תמימות לא משה ידי מידו") * ובאולפן הפרטי, למרגלות ביתו הנושק לחוף הים, הוא ערך את ההשלמות האחרונות לאלבומו החדש (יקראו לו ''אפשר לתקן'', אוטוטו בחנויות) * זכרונות
בנימין ליפקין
יותר משלושים שנות שירה והופעה בוטחת נעלמות לרגעים אחדים שעה שרגליו של מרדכי בן דוד (54), ניצבות על מפתן הבית בו עשה את שנות ילדותו הראשונות. עיזוז של חדוות נעורים אופף אותו והוא מתרוצץ אנה ואנה, מסרב להאמין שהכול נותר כמו שהיה. רק דלת הבית נצבעה, משום-מה, בכחול.
איסט-סייד, ה'דאון-טאון' של מנהטן הגדולה. עד לפני ארבעה עשורים, היה המקום הזה שוקק חיים יהודיים. לכאן הגיעו המוני ניצולים ממלחמת העולם. כאן הם הקימו מחדש את קהילותיהם ופתחו פרק חדש בחייהם. היום נותרו ברחובות הללו מתי מעט, שארית הפליטה של האוכלוסייה הבוגרת שחרף הידלדלות הנוכחות היהודית, התקשתה להיפרד מהמקום.
זה היה המקום בו עשה מרדכי בן דוד את שנות ילדותו הראשונות. במרוצת העשורים האחרונים הוא הספיק להופיע בפני רבבות בעולם כולו. הקלטות והתקליטים שקולו מככב בהם הפכו לנחלת מאות אלפי בתים בישראל. שירי הנשמה שלו, קצביים ונוגים כאחד, מושרים בכל מחוזות היהדות. מסע 'בקהילה' אל תחנות חייו, מוביל אותו אל הראשונה בתחנות חייו, כילד קטן, בבית גוראי מובהק, ליד בית מספר 523 ברחוב 'L'.
הנה, מצביע מרדכי בהשתאות על המשקוף. הסימן של המזוזה נותר. לא רק הוא. הווילון אותו בחרה המשפחה הנכרית, המאכלסת היום את בית ורדיגר, אינו אלא שלט בד באותיות עבריות ששימש פרסומת לחנות הספרים של יהודי בשם מנדל. הלה קרא לחנותו בשם הפופולרי 'מנדלי מוכר ספרים'.
איזה שירים שרו בבית, אני מתעניין. "אבא הוא חסיד גור", הוא מנתח, "אבל הוא היה סולן החצר לא רק של גור. הוא שר והקליט את התקליטים של באבוב, מעליץ, סדיגורא, באיאן, סקולען, סאטמר. כל השירים הללו הושרו בבית".
ומה היה מקומו של מרדכי בשירה הזאת? מעט מאוד. "היינו ארבעה אחים. כולם שרו, רק אני הייתי ביישן ושקט. היה לי פחד גדול לשיר לפני קהל. האמת היא שעד היום יש לי 'אימתא דציבורא'. עם השנים התרגלתי אבל, למרות הכול, כשאני עולה על הבמה, אני חייב להיכנס אחרי שהתזמורת כבר מתחילה לנגן, תוך כדי השירה".
"ממוריס, ממוריס'', לוחש מרדכי, ספק לעצמו ספק אליי, שעה שרגליו מוליכות אותו אל המדרגות המובילות אל בית-הכנסת הגדול, 'ביאליסטוק-שול' שמו. ואני נזכר בשירו הישן באנגלית 'ממוריס' (זכרונות).
את יואליש הנהג הוא מכוון בדייקנות רבה, כאילו עד אתמול התגורר פה. "הנה", הוא מצביע על עברו השני של הכביש, "כאן היה גר רבי משה פיינשטיין". למראה כל יהודי בעל חזות חרדית שנראה צועד על שפת הרחוב, נפלטת מפיו קריאת התפעלות.
בפתח בית הכנסת, מקדמים את פנינו יהודים שסיימו זה עתה תפילת שחרית מאוחרת. הללו מתרגשים למראהו של ענק הזמר החסידי אשר בבוקר בהיר אחד נטה להתארח במעונם. בית הכנסת היה ונותר גדול ומרשים. היכלו מצויד בריהוט ססגוני כבד וכולו אומר כבוד.
מדי שבת בשבתו, מגלה מרדכי, היה אבי מתפלל כאן לפני התיבה, אבל אמא לא הייתה מרשה לנו ללכת אתו. היא רצתה שנתפלל ב'היימישע שולן'. היינו הולכים אפוא לתפילות עם סבא, אבי אמי. בין המתפללים יש גם ותיק שזוכר את האב החזן ובפיו יש אפילו בקשה נרגשת. אולי תבוא לכאן לשבת, לסגור מעגל? הוא מציע בחיוך. המעגל נסגר איכשהו. בשנים האחרונות משמש חתנו של מרדכי בן דוד כבעל התפילה בימים נוראים בבית-כנסת זה.
באותם ימים, חשקה נפשו של אביו לצרף את בנו לאחת ההקלטות באלבום שביצע.
בשיחה המתקיימת בין האב לבנו לנגד עיניי, כך זה נשמע:
דוד: אתה זוכר אותו, את האמרגן ההוא?
מרדכי: נו, בוודאי שאני זוכר אותו. ג'קי טייטלבוים קראו לו.
דוד: אז אתה אכן זוכר. אמרתי לו, בשיר אחד בתקליט הזה אני רוצה שהבן שלי ישיר סולו. אתה זוכר מה הייתה התגובה שלו?
מרדכי: כיצד הוא הגיב?
דוד: נו, איך תזכור. הוא אמר בהחלטיות: אם הילד הזה שר, אני קם והולך.
דוד ומרדכי, האב והבן, פורצים בצחוק.
ביניים:
מול הפסנתר הישן
אז איך הגיח לעולם הזמר החסידי מרדכי בן דוד? אני תוהה. אתה לא רצית וגם העולם לא הכיר בך.
מסתבר שהיה מי שהכיר בו ובכישוריו. קראו לו ארי קליין ומי שגדל על מצעד הזמירות החסידי ששודר ברשת ב' בשנות השמונים עוד יכול לזכור את קולו המתנשא בשירת ''רם רם ונישא, גדול גדול ונורא".
לימים נישא מרדכי לאחותו של ארי קליין. אז, לפני 35 שנים, הם עבדו יחד. ארי היה מופיע כזמר חתונות ומרדכי היה עוזר לו בלחנים שונים. איש המקצוע שעמו הם עבדו היה יהושע גולדברג, שהיה מנצח על התזמורת. הוא גם הצטרף למלאכת השכנוע שבה החל קליין.
בבית אביו במונרו, מצביע מרדכי על הפסנתר הישן. "על הקלידים הללו הייתי מלחין, בשקט, בלי לעשות לזה פרסומת". לנגן, הוא לימד את עצמו לאחר שחבר לימד אותו את התווים ואת כללי הבסיס.
"יום אחד, אבא נכנס הביתה והוא שומע אותי מנגן שיר. הייתי נתון בשירה ולא שמתי לב שאבא עומד לידי. כשהבחנתי בו, הפסקתי מיד. הוא שאל אותי, של מי השיר הזה. עניתי, שלי. אבי לא יכול היה להסתיר את התפעלותו".
מאמצי השכנוע של ארי קליין וגולדברג נשאו פרי. הלחנים של מרדכי, בקולו ובליווי מוזיקלי, הוקלטו לראשונה.
"זה היה בקיץ", הוא נזכר בעיניים נוצצות. "היינו אז בהרים. אני זוכר את עצמי, צעיר בן 21, מופיע עם טייפרקודר ענק. החברים התאספו וכולם האזינו לשירה שבקעה מקלטת ישנה, בעלת סלילים ארוכים".
השלב הבא היה ספונטני לחלוטין. "החבר'ה החליטו שבשבוע הבא תהיה הופעה. הם העמידו אותי בפני עובדה מוגמרת. נוצרה דינמיקה כזאת שלא יכולתי לסרב לה. הם הכינו פלקטים בכתב-יד שבהם התבשר הציבור על הופעה. אז נולד השם 'מרדכי בן דוד ורדיגר', כדי שיזהו את הזמר האלמוני.
"במוצאי שבת, הופיעו במקום יהודים מכל האזור. חשבתי שאני מתפוצץ. אבל עליתי על הבמה והופעתי".
ביניים:
חמישים דולר להופעה
ההופעה המאולתרת הזאת העניקה לו את הכיוון.
בתווך, הספיק לבוא ארצה כבחור שנשלח על-ידי אביו ללימודים בישיבת 'שפת אמת'. על רקע המבנה הטיפוסי שהפך, יותר מכול, לסמלה המובהק של אם ישיבות חסידות גור, הוא מתאר בדייקנות את ימי הנהגתו בקודש של כ"ק ה'בית ישראל' זצוק"ל ואת ה'טישים'.
אני מנתב את השיחה אל החלק הפחות נעים שבה. כאן התקלקלת, אני מגלה ידענות. מרדכי משתתק. ספק מאשר ספק נבוך. באיזשהו שלב, אני ממשיך, הלכת והידרדרת עד שבהופעה אחת שלך, כשנקראת לעלות על הבמה, איבדת את הקול שלך ולא יכולת להופיע.
כעת כבר נשמע קולו. "אני מכיר את האגדה הזאת, היא מלווה אותי שנים רבות, אבל היא לא הייתה ולא נבראה".
ככה? אני מתקשה להאמין. אין אש מאחורי כל שובל העשן הארוך הזה? אני מרשה לעצמי להתוודות שאני בקי במיתוס הזה לפחות כמניין השנים שאני מכיר את מרדכי בן דוד.
הוא מחייך בסלחנות ומשמיע את האמת הפשוטה יותר. "אחרי שחזרתי מהארץ, חל בי משבר. גדלתי בבית עם אווירה פולנית חמימה יותר. הקוצקאיות החריפה בגור, שהתבטאה בקשיחות יתר, הכבידה עליי". הוא מדגיש כי "בכל אותה עת, הנחתי תפילין, שמרתי שבת והקפדתי על כשרות, אבל בזאת הסתכמה עובדת היותי שומר תורה ומצוות".
בחזרה לניו-יורק שבעקבות ההופעה בהרים. הקלטת הראשונה שיצאה נקראה "מרדכי בן דוד ורדיגר שר שירים חסידיים". שם ארוך במונחים של היום. בקלטת הבאה, גם השם עבר קיצור, בלי ורדיגר, וגם שם הקלטת היה, כמקובל, שם השיר.
אני מנסה להיזכר בקול איזה שירים הופיעו באותה קלטת ראשונה. ורדיגר, בתגובה, מפטיר בחיוך: "אני מקווה שאף פעם לא שמעת את הקלטת ההיא. היה שם, למשל, את השיר 'השיבנו ה' אליך ונשובה' ועוד כמה", הוא נענה תוך כדי פיזום מהיר של 'השיבנו'".
במסע המיוחד שאנו מקיימים, אנו עוצרים עתה ליד רחבת 'בית האופרה', היוקרתי בהיכלי המופעים על פני תבל. בין תצלום בחזית המזרקה היפהפייה שמקדמת את פניו לבין פסיעה במסדרונותיו, נפרשת מערכת המושגים שהלכה וצברה תאוצה. מזמר מתחיל לזמר צמרת.
"ההופעה הראשונה, אחרי אותה הופעת קיץ בהרים, הייתה בברוקלין קולג'. קיבלתי תמורתה 50 דולר. האמרגן שלי היה אז יהודי בשם משה כהאן. הוא כבר לא חי היום. הוא שמע אותי באותה הופעה ושם עליי עין. באותם ימים הוא הביא לניו-יורק את להקת 'פרחי לונדון' המיתולוגית בניצוחו של יגאל צליק לסבב של שלוש הופעות. לאחת מההופעות הללו הוא לקח אותי כזמר שיפתח את ההופעה בכמה שירים לפני שהמקהלה תעלה.
"לשתי ההופעות האחרות הוא לקח את ג'ו עמר. אחרי שראה שההופעה הראשונה הייתה מוצלחת, החליט לקחת אותי גם לשתיים האחרות. הפעם הוא כבר שילם 500 דולר להופעה". ורדיגר מתקשה להבליע את חיוכו כשהוא מדבר על הסכומים של אז. עוד מעט תבינו מדוע.
כהאן לא הסתפק בהופעות הללו והחליט 'להשקיע' בזמר המבטיח. "הוא השקיע אז באלבום השני שלי, 'הנני'. האלבום הזה שם אותי בעצם על הבמה", הוא מגדיר.
היה בו, באלבום ההוא, את השיר 'כי לא ייטוש', "שבמשך הרבה שנים שרתי אותו כשיר פתיח. היום, על רקע כל המאורעות הקשים שעוברים עלינו, השיר הזה חזר והיה ללהיט, אחרי שלושים שנה".
ב'הנני' גם הופיע לחן ל'שמע ישראל' שבמרוצת השנים היה לנחלת הקמפים והמחנות.
ביניים:
הנשמה נמשכת לריבניץ
המכונית גומאת מרחקים. את המטרופולין הגדול של ניו-יורק הותרנו מאחורינו. מערכת של כבישים מהירים מובילה אותנו אל העיירה מונסי.
מרדכי בן דוד, בעל נשמה רודפת שינויים באובססיביות, מחליט לשנות כיוון אחרי האלבום השני וההצלחה שמסתמנת בעקבותיו.
הוא נוסע לישראל ופוגש, לראשונה, את מונה רוזנבלום שלימים יהפוך לידיד נפשו ולחלק בלתי נפרד מהפקותיו. "מונה עיבד אז תקליט עם ילדים לאבי. קראו לתקליט 'פרחי ורדיגר'. היו לי ביד חומרים שונים", הוא משתמש בשפת המקצוע שעה שהוא מתייחס ללחנים שהיו בידיו. "ישבתי עם מונה ועם החומר שהיה לי, אבל בארץ הייתה בעיה. היו מעט מאוד אנשי מקצוע ברמה גבוהה. אז אמר לי מונה שיש אחד, אהרל'ה קמינסקי מלהקת 'פלטינה'. סגרנו אתו שהוא ילווה את ההקלטות. גם אולפנים לא היו אז. חיכינו לציוד שהגיע באנייה".
העבודה המשותפת הניבה את הקלטת 'נשמה'. בקלטת הזאת שר מרדכי בן דוד בהברה עברית. בה גם מופיע השיר, בעל המילים העבריות, "השמים מלאים כוכבים".
היה זה שינוי של ממש ברוח השירה שעד כה היה רגיל בה. הוא נשאר בארץ זמן רב והופיע על במות רבות, בהפקתו של האמרגן האחד והיחיד שהיה אז בארץ, אברהם יפה-נוף. אתה זוכר מי עוד הופיע אז? הוא נשאל על-ידי. היו אז בודדים, הוא אומר ונוקב בשמותיהם: "בן-ציון שנקר, ר' שלמה קרליבך, אבי, ייבדל לחיים טובים, ואנוכי".
מרדכי בן דוד נשאר בארץ עד שחש רוויה ושב לחו"ל. אותו ארי קליין שהביאו אל עולם השירה הפומבית, היה גם זה שהכניסו אל היכלו הקדוש והנשגב של האדמו"ר מריבניץ. "לאחר שחזרתי לניו-יורק, פגשתי את גיסי שאמר לי, אתה חייב לפגוש רבי שהגיע מרוסיה. זה היה במוצאי שבת, נסענו אליו יחד, למונסי", הוא משחזר את הפעם הראשונה בעוד רכב הוואן בו אנו נוסעים דוהר לעבר העיירה הקסומה.
"כשהגענו, זמן רב לאחר צאת השבת, הרבי היה בעיצומה של תפילת מנחה של שבת. היה 'עוילם' (קהל) קטן מאוד. כולם נסעו להרים. היינו בסעודה שלישית ולאחר מכן בתפילת ערבית. הזמן היחיד עליו הקפיד הרבי היה לסיים את ברכת המזון של מלווה מלכה בטרם עלות השחר, שכן כל ימות השבוע היה צם ולכן הקפיד לסיים את סעודת מלווה מלכה שלא תחרוג ליום ראשון. מיד בפעם הראשונה הוקסמתי לנוכח עוצם קדושתו".
מהר מאוד גומלת ההחלטה בלבו של מרדכי כי זה המקום בו הוא משתקע. "החלטתי שזה המקום שלי ודבקתי ברבי", הוא מספר. "את השיר הידוע 'ישמחו במלכותך', הלחנתי לאחר השבת הראשונה שעשיתי במחיצתו".
ביניים:
תיקון גדול במונסי
בעיניים בורקות מספר מרדכי על סדר עבודתו המופלאה והמדהימה של הרבי מריבניץ. "משך חמש שנים לא משה ידי מידו הקדושה. הייתי בן-בית אצלו והגבאי הקרוב ביותר אליו. הייתי מתפלל יחד אתו במניין שלו. שעות על גבי שעות היה עורך הכנות לתפילת שחרית בה היה פותח לפני השקיעה. כאמור, מדי יום ביומו, משך שישים שנה רצופות, הוא היה שרוי בצום. שישה ימים בשבוע. בכל אחד מלילות ימות החול, היה הרבי עורך תיקון חצות".
לא היה זה סתם תיקון חצות כפי שניתן לשער. "היה זה מעמד מרטיט שנמשך על פני שש שעות בבכיות נוראות. הרבי היה יושב על הרצפה כשמעיל קרוע לגופו. מדי תשעה באב היה נכנס לבית הכנסת כשמעיל עליון לגופו הקדוש וקורע בו קריעה. למחרת היה קורע קריעה בצדו השני של הבגד. בגד זה שימש אותו בכל לילות השנה לתיקון חצות. עליו היה לובש שק.
"על ראשו, היינו מניחים, בהוראתו, כמות גדושה של אפר שהצטבר בתנור מאפיית המצות. האפר היה גולש מראשו אל כתפיו וגופו. רק בשנים האחרונות, כשצילום רנטגן של ריאותיו של הרבי גילה כי הן שחורות כפחם, ניאות לחדול מלהניח את האפר. כך היה יושב על הרצפה שעות ארוכות בבכיות נוראות על גלות השכינה".
תוך כדי השהייה בבית הרבי מריבניץ, חשב מרדכי בן דוד כי אין זה הולם שגבאי של רבי יהיה גם זמר שמפעם לפעם יחמוק ממשמרתו לטובת הופעות שירה. ביום מן הימים, הודיע לרבי ("ער פלעגט מיר ריפן אלע מאל 'דער חזן'" – הוא היה נוהג לקרוא לי תמיד, 'החזן') כי החליט לחדול מלקיים הופעות ולשיר כי זה לא מתאים, ס'פאסט נישט. "הרבי שלל זאת מכול וכול. הוא אמר לי, אני לא יודע מה זה מפריע לך, לי זה לא מפריע".
מפיו קולחים סיפורי מופת שמימיים שהתגלגלו מתחת לשולחנו של הרבי והוא אישית היה עד להם.
בקרחת היער, עוצר הרכב בחריקת בלמים עם כניסתנו לבית החיים של ויז'ניץ. כאן מקום קברו של האדמו"ר מריבניץ. מסלולה השוטף של השיחה נבלם. מרדכי בן דוד חובש את מגבעת ה'המבורג' רחבת הטיטורא לראשו, חוגר עצמו באבנט ומתייצב, בהכנעה, כחסיד לפני רבו, ליד חלקת הקבר.
עם תום אמירת התהלים ליד הקבר, לא לפני שהוא רושם על 'קוויטל' שמות כמה יהודים שזקוקים לישועה, מתרפק מרדכי על מצבת הציון. דמעות זולגות על לחייו ומשירות לחלוחית על שערות זקנו. ברגעים הללו דומה שתמצית חמש השנים, שבין תשל"ה לתש"מ, מתנקזת אל כמיהת הנפש הבאה לידי ביטוי בתנועות הגוף הנשען כולו, אחוז דבקות, על מצבת האבן.
"פעם", הוא יספר בשובו אל הרכב, "שימש הרבי כמוהל בברית מילה שבה היה הרבי מקלויזנבורג סנדק. עם תום הברית ותחילת הסעודה, הפציר בו הרבי מקלויזנבורג כי לכבוד סעודת המצווה ישבור את צומו היומיומי ויאות ליטול ידיים אך הרבי היה בשלו.
"כשרבו ההפצרות, לחש הרבי מריבניץ באוזני ה'קלויזנבורגער-רבי': אתם כל כך לוחצים עליי, אני חייב לספר. הייתה פעם אחת ברית מילה שהפעילו עליי לחצים גדולים ונכנעתי. באותו יום, נפטרו יהודים באותו אזור. אמר ולא יסף. ופניו הקדושות של האדמו"ר מקלויזנבורג זצוק"ל החווירו כסיד".
נוף ציורי פראי ועוצר נשימה מלווה אותנו משני צדי הדרך, שעה שאנו עושים את דרכנו בין עבותות היער של מונסי, אל ביתה של הרבנית מריבניץ. קירות הבית, הטבול בצמחייה עשירה שסנאים מקפצים בין שיחיה, עמוסים בתמונות ענק של האדמו"ר מריבניץ במועדים שונים. מרדכי מזהה את רובן כמי שהוא עצמו צילם אותן.
השנים שחלפו מאז פטירת הרבי (באסרו חג הסוכות יהיה עשור לפטירתו) העפילו לדרגה חדשה את התקשרותה של הרבנית לדמותו הנשגבה. היא מספרת על חודשים ארוכים שבהם פקדה אישית לא פחות מ-800 בתים של יוצאי רוסיה המתגוררים כיום בארץ אשר הכירו את הרבי בעיירה ריבניץ. לכל אחד מהם היא הגישה תמונה של הרבי ותיעדה מפיו מונולוג רווי זיכרונות מרגשים מימיו של הצדיק ברוסיה הסובייטית.
היא פותחת בפנינו אלבומים שבהם מופיעות תמונותיהם של כל אחד ממאות היהודים הללו, רובם הגדול בעלי חזות אותנטית של עולי חבר העמים ונטולי כל זהות או סממן יהודיים. בתמונות הללו הם נראים פורצים בבכי חסר מעצורים עת הם מתבוננים בתמונתו של הרבי המשיבה אותם בבת-אחת לאחור, אל ימים עברו.
"רבים מהם פרצו ספונטנית בתפילה או בשיחה ישירה עם הרבי", היא מספרת. "הם צעקו: רבי! התפלל עלינו. אין לנו ספק שאתה קרוב עתה לאלוקים. התפלל על היהודים, התפלל עלינו כמי שזכינו להיות במחיצתך, שם ברוסיה. את כל השיחות עמם תיעדתי בקלטות".
בימים אלה שוקדת הרבנית על ספר מיוחד, באידיש ובאנגלית, שיכיל את מסכת חייו של הרבי, "שבמחיצתו זכיתי לחיות 16 שנים". שלוש שנים לאחר פטירת הרבי, הופיע אלבומו של מרדכי בן דוד ובו השיר: "אוי רבי". הפזמון של השיר הוא ניגון מיוחד אותו היה הרבי שר בעתות מיוחדות ואת מילות הבתים של השיר כתבה הרבנית.
"משך שלוש שנים", היא מספרת, "הייתי מאובנת ולא יכולתי לעשות מאומה. כעבור שלוש שנים, כשמרדכי ביקש ממני לכתוב מילים לשיר מיוחד, התיישבתי לכתוב והמילים נכתבו מאליהן, מבלי שאצטרך לחשוב עליהן. הייתה זו הפעם הראשונה, מאז הסתלקות הרבי, בה נפרץ סכר הדמעות שלי".
בינתיים היא שואבת עידוד ונחמה מהישיבה שהוקמה על קרקע ביתו הקודם, לא הרחק ממקום קברו, במונסי, בה מתחנכים ארבע-מאות בחורי חמד עמלי תורה.
אני מבקש לשמוע מהרבנית על הקשר המיוחד שנרקם בין הרבי לבין מרדכי בן דוד לו הספיקה להיות עדה. "הרבי אהב אותו כאהבת אב לבנו. פעמים רבות", היא מגלה, "הייתי משמיעה ברקע הבית את שיריו של מרדכי. זכור לא אשכח כי בכל פעם שהיה נשמע השיר 'באין מליץ יושר' בקולו של מרדכי, היה הרבי פורץ בבכי תמרורים. עם הסתיים השיר, היה מבקש להשמיעו שוב ושוב ודמעותיו היו זורמות כנחל".
ביניים:
עצה מפתיעה בלעלוב
כשברכות הרבנית מריבניץ מלוות אותנו אנו נפרדים ממונסי, מותירים מאחורינו את היער העבות ומראות יפי הבריאה המזוגים בו.
נפשו המשתוקקת של מרדכי בן דוד לקרבת צדיק לא ידעה מנוח שעה שהאדמו"ר מריבניץ נפל למשכב. סערת הרגשות המתחוללת בקרבו מצאה לה משכן בחצרו של האדמו"ר הרה"צ רבי משה מרדכי מלעלוב זצוק"ל. "הקרבה שלי ללעלוב הייתה, בראש ובראשונה, משפחתית. אבי הוא נכדו של הרה"ק רבי דוד מלעלוב והוא אף קרוי על שמו", הוא מסביר.
מפיו של הרבי מלעלוב קיבל מרדכי עצה מיוחדת אשר העניקה לו, כהגדרתו, "תחיית המתים של ממש".
"הייתי אז אחרי סיבוב של חמש הופעות בנקודות שונות בעולם. ההופעה החמישית הייתה אצל שליח חב"ד במנצ'סטר. בהופעות הללו אני עצמי הייתי אחראי על כל הלוגיסטיקה וההפקה. רבץ עליי עול כבד של אחריות לנגנים, לתזמורת ולכל שלל הפרטים הנלווים. בעיצומה של ההופעה החמישית, הרגשתי שכאב חד מפלח את אזור הלב שלי. בהפסקה, מאחורי הקלעים, ניגשתי אל השליח החב"די ואמרתי לו: שמע, אני לא מסוגל להמשיך. הוא שלל על הסף את כוונתי להפסיק את ההופעה ואמר לי שאיני יכול לעשות זאת לאחר שאנשים שילמו וגדשו את האולם. המשכתי את ההופעה עד תומה עם פחד גדול ותחושה קשה.
"שבתי הביתה ואמרתי לאשתי: איני מסוגל יותר. אני פורש מעולם המוזיקה. זה מאיים על בריאותי. איני יכול לעמוד עוד בזה. היה לי אז חברותא שהייתי לומד עמו מדי יום והוא היה עוסק בנדל"ן. גם באוזניו השחתי את לבי והוא אכן יעץ לי: עזוב את כל הפקות המוזיקה הללו. אני אשלב אותך בתחום העיסוק שלי ותעשה חיל".
זמן קצר לאחר מכן הגיע מרדכי לביקור בארץ וכדרכו באותם ימים נכנס אל הרבי מלעלוב וגם באוזניו הרצה את החלטתו החדשה. "תגובתו של הרבי מלעלוב הייתה חריפה. 'האסט געפרעגט ביי איימיצין רשות?' (האם שאלת ברשותו של מישהו?). נתנו לך מתנה משמים ואתה מחליט ביום אחד שלא להשתמש בה עוד, נזף בי.
"סיפרתי לרבי את אשר עבר עלי ואמרתי כי אין לי עוד כוחות לכך וכי אני חושש לבריאותי אם אמשיך בעיסוק בתחום. בתגובה, פתח הרבי מלעלוב בסיפור אודות 'חיים-דוד-דער-דוקטור' (חיים דוד הרופא) בעל-תשובה ידוע של סבו הגדול, הרה"ק רבי דוד מלעלוב. הוא התקרב ללעלוב לאחר שחלה במחלה חשוכת מרפא.
"כשגילה כי הוא חולה, נסע למרחצאות מרפא אך שם, בבדיקות שנערכות לבאים בטרם הכניסה, שלחוהו לביתו כדי לנצל את השבועות הבודדים שעוד נותרו לו לחיות. בדרך ניאות להיכנס לרבי דוד מלעלוב אשר כשומעו את סיפורו הגיש לו כוסית יי"ש עם דג הרינג באומרו לו, שתה את זה ותהיה בריא. הרופא נבהל בהיותו בטוח כי המשקה החריף יקרב את קצו אולם הרבי הורה לו לעשות כמצוותו והוא הבריא לחלוטין והיה לפועל ישועות גדול.
"יום אחד נכנס ר' חיים-דוד אל הרבי מלעלוב ואמר לו כי מלאכתו כרופא מונעת ממנו להתעלות בתורה ועבודה. הוא ביקש אפוא רשות להתמסר ללימוד התורה ולנטוש את הרפואה. הרבי אסר עליו לעשות זאת, אך בהבינו ללבו, השיא לו עצה: מכאן ואילך תגזים במחיר שלך. כך, מצד אחד, לא תחמוק מתפקידך ומצד שני, לא יטרידוך יתר על המידה.
"אף אתה – הישיר אליי הרבי מלעלוב זצ"ל את מבטו החודר – תגזים במחיר".
בן דוד מעיד היום בגילוי לב כי לנוכח הדברים הישירים הללו, "נכנסה בי רוח חיים. חזרתי לניו יורק. בטלפון הבא שקיבלתי על הזמנה להופעה, נקבתי במחיר עשרת אלפים דולר. התגובה בעברו השני של הקו, הייתה ספונטנית: השתגעת?! אבל אני התמדתי בכך. מאז, בכל השנים, אני נוהג להגזים", הוא מודה.
עם השנים, הוא מאשר, 'ההגזמה' התעדכנה בהתאם. אני מנסה לחלץ מפיו את המחיר המדויק כיום להופעה אך הוא מסרב בתוקף. המידע היחיד שאני יכול לתרום בנושא הוא שבאמצע שנות המ"ם, אישר מרדכי בראיון ל'יום השישי' כי "המחיר להופעה הוא 15 אלף דולר". הקוראים מוזמנים אפוא לעדכן את המחיר בהתאם להשגות 2005 ול'הגזמה' שהוא עוד דוגל בה לדבריו עד עצם היום הזה.
"בחתונות", הוא אומר, "אני כמעט לא מופיע למעט בודדות בשנה. וההופעות הן אכן רק אצל אלו שיודעים לשלם". בתוך כך, מצלצל הטלפון הסלולרי של מרדכי ומעברו השני של הקו נשמע קולו של מחותן שמרדכי שימח בקולו לילה קודם לכן את הרוקדים במצוות שמחת חתן וכלה. כתום השיחה הוא יגלה כי היה זה שכן שהוא הופיע בחתונת בנו כחצי שעה במסגרת "אמירת מזל טוב". טוב לזמר וטוב לשכנו.
ביניים:
מאחורי קלעי 'האסק'
בחזרה למנהטן. בשדרה החמישית שוב עוצרת המכונית. בצעדים איטיים עושה עתה מרדכי בן דוד פסיעות מדודות במדרגות המובילות אל אחד מענקי מרכזי הרפואה בניו-יורק, בית-החולים 'מאונט-סיני' (הר סיני). במדרגות הללו טיפס, אי שם בשלהי שנות הלמ"ד, עת שכבה בין כותלי בית החולים, אמו עליה השלום, על ערש דווי.
הסיפור הזה מחזיר אותנו אל ימי ריבניץ. "אמי חלתה במחלה והרופאים אמרו מראש כי הם לא 'נותנים' לה יותר מחצי שנה. הייתי אז בן בית אצל הרבי מריבניץ וסיפרתי לו את הדיאגנוזה הקודרת של הרופאים. הרבי הגיב כדרכו בקצרה ובלשון בוטחת: היא תהיה בסדר.
"ארבע וחצי שנים חלפו ביעף כשאמי מתפקדת כהלכה והכול כשורה. היה זה שבת בבוקר. הרבנית מתעוררת ורואה את הרבי יושב ובוכה. רבי! הזדעקה הרבנית. שבת היום ומדוע הרבי בוכה! תגובת הרבי הייתה מצמררת. 'מלכה נפטרה', אמר. הרבנית לא הבינה את פשר הדברים. ידוע היה לה כי אמי חיה ובריאה. בראות הרבי כי היא לא מבינה את פשר הדברים הסתומים והנוראיים, הוסיף ואמר: 'עד עכשיו יכולתי לשאת אותה על כתפיי. עתה איני יכול עוד'.
"מיד כששמעתי מפי הרבנית את הדברים, שמתי במוצאי שבת את פעמיי לבית הוריי. אמי, כך הסתבר לי, הובהלה אל בית החולים. משך שבועיים תמימים היא שכבה כאן, בבית החולים, בעודה נאבקת על חייה. ערב אחד, לאחר שהות ממושכת ליד מיטת אמא, בעוד אני נע בין ייאוש לבין חידלון, שבתי הביתה ומפי בקע הלחן, 'מן המצר'. כעבור שבועיים אמא נפטרה לבית עולמה".
הלחן הידוע למילים 'מן המצר', בתנועה מתמשכת ונוגה, מקבל כאן, אל מול כותלי בית החולים, משמעות אותנטית. "אוי אוי, אוי אוי אוי אוי", מפזם מרדכי ויואליש הנהג ואנוכי מוצאים עצמנו מצטרפים אליו בנעימת הכיסופים המלווה את השיר שנולד כאן.
במרחק של רחובות אחדים מכאן - או שכך רק נדמה לנוכח שעטת הרכב שיום אידם של הגויים אך מיטיב עמו ומותיר את כבישיה הסואנים של העיר ריקים כמעט לחלוטין – אנו מבצעים מעבר חד אל המוניותן של הגדולות בהופעות מאז ומעולם.
ה'מדיסון סקוור גארדן', הגדול באולמות בהם הופיע מרדכי על פני הגלובוס, מזדקר לנגד עינינו בטבורה של מנהטן. עדשת המצלמה מתקשה להקיף את מלוא רוחבו והיקפו של המבנה הענק ודומה כי רק תצלום אוויר יכול להעניק את ממדיו הנכונים.
זה המועד לשמוע כמה פרטים בלתי ידועים על 'האסק', ההופעה השנתית שהייתה למסורת בה גדולי הזמר החסידי מופיעים לטובת המוסד המיוחד של הילדים המיוחדים.
"כשהתבקשתי בפעם הראשונה להופיע ב'האסק', התניתי את ההופעה, כמו שאני מתנה כל הופעה, שהישיבה תהיה נפרדת לחלוטין, ללא כחל ושרק. המארגנים די חששו כי עד אז לא הייתה להם כל מחשבה בכיוון זה. נסעתי עמם יחד אל האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל, אשר זכיתי במרוצת השנים לקבל ממני ברכות ועידודים לרוב. שמנו אפוא פנינו לחלוקת השטרות לצדקה שהיה עורך הרבי מדי יום ראשון במרכז חב"ד העולמי.
"כשהתייצבנו לפני הרבי, סיפרתי על ההחלטה לקיים השנה את ההופעה באופן נפרד לחלוטין וביקשתי בשם המארגנים ברכה להצלחה לטובת המוסד המיוחד. הרבי העניק לכל אחד מאתנו את ברכתו הקדושה וההכנות למופע הגדול יצאו לדרך".
מסתבר שבדרך להגשמת ההחלטה הטובה והתקדימית, נכונו קשיים ומהמורות. "חודש לפני המופע יוצרים עמי המארגנים קשר ואומרים כי ככל הנראה, לנוכח העובדה שהפעם, לראשונה, הוא יהיה בהפרדה מוחלטת, בינתיים אף לא כרטיס אחד נמכר. הם היו אובדי עצות ומישהו שם הציע שאולי המושבים של הקהל יהיו אכן נפרדים אבל יהיה חלק באולם שבו תהיה אפשרות ל'ישיבה משפחתית'. כך הם העדיפו לכנות זאת. אני שללתי זאת על הסף אך בראותי שהם מתעקשים, הצעתי להם לכתוב את הרעיון הזה לרבי.
"המארגנים אכן כתבו מכתב בו העלו את הרעיון החדש בציינם את תמונת המצב שלפיה עד לרגע זה, חודש לפני מועד קיומו של המופע, לא נמכרו כרטיסים. ציפינו בכיליון עיניים לתשובת הרבי שלא איחרה לבוא. הרבי מליובאוויטש זצוק"ל כתב בכתב-ידו: 'כל הנ''ל אינו משנה את השולחן-ערוך, ברכה והצלחה'. אחרי תשובה כה ברורה ובלתי משתמעת לשתי פנים, לא הייתה למארגנים כל ברירה והם נאלצו להמתין בדריכות לבוא מועד ההופעה. בסופו של דבר, היה האולם מלא מפה לפה עד אפס מקום".
כוח הברכה והתממשותה העניקו שנים של הופעות מוצלחות ופוריות שאף הניבו יבול של קלטות ואלבומים שהעשירו את עולם הזמר החסידי. היו באלבומים הללו קומפוזיציות חדשות ונדירות שבמרכזן שילובי קולות של גדולי הזמר בשירה משותפת. נראה היה שהכול בא על מקומו בשלום.
"שנה אחת, מבלי שאיש יודיע לי על כך קודם, החליט האמרגן שהיה אחראי על הלוגיסטיקה של ההופעה, וככל הנראה אף לא תיאם את צעדיו עם ראשי 'האסק', ליצור באולם שטח של 'ישיבה משפחתית'. אני לא ידעתי על כך דבר ובעלותי על הבמה, כשנקראתי לשיר, לנגד עיניי נראה הקהל בחלוקתו החדשה. הייתי בשוק. חשבתי שאני מתעלף על הבמה. לא יכולתי גם לסוב על עקבותיי בשעה הזאת אבל הייתי בסחרחורת נוראה. עם תום ההופעה, בעיניים עצומות ובלב כבד, הודעתי למארגנים: בשנה הבאה אתם יכולים לשכוח ממני".
"אשתקד", מגלה מרדכי, "שוב הפעילו עליי לחצים כבדים מאוד. הם אף טרחו להצטייד בכל מיני היתרים. אני זוכר ששאלתי את הגרח"פ שיינברג שהיה באותה עת בניו-יורק והוא השיב לי על אתר: איזה היתר יש לכך? מה פשר הישיבה המשפחתית הזאת? וכי ניתן לומר על כך 'בטל ברוב'? בכל זאת, לנוכח הלחצים הגדולים שהופעלו עלי, התקשרתי אל הרבי שלי, הרה"צ רבי ____ מורגנשטרן שליט"א.
הוא אמר שהיות ומדובר בשאלה הלכתית עלי לפנות, כלשונו, אל אחד משני פוסקי הדור, הגרי"ש אלישיב או הגר"ע יוסף. יצרתי קשר עם הגר"ע יוסף אשר אמר, שהיות ואין בזה הלכה פסוקה ויש להכיר את כל הפרטים שבדבר, כדאי שאדרוש בעצתו ובהכרעתו של הרב בן חיים, רבה של קהילת יוצאי סוריה בניו-יורק, שהוא תלמיד חכם עצום וירא שמים מרבים.
"הכרתי אכן את הרב בן חיים (שנפטר השנה) כתוצאה מידידותי עם בנו ונכנסתי אליו בשאלה שעל הפרק. תשובתו הייתה ברורה. מצד הלכה, אמר, אין כל בעיה בכך אבל אל תעשה את זה. שאלתי: מדוע? והרב השיב: יכולות להתעורר כתוצאה מכך כל מיני בעיות. ברור שקיבלתי את ההוראה בציות מלא ולא השתתפתי בהופעה".
ביניים:
גיחה לחבר העמים
מסכת שלמה, רווייה עוצמה של רגש יהודי, קושרת בין מרדכי בן דוד לבין משה מונה רוזנבלום. הקשר הזה שהפך עם השנים לסמל של 'או חברותא או מיתותא' הוא גם המבוא לסיפורו של מונה בדמותו העדכנית. פסגת סיפור ההצלחה המשותף של השניים הוא, ללא ספק, בשיר 'משיח' שגם מרדכי בן דוד עצמו מציג אותו כרגע השיא שלו. "אני לא מכיר יהודי חילוני אחד שאינו מכיר את השיר הזה", הוא אומר.
"היו לי כבר שירים לאלבום שלם", הוא מספר על רגעי לידת הקלטת 'משיח'. "רוב השירים היו לחנים של יוסי גרין. אפילו סיכמתי כבר עם ישראל לאם על עיבוד הקלטת ואז באתי לארץ ונפגשתי עם מונה. הרגשתי שחסר משהו אחד, שיר אחד, שיהיה 'המכה בפטיש' של הקלטת.
"כשנפגשתי עם מונה, הוא ניתק את כל הטלפונים. שמנו בקופה כסף לצדקה וישבנו תחילה ללמוד. כרבע שעה למדנו את 'שער האהבה' מתוך 'ראשית חכמה' ואז התיישבנו על הקלידים. בישיבה הזאת 'יצא' השיר משיח", הוא מספר, ואני מעיר לו שזר לא יבין את פשר ההופעה הזאת של שיר חדש שעתיד לזעזע את אמות הסיפים בכל קצוות תבל.
הוא מנסה לפשט את התהליך ולספר איך זה קרה. "תחילה הגיע הפזמון: 'משיח, משיח משיח'. אחר כך 'הדבקנו' יחד את המילים של אני מאמין לפני ואחרי. ברגע שהשיר היה מוכן ושרנו אותו שוב ושוב, פעם אחר פעם, עצרתי אותו. הרגשתי כבר אז שיש לנו 'שלאגר' ביד. אמרתי לו אז, שמע, מונה. יש לי קלטת מוכנה ותכננתי להקליט אותה בניו-יורק אבל אני אעשה אותה אתך".
היה לו, למרדכי, רק תנאי אחד. "שכל יום של עבודה ייפתח בלימוד של עשרים דקות". התנאי היה מקובל על השניים ומרדכי עשה אז בארץ חודשיים תמימים. בעיצומה של התקופה הזאת, נסע יחד עם מונה למסע 'קירוב' מיוחד ברוסיה, יחד עם הגרי"ד גרוסמן שיזם את המסע המופלא, זמן קצר לאחר פתיחת שערי מסך הברזל. "קיבלנו אז היתר מיוחד מהגרש"ז אויערבאך זצ"ל לצאת למסע של שירה בשלושת השבועות, שכן כל כולו היה מסע 'קירוב' מופלא שכמותו לא זכור לי. כל המסע הזה היה 'מויראדיק', נורא נוראות", הוא נזכר.
החלק הישראלי של המסע מפגיש, לבקשתנו, את מרדכי עם המחוזות שהופעתו בהן היו לציוני דרך בתולדות חייו כמו גם בקורות הציבור החרדי בארץ בשני העשורים האחרונים.
כזו היא העיר עמנואל שבשומרון. מרדכי בן דוד מביט כלא מאמין כשהוא ניצב בשעריה. מסתבר שבשתי ההופעות שבהן הופיע במקום, מעולם לא ראה את המקום באור יום. "זוהי ממש פנינת חמד", הוא מתבטא, בניסיון להדחיק את המתח הקל שעבר עליו בדרכי השומרון הממוגנות עד המקום.
נקודות הגאות והשפל שעבר המקום הזה לא מעסיקות אותו כמי שמעולם לא נדרש לכך. הוא רק יכול לספר בהשתאות על הקהל העצום שהתכנס אז תחת שמי עמנואל אל מול תזמורת הענק שלראשונה הופיעה בהרכב כזה בארץ, בניצוחו של מונה רוזנבלום. גם אביו הופיע באותו מופע היסטורי שהביא אל שיאו את הקמפיין שהיכה גלים ברחוב החרדי בארץ, תחת הכותרת: "בעמנואל כבר היית?".
"דיברו אז על חמישים אלף איש שהיו בהופעה, אני חושב שהיו הרבה יותר", הוא אומר. אני מזכיר לו, כמי שהיה בהופעה ההיא, כי במהלכה הוא גילה למשתתפים את שמו של מי שהיה אז מלחין חדש שדרך כוכבו בשמי הזמר החסידי. "קוראים לו משה לאופר ואני רוצה לשיר עכשיו שיר חדש שהוא הלחין למילים 'וקרב פזורינו'. אין לי ספק שעוד נשמע עליו רבות". מרדכי, מסתבר, אינו זוכר את הרגע הזה במופע. קורה.
בעיניו, הדבר הטוב ביותר שקשור בהופעה ההיא, הוא השם בני גל, כיום הבעלים של חברת הפרסום 'פרסום גל BSD', ואז מי שהיה אחראי להפיכת עמנואל לשיחת היום של הציבור החרדי. בתור שכזה, עמד גם מאחורי ההופעה ההיא. "אני מרגיש", אומר מרדכי, "כי בני גל הוא חלק מהחיים שלי. עשינו הרבה דברים טובים יחד".
המשפט הזה מותח קו אל המפגש שנכון לו בארץ, ביוזמתנו, עם נתן שרנסקי, האיש שלמען שחרורו הלחין בן דוד את שירו הבלתי נשכח, 'שלח את עמי'. גם אז היה זה בני גל שהוביל את הקמפיין ההוא. עבור בני גל היה זה הפרויקט הראשון שהכניס אותו לתוך העולם החרדי ואילו מרדכי בן דוד קנה אז תהילת עולם.
בדרך המובילה אל הכותל המערבי, אנו נעצרים במרומי הר הצופים, אל מול המבנה רב הקומות המדורגות של האוניברסיטה המורמונית. מרדכי שב באחת אל אחת המערכות הדרמטיות שידע הציבור החרדי אותה הוביל אז כ"ק ה'לב שמחה' מגור זצוק"ל, נגד הקמת האוניברסיטה.
באופן ספונטני הוא מתחיל לפזם את מילות השיר 'ירושלים לא למכירה' שהוליד את אחת המפורסמות שבקלטותיו. ההופעה שלו כאן, בעיצומה של הפגנת ההמונים נגד הקמת האתר, אמנם לא הכילה את כל המוטיבים המקצועיים המתבקשים במופע, אולם מעבר להיותה המונית, היא הייתה אחת הבודדות בה זכה לחלוק בימה אחת עם גדולי הדור.
"אז שרתי להם, 'חזרו למדינת יוטה', והיום הם עוד כאן", הוא אומר כשהוא מביט בעיניים נוגות אל המבנה שנראה שלו אך שוקק חיים. אני מספר לו את מה שאיש כנראה לא טרח לספר לו מאז. המאבק החרדי חדל אז לנוכח פתרון שהגה ראש הממשלה דאז, שמעון פרס, לפיו ראשי האוניברסיטה הפקידו התחייבות ברורה שאיש מאנשיה והבאים בשעריה לא יעסוק בפעילות מיסיונרית.
"בכותל לא תוכלו לצלם אותי, כי לא אעמוד שם לשום תצלום", מבהיר מרדכי בן דוד ואנו מכבדים את בקשתו שעה שהוא נפרד מהרכב לטובת השתטחות של תפילה ממושכת מול אבני שריד בית מקדשנו, אותם הוא מרבה לפקוד, כמעט מדי יום ביומו, בכל עת שהותו בארץ.
ביניים:
מלא שירה כים
איך אפשר לא לשיר פה? אני תוהה בקול שעה שרגליי ניצבות במרפסת בית משפחת ורדיגר הנושק לשפת הים.
הכניסה לשכונה בה מתגורר ענק הזמר החסידי, אינה מורשית לכל מכונית. בין שני נתיבי התנועה מוצב ביתן שמירה ואת כל רוחב הכביש, משני עבריו, חוצה מחסום. מעל שלט גדול מתנוססות, באנגלית, המילים 'סי גייט', שער הים. זה שם השכונה.
והבית שוכן לחוף הים. הגישה אל החוף אף היא בלעדית ליושבי הבית ודרי הבתים הסמוכים לו.
במרפסת הזאת, בהשראת רוגע הים ותכול השמים, הולחנו שירים רבים. אני מזכיר לו את ששמעתי ממנו, ברבים, לפני שנים, כי שירו 'ייוודע בגויים' הולחן כאן, ימים אחדים לאחר הרצח המזעזע של הגב' רחל וייס וילדיה הי"ד בשנת תשמ"ט. כן, הוא מאשר. היו עוד הרבה שירים "שיצאו כאן".
בקומה התת-קרקעית של הבית, ה'בייסמנט', שוכנת ממלכתו האמיתית. האולפן. בשמונה השנים האחרונות, לאחר שצבר את הידע והמיומנות של כל השנים, הוא מקליט את כל הקלטות שלו בין ארבע הקירות הללו.
האמירה הזאת פשטנית מידי. רק קולו של מרדכי בן דוד עצמו הוא המוקלט כאן. באולפנים האחרים, בארץ או בניו-יורק, מוקלטים כל קולות הליווי של המוזיקה ושל הלהקות. לאחר שלב המיזוג, שוב מגיע 'החומר' כולו לאולפן זה. כאן מתבצע שלב ה'פינישים' הקרוי בשפת המקצוע, 'הבישול' ומשמעותו נהירה למבינים בלבד.
באולפן אני עד ל'בישולים' האחרונים של הקלטת החדשה שאמורה להופיע בדוכנים בשעה ששורות אלו יראו אור. העיבוד הופקד הפעם בידיו של אלי לאופר, שכיום כבר אין צורך להציגו כבנו של משה לאופר. מרדכי מדבר עליו, כ"עילוי של ממש" ומספר כי "החידושים שלו הם על כל צעד ושעל". זר כי יטה אוזן יתקשה להבין כי מדובר במוזיקה.
רק זמר בסדר-גודל של 'מ.ב.ד.' יכול להרשות לעצמו לוקסוס שכזה. אולפן אישי בתוך הבית במקום להיות תלוי בשכירות, לפי שעות, של אולפנים מסחריים.
והוא שר, מוחא כף, נושא ידיים אל על ואפילו רוקד. כי את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק.
דוד ובן דוד
המפגש בין מרדכי לבין אביו, דוד ורדיגר, רצוף חיוכים קולניים לכל אורכה של השיחה. חרף גילו המתקדם (85), ר' דוד ורדיגר, צלול כיין וניחן בחוש הומור בריא שמעניק חן מיוחד לכל משפט היוצא מפיו.
בפרק הנוכחי בחייו, מתגורר ר' דוד במונרו וכשבנו מקדם את פניו בשאלה, מה נשמע במונרו, הוא משיב בקלילות, "ברוך ה', האלץ קלאפט". והמבין יבין.
בטרם נשוחח על בנו ועל שירתו, ממשקפי התובנה שלו, כאבי המוזיקה החסידית, תרתי משמע, אני מבקש לשמוע מכלי ראשון את סיפור הצלתו האישית ממוות לחיים בפלעשוב של הימים ההם. סיפור הקשור אף הוא בקשר בל יינתק למוזיקה.
"אבא ואמא", הוא פותח, "כבר נשלחו לאושוויץ. אני ועוד כמה חברים התחבאנו בקראקוב זמן רב בבונקר שחפרנו בעצמנו, שתי קומות מתחת לפני הקרקע. גם על המחבוא הזה הקיץ הקץ. חיילי הגסטאפו גילו אותנו בגלל קול בכי של תינוק שהוליך אל עקבותינו. נאלצנו לצאת החוצה ונשלחנו לפלעשוב.
"מיד בהגיענו למקום, נערכה סלקציה. ניצבנו שם ארבעים גברים וכל אחד נבחן מכף רגל ועד ראש אם הוא כשיר לעבודה. אם המראה החיצוני שלו הרשים, הוא נשאל למקצועו ואז באה ההחלטה לאן יוליכוהו למחנה העבודה או למחנות המוות. כשהגיע תורי, שאל אותי המפקד הנאצי: מה המקצוע שלך? עניתי: זמר. חמתו של הקצין הגרמני בערה בו. "אין מקצוע כזה", הוא פסק בזעם. שמרתי על קור רוח ונעניתי: אם תשמע אותי שר, תיווכח כי יש מקצוע כזה. הוא פקד עלי מיידית: "תשיר את התפילה שאותה מתפללים היהודים שעה שהם הולכים למוות".
בלא אומר ודברים פתחתי בשירת 'קל מלא רחמים' בקול רם. כל אותה עת ניצב המפקד כמסומר על מקום עומדו כשהוא עוקב, משתאה, אחר כל תו היוצא מפי. ברגע שסיימתי את השירה הוא תפס אותי בידו והכניס אותי אל תוך מחנה העבודה. כך ניצלו חיי".
שמונה מחנות עבודה שרד דוד ורדיגר עד שהגיעה בשורת השחרור בעודו שוהה בלינץ שבאוסטריה. בשלב מסוים אף נמנה עם ניצוליו של חסיד אומות העולם הנודע, שינדלר. אחרי ארבע שנים בהן עשה בפאריז הוא הגיע לניו-יורק בה קבע את מקום מושבו.
איך אתה מסביר את ההצלחה האדירה לה זכה מרדכי? אני שואל את אביו.
"הבט", הוא משיב כמי שתשובתו לכל שאלה שגורה בפיו. "הוא זכה להיות קרוב מאוד ל'רביניצער רבי'. הוא אהב אותו מאוד ואהב מאוד את השירה שלו. אני חושב שבכוח ברכתו של הרבי, מרדכי הגיע לאן שהגיע".
אני מבקש לדעת אם יש שיר מיוחד שר' דוד אוהב במיוחד מכל הלחנים והשירים של מרדכי בנו במרוצת השנים. "יש הרבה שירים", הוא אומר, "אבל אני אוהב במיוחד את קה ריבון". בשלב הזה פוצחים האב והבן בשיר בן עשרות השנים ומה מפתיע לגלות כי מיתרי קולו של האב עוד מפיקים צלילים ערֵבים. הדואט בין האב והבן, נמשך כמה דקות, עד שהאב קוטע אותו באחת בקוצקאיות אופיינית, "ני וואס ווילסטי נאך וויסן, יונגערמאן?" (נו, מה עוד אתה רוצה לדעת, אברך?).
מה דעתך על המוזיקה החסידית בת זמננו? אני פולט שאלה שבלונית אך מתבקשת. "המוזיקה החסידית התפשטה מאוד", הוא נענה בטון שמסגיר ביקורת סמויה. בחלוף שנייה אחת היא פורצת החוצה במשפט ישיר, נטול כפפות. "יעדער קייליקער מאכט א טייפ, אבי געזונט" (כל פוחז מפיק קלטת, העיקר הבריאות). והאב והבן שוב פורצים בצחוק.
בן דוד ושלמה
"לאחר שהופעתי לראשונה בגוש קטיף", מגלה מרדכי בן דוד סיפור שמעולם לא פורסם עד כה, "שידרו על ההופעה הזאת כתבה בטלוויזיה הישראלית. שלמה ארצי, הנחשב היום לגדול הזמר העברי, ראה את הכתבה הזאת שבמהלכה אני נראה שר, "אוי רחם בחסדך", בקטע השני, העולה, של השיר המפורסם 'רחם'. השיר הזה נכנס לו לעצמות.
"יש יהודי יקר בשם ר' מאיר פדידה (אחיו של המפיק שקנה לו שם, דוד פדידה). כיום הוא תלמיד-חכם גדול והוא נמנה אז עם מקימי עמותת 'זיכרון מנחם'. במסגרת עבודתו עם חולים סופניים, הוא הביא פעם את שלמה ארצי לשיר בפני ילד חולה שזה היה חלומו. בדרכם אל החולה, הביע ארצי בפני פדידה את רצונו העז לראות אותי. הוא אמר: 'ראיתי אותו שר את רחם. איזה שיר נשמה זה. אני חייב לפגוש אותו'.
"ר' מאיר פדידה אכן נענה לאתגר והוא ניסה כמה פעמים להפגיש בינינו. פעם אחת הייתי בחופשה בפלורידה ונוכחתי לדעת ששלמה ארצי מופיע שם. יצרתי קשר עם המתופף בהופעה שהופיע עמי בארץ הרבה שנים וסיכמנו שאגיע למקום בתום ההופעה, ושם, מאחורי הקלעים, אפגש עמו. כך אכן היה. היה מפגש מאוד חמים ושלמה ארצי ביקש ממני שבפעם הבאה שאבוא ארצה ניפגש.
"בהזדמנות הקרובה לשהותי בארץ, נפגשנו לשיחה ממושכת בת כמה שעות במסעדת 'אפרופו' בתל-אביב. במהלך הפגישה נודע לי לראשונה כי אחי סבתו היה רבי מאיר שפירא זצ"ל מלובלין. במהלך אותה שיחה ממושכת אמר לי שלמה ארצי כדברים הבאים: 'אני יודע שחיי הנוכחיים אינם שווים במאומה אבל אני מפחד מאוד לעשות את הצעד המתבקש, כי אם יתברר לי שטעיתי, אתאבד'.
"במשך שנים לא מעטות שמרנו על קשר חם. בשלב מסוים, אמר לי ארצי: אם היית גר בארץ, הייתי קובע עמך שיעור קבוע. השבתי לו שאני אמנם לא גר בארץ אבל אשיג עבורו אדם טוב שעמו הוא יוכל לקבוע שיעור. במשך כל הזמן הזה, סיפרתי לרבי מאמשינוב, עמו היה לי קשר מיוחד במשך תקופה בחיי, על הקשר שנרקם ביני לבין שלמה ארצי. הרבי גילה בכך עניין רב.
"משך זמן רב חיפשתי את האישיות שתתאים לשיעור קבוע עם ארצי. יגעתי ומצאתי. היה זה רבי משה שפירא מירושלים. יצרתי עמו קשר, סיפרתי לו על שלמה ארצי ומסרתי לו את המלצתו החמה של הרבי מאמשינוב שיקיים עמו שיעור. מששמע כי זוהי המלצת הרבי, נענה הרב שפירא ואמר: מסור לו את הטלפון שלי. אם יתקשר אליי, אקבע עמו שיעור בשמחה רבה. מיהרתי כמובן למסור לארצי את המספר.
שנה לאחר מכן, נפגש עמו מאיר פדידה בדרך אקראית לכאורה. הוא היה עם מונה רוזנבלום בהקלטות עם חסידי בעלזא באולפן 'גל קול' בתל-אביב. באולפן השני הקליט באותה שעה שלמה ארצי. בפגישתם שח לו שלמה ארצי: 'לא תאמין. מרדכי בן דוד נתן לי שם של רב שמחכה לטלפון שלי כדי לקבוע עמי שיעור קבוע. שנה שלמה המספר שלו דבוק במגנט על המקרר שלי. אני רואה את זה יום-יום אבל אין לי את האומץ לחייג אליו'.
"הרבי מאמשינוב המשיך לשאול אותי עליו כמה פעמים. ערב אחד הופעתי בצפון תל אביב, שוב למען חולים, ושלמה ארצי אף הוא היה עמי יחד. שרתי אז את 'לא אמות כי אחיה'. בשלב מסוים, תוך כדי השירה, נטל ארצי את המיקרופון והצטרף לשירה. כל מי שהיה שם יכול היה לראות שהנשמה שלו שרה את מילות הקודש הללו שהייתה להם גם משמעות מיוחדת.
"בשלב מסוים עלה רעיון שנקליט יחד קלטת, אבל הרבי מאמשינוב שלל זאת על הסף באומרו: חס ושלום. אם הוא יחזור בתשובה – זה משהו אחר".
מדרכי שלום
הסיפור על הפסיקה ההלכתית שאימצה את דרכו העקבית של מרדכי בן דוד שלא להופיע, בשום פנים ואופן, בפני קהל מעורב, גורר אחריו סיפור מפתיע על פסיקה הלכתית אחרת שקיבל בהזדמנות מסוימת. מעבר לעובדה שהסיפור הזה פותח צוהר נוסף לאישיותו ולעולם הלבטים אליו הוא נחשף, יש בו חידוש מפתיע ומקורי.
היה זה לאחר שאמור היה להופיע בשמחה משפחתית של יהודי שהברכה מצויה בכיסו וכתוצאה מסיבה צדדית, ימים אחדים לפני ההופעה, ביטל הלה את ההופעה.
"בעל השמחה כבר שילם את המקדמה על ההופעה אולם 'ברגע האחרון', כפי שניתן בהחלט לקרוא לכך, החליט לבטל את המופע", מספר מרדכי. "בעקבות הביטול, הוא ביקש לקבל בחזרה את דמי המקדמה. סירבתי לכך באומרי שזוהי בהחלט אחת הסיבות לכך שאני דורש דמי מקדמה. אם משום-מה, ברגע האחרון, יתבטל המופע, לאחר שהתכוננתי אליו, לא אשאר לגמרי קירח לאחר שהתכוננתי אליו ולכל הפחות יישארו בידי דמי המקדמה".
"התנהל בינינו ויכוח קשה שבסיומו החלטנו כי רב מוסכם על שנינו יפסוק בעניין וכדבריו כן יקום. משך זמן נמשך העניין כי היה לנו קשה להחליט על דמות הרב. ביום מן הימים, התברר לי כי הגאון רבי חיים פנחס שיינברג שליט"א נמצא בניו-יורק. ידעתי שהוא רב פוסק נודע אם-כי לא היה לי כל קשר מוקדם עמו אז. שאלתי את אותו בעל-שמחה, שאף הוא שהה באותו זמן בניו-יורק אם הגרח"פ מקובל עליו כמי שיפסוק בינינו והלה השיב בחיוב.
"ניצבנו אפוא שנינו בפני הרב וכל אחד מאתנו הציג את הצד שלו בטוב טעם. ראש הישיבה חשב מעט והשיב כך: בסופו של דבר, ההופעה לא התקיימה ולכן נחסך ממך, כזמר, החלק של הלחץ ושל ההתרגשות הקודם להופעה. לכן צריך להגיע לפשרה.
"הבעתי מיידית את נכונותי לציית לדברים ושאלתי מה תהיה הפשרה. להפתעת שנינו, המשיך הגרח"פ שיינברג ואמר כי הפשרה תהיה שבעל השמחה ישלם לי מחצית מהסכום הנדרש עבור הופעה. כלומר, מלבד דמי המקדמה שכבר שולמו, יוסיף עוד עד לכדי מחצית מהסכום שסוכם עבור ההופעה כולה. באומרו זאת, שב הגרח"פ ונימק: את הסכום המלא לא ניתן לדרוש כי בפועל לא הייתה הופעה וממילא גם לא היו המרכיבים הקודמים להופעה עצמה.
"למחרת בבוקר התייצב היהודי בביתי ובידו כל הסכום הנדרש לכדי מחצית, בהתאם לפסק הדין שקיבלנו. אני הרי לא תכננתי לקבל פרוטה יותר מדמי המקדמה שסברתי שאותם אני זכאי לקבל בדין. נטלתי אפוא את הכסף שקיבלתי, הלכתי אל הגרח"פ שיינברג ומסרתי את כל הסכום תרומה לישיבת 'תורה אור' בראשותו".
תוקן על ידי קושקושיוני ב- 16/10/2012 12:12:50
נערך גודל טקסט (פסנתר_כנף)
תוקן על ידי פסנתר_כנף ב- 17/10/2012 13:28:39
