השפעת טראומות ילדות וגיל ההתבגרות בחברות מיעוט תרבותיות על עיצוב הזהות האישית

לא מדובר כאן על מיעוט תרבותי אלא על ההשפעה שיש לטראומה כזאת על ילד בחברה דתית.

בין אם הדת היא רוב-כמו בארצות הברית או מיעוט למשל בארופה.

מי שלמד במקום חרדי לא מבין איך הרבי שלו יכול לחטוא בחטאים כבדים.

התוצאה הברורה היא שנאה לדת.וזה לא קשור לרוב או מיעוט.

ראיון עם מנחם רוט יוצר הסרט "רדוף"

http://www.y-or.co.il/blog/2012/07/19/%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%9E%D7%A6%D7%9E%D7%A8%D7%A8-%D7%A2%D7%9D-%D7%9E%D7%A0%D7%97%D7%9D-%D7%A8%D7%95%D7%98-%D7%99%D7%95%D7%A6%D7%A8-%D7%94%D7%A1%D7%A8%D7%98-%D7%A8%D7%93%D7%95%D7%A3/#.UAhqsaCuqoo

לענ''ד אין דומה השפעת חוויה טראומטית בחברת רוב לבין חוויה דומה כפרט בחברת מיעוט שכן באחרונה יחסי הרוב והמיעוט נוטים לעצב את החוויה האישית וממקמים אותם בהקשר חברתי - תרבותי רחב יותר.  הייתי אף מרחיק ואומר שבעוד שלמתבגר הגדל בסביבה מערבית אורבנית  וסקולרית אין כלים להתמודד עם טראומות אלו מעבר לקיימים במרחב האישי, המתבגר שגדל בחברת מיעוט יכול לבחור ערוץ תרפוייטי נוסף והוא הבניית סיבתיות בין הנחשלות הלכאורית של חברת מוצאו לבין הנסיבות שהובילו לטראומה האישית שלי.  לעיתים, ואולי תמיד, קל יותר למקם את הסיפור האישי בקונטקסט רחב. 

אין באמור בכדי לשלול את הלגיטימיות של רגשות הכעס כלפי חברת המוצא, אלא להצביע על כך שהכאב האישי מקבל פרשנות אחרת לחלוטין לאור ערכי הרוב וע''כ שפרשנות זו אינה הכרחית.  יש אנשים שבוחרים או שגורלם הוביל לכך שאת התרופה למכאובם הם חוצבים מתוך ערכי חברת האם שלהם.  על כל פנים קטונתי מלשפוט בני אדם שעברו טראומות מחרידות. 

בנסיון נואש להסיט את הדיון לאפיקו הראוי שיניתי את כותרת האשכול.  

[ביליצר,

כבר ראיתי בפורום הזה דברים בוטים וגסים בהרבה, שכותביהם לא טרחו אפילו לנסות ולעדנם באמצעות מטאפורות חז"ליות או משהו דומה. אף אחד לא פצה פה או צפצף (מה גם, שאני באמת לא רואה היכן הבוטות בדבריה של "לא מתביישת").
באופן אישי, מפריעים לי דברים המכוונים לפגוע בכותבים ספציפיים, עלבונות גזעניים והפצת שנאה אישית או "קבוצתית" ואפילו "סתם" רוע, יותר מאשר דיבור על מין ומיניות. אני גם חושבת שמבחינה תרבותית כללית (ולא רק מבחינה אישית), הם מסוכנים יותר.]

[ביליצר,

א. "אחוות נשים"? איני מכירה את "לא מתביישת", ואין לי שום סיבה להעדיף את עמדותיה על פני עמדות אף אחד אחר, לולא הייתי מסכימה איתן. האם אתה היית מגן על עמדות מישהו רק בגלל שגם הוא גבר?

ב. איזו רבנית? אם אתה מתכוון אליי, הרי ש-
1) דומני שהוטעית - מעולם לא נישאתי לרב...
2) יש הרבה סגנונות כתיבה בעולם, ואיני חושבת שאחד דומה למשנהו. למשל, אני לא הייתי יכולה להתבטא כפי שאתה מתבטא, וגם לא הייתי רוצה לעשות זאת. אין זה אומר, שיש לי משהו נגד הניסוחים שלך.]

תוקן על ידי אמשלום ב- 15/07/2012 22:35:51

[ביליצר,

איני חושבת שהיה משהו בוטה במיוחד בהודעה של "לא מתביישת". היא השתמשה במטאפורות הידועות של חז"ל, ולא התנסחה באופן חמור מזה בו התנסח מקסמן לפניה. אני גם חושבת שהיא הבהירה היטב את כוונתה, הראויה מאוד בעיניי.]

קודם כל, הדיון על שמי הוא קצת מצחיק כי הוא נבחר באקראי לחלוטין. פעם נכנסתי בטעות לפורום "פורטל הנפש" והאשכול הראשון בדף היה על עצת נפש ופתח אותו הניק "לא תבושי". מכיוון שעניתי שם על טענותיו כאילו טיפולי ההמרה עובדים, קראתי לעצמי "לא מתביישת". זה הכל.
הטענה העיקרית שלי היא שאין מודעות ציבורית לנושא האמיתי. יש ניסיון של כל חברה להרגיש טוב עם עצמה ע"י הסתכלות מה קורה אצל אחרים. גם אני לא אוהבת את התיאורים בחדשות. עיתונאיות נדרשות להוציא מנפגעות תיאורים פלאסטיים כדי להעלות את הרייטינג. משתמשים בכאב כדי לספק את הצרכים המציצנים של ההמון, תוך כדי האשליה כאילו זה טיפול בבעיה כשבעצם זה רק מחמיר אותה. זו בדיוק אותה "שיטת טיפול" שמקס הציג בחברה החרדית. ההפרדה בין זוגות גברים וההשתקה של הנאנסות/ים הן שימוש בכאב כדי להילחם בהומואים, לשלוט עליהם ולהשניא אותם. גם פה זה כאילו טיפול שבעצם רק מחמיר את הבעיה.

ביליצר- אני מודה שאני לא מבינה. כתבתי על הכאב הפיזי למרות שאני יודעת שלא זה מקור הסבל. הרי ילדים לפעמים עוברים כאבים פיזים קשים לא פחות שלא פוגעים כך בנפשם. אבל, מנסיוני, גברים רבים לא מבינים למה אונס פוגע כל כך ובמיוחד למה ילדים שלא מבינים מה זה, נפגעים. בשבילם הצגתי את הכאב הפיזי, שלכל הפחות יבינו מה זה אומר מהבחינה הזו. אי אפשר לדון על הנושאים הללו ולהישאר סטרילים.