תורת הרבדים

לבעלבעמיו, תודה על ההערה. תוקן.

את המושג מפגר תשמור למקום אחר.

אני קראתי שתי ספרים רלוונטיים לנושא:

• ירחמיאל ברודי בספרו הלועזי: "The Geonim of Babylonia and the Shaping of Medieval Jewish Culture" שמקצת מעמודיו מוקדשים לעריכה של בבלי בתקופת סבוראים. והוא מביא שם שיטות שונות ביחס לכמות של הוספות מאוחרות, שיש מרבים, ויש ממעיטים. ברודי מציין בהערות לספרות רלוונטית לנושא.
• שמא פרידמן בספרו: "פרק האשה רבה בבבלי, בצירוף מבוא כללי על דרך חקר הסוגיא" שבו, בין שאר, הוא מביא רשימה של ראשונים, שאומרים על קטעים מסוימים של הגמרא, שהם מתקופת סבוראים או גאונים. וכן מונה דרכים לאתר הוספות מאוחרות.

גם ראיתי בויקיפדיה בערך "ירחמיאל ברודי" את הציטוט הבא: "ברודי יצא כנגד המגמה הנהוגה במחקר התלמוד מהשליש האחרון של המאה ה-20 להבדיל בין דברי האמוראים לבין סתם גמרא ולראות בסתם גמרא שכבה מאוחרת המולבשת על דברי האמוראים. לטענתו, קיימות דוגמאות רבות בהן אמוראים מתייחסים לדברי סתם הגמרא ולכן אין אפשרות לעשות הבחנה חדה בין דברי האמוראים לסתם הגמרא" וציון מקור:  שמא יהודה פרידמן, "אל תתמה על הוספה שנזכר בה שם אמורא": שוב למימרות האמוראים וסתם התלמוד בסוגיות הבבלי, 24 באוגוסט 2006 (לעת עתה אין לי זמן לעיין שם)

את הלבני בפנים לא קראתי, אך אם הבנתי נכון, הוא מן קיצונים בנושא הרבדים, המרבים בכמות של ההוספות המאוחרות.

אני רק רוצה להעיר על דברי tzvi11 שאמר:

tzvi11 כתב: שניים המה ביסוד שיטתם:        1.            כל או רוב מה שנאמר בגמרא בלשון סתם בין סוגיות שלימות בין 'שקלא וטריא' בדברי האמוראים, אינם לאמוראים אלא יותר מאוחר, ונקרא להם לצורך הזיהוי 'סתמאי'.        2.            ניתן להוכיח-לטעון שהפירושים שלהם בדברי התנאים או האמוראים הקודמים אינם עולים כל כך יפה, וניתן לפרש פירושים יותר טובים.

1. שלא לכולי עלמא זה "רוב או כל". לא צריך לאחוז דווקא שיטה קיצונית. ואפשר להגיד שיש רק כמה הוספות בודדות, וכן כל העמדות בתווך.
2. ודאי שאמוראים עצמם הרבה פעמים חולקים על קודמיהם(אמוראים אחרים). ורב אשי עצמו עשה שתי מהדורות של גמרא. ורבי חזר בו מכמה דברים ו"המשנה הראשונה לא זזה ממקומה". ועל כן אין לנו להגיד בוודאות גמורה שרב אשי הבין כל הסוגיות ומימרות של קודמיו נכון, וכן לכל אמורא אחר. וחתימת ש"ס לא יכולה לשנות מאומה.

צבי,

ר' הודעותיהם של מיימוני ובעל בעמיו שקדמו להבאתו, וגלגלו את האשכול לעניין קבלת הרבים. וכדרך התלמוד, כפי שנוהג לכתוב המאירי. אכן ראוי נושא גדול זה להיות נדון באשכול בפנ"ע. אדרבא, כתוב תגובתך המפורטת למקורות שציינתי והחזר הדיון למסלולו המקורי.

מיימוני

למה להזקק לסייעתא דשמיא לחכמים שזו המצאה שאין לה בסיס.

חכמים (וכן התורה) כתבו מה שכתבו  והדברים יכולים להשתמע לכמה פנים. גם אם נראים לכאורה חד משמעיים ניתן לפרשם בצורות שונות תוך "השחלות" קלות או כבדות (לפי הדוחק שבסברא, וכל מפרש לפי סברתו) וכל זמן שזה במסגרת ההגיון והתורה המשפטית המקובלת (מסגרת גמישה מאוד) זה קביל כי כל עוד יכול להשתיך לטקסט זו התורה

אמנם עולה מכאן שאין כלל הכרח שהפסקים נכונים. יותר מכך – מי אמר שבתורה י ש פירוש "נכון" כל פי' סביר במסגרת הנ"ל הינו נכון. מה שקובע את החיוב להתנהג הוא סמכות מוסדית

מאוד מומלץ לעיין בפס"ד קיבוץ חצור (חושבני שיש ברשת) שבו פרו' ברק מסביר זאת היטב. יתירה מכך אם הגיונו של אלוף הארץ ומהטובים בעולם במשפטים מקבל זאת אין לנו סיבה לפקפק במכניזם הזה. הסתכלות של ייתכן ויהיאור והרב מיכי ועוד על התורה במשקפיים מדעיות ולא משפטיות שגויה. 

ממילא אם אין פירוש נכון בתורה (גם שבכתב) בטלה תורת טעמי המצוות. ובטלה תורת התכלית של יתכן

מה שנותר הוא כוונת המצווה שתרגיש משועבד להתנהג לפי המערכת המשפטית הזו.  

לגבי המשנה בבבא קמא, אילו המשנה היתה יכולה להתפרש בשלושה אופנים הגמרא (ג ע"ב) לא היתה דנה מדוע רב לא אמר כשמואל ומדוע שמואל לא אמר כרב.

האם יש כאן טענה שהמשנה לכתחילה נכתבה באופן דו משמעי, או רב משמעי?

כלומר, שכאשר רבי ניסח את המשנה הראשונה בבבא קמא על ארבעה אבות נזיקין, הלא הם "השור והבור, המבעה וההבער", זה שיש לנו שלוש שיטות שונות לפחות לפיענוח המילים האלו, כל זה היה בכוונתו של העורך? שנמצא את כל הפרשנויות האפשריות לדבריו? שנחשוב ונראה שהמילים יכולות להתייחס למזיקים הטמונים בשור וכל מה שדומה לו, אולי שן ורגל יימנו לעצמן ואולי הן יימנו כאחת, ויתכן שגם המזיק האדם - להבדיל מממונו שהזיק וצורות שונות של גרמות שהזיקו - גם הוא נכלל, ואולי לא? כל זה היה בכוונתו של העורך?

וכך יש לומר בכל משנה ומשנה שיש לה יותר מפרשנות אחת?

יש לשים לב למה שמועלה כאן. סבורני שאין דעה זו נכונה.

גם לגבי לימוד התורה שבכתב, גם לגבי המידות שבהן דורשים את התורה, וגם לגבי הדרשות הסותרות שמייחסים להם, וגם לגבי רמות המשמעות שמיוחסות לה (האם ניתן לדרוש את האותיות "ו", את המילית "את", האם ניתן לצרף דילוגים ממקום למקום של "גזירות שוות" עד לאין מספר ולהגיע שבדיקת נר לפני הפסח היא מן התורה כפי שנעשה בראש מסכת פסחים)?

חלק משאלות אלו הוצגו בידי התנאים עצמן. וכי בגלל שדורשין "את" ו"ואת" נוציא מישהי להורג דווקא בשריפה?

אמנם, לגבי התורה, בגלל שהיא מיוחסת על ידנו לאלוקים, ניתן לקבל שדברי תורה "כפטיש יפוצץ סלע", שהם נושאים משמעויות רבות. אבל דברי המשנה, שסוף סוף נכתבה בידי בני אדם?

המהלך הפרשני הזה אפשרי והוא נעשה בדורות מאוחרים. (זכורני שבאחד מספריו פותח הרב ראטה, בעל "שומרי אמונים", בציטוט מן המשנה כמדומה, וכותב עליו "אמר השם"! הוא הופך את דברי חכמים לנבואה מה', לתורה מה'!).

אבל למרות שיש פרשנות כזו בימינו, ולמרות שאולי היא משתמעת מדברי מ80, עדיין סבורני שזו פרשנות שגויה. מהרבה סיבות.

ובכל זאת, יש כאן גישה שיכולה לספק לנו דרך פרשנית להכלת הרעיון שהתורה משתנה. (אני מודה שלפני שנים לא הייתי מעלה רעיון כזה על הדעת, אבל לומדים ומגלים).

כיצד?

יש מימרה מפורסמת וחשובה לענייננו.