החשמל בשבת

מיימוני

פרק אלו קשרים מלא בפרמטר של זמן, וסיבת הדבר יכולה להתפרש בקלות כביטול חלקים זל"ז (שככל שהזמן מרובה יש יותר ביטול).

בפרט ששנינו יודעים שלולא מלאכות קושר ותופר מסתבר שהן היו מסונפות כתולדות בונה ולכן סביר שיש גדרים משותפים

חשמל בשבת - אשמח לביקורת

חשמל בשבת

השימוש בכוח החשמל לכשעצמו בשבת במקום שאין בו תוצאה של דבר שיש בו איסור תורה לכאורה כיון שהוא לא היה במלאכות המשכן לא יהיה אפשר לאסור אותו על אף שמצד עצמו היה נראה שהוא לא גרע על כל פנים מהדלקת הנר מבחינת קדושת השבת שמתחללת בהדלקה הזאת וגם מלאכות קטנות יותר שמצינו שיש בהם חיוב מהתורה

חיוב משום בונה

בחזו"א סימן נ' ט' כתב לחייב בו משום מכה בפטיש ואולי משום בונה ובהשקפה ראשונה יש לתמוה שהרי כל החיוב בבונה שמצינו בכל מקום הוא רק בבנייה של קבע ואילו כאן בשימוש בחשמל אין בו כל יצירה כיון שהוא מזומן ועומד לכך לפתיחה ולסגירה תמיד

אלא שמתוך לשונו נראה שהמקור העיקרי של החיוב הוא דווקא משום מכה בפטיש ובהדלקת החשמל יש מלאכה כיון שיש בו  את ההשלמה של הכלי שאילולי החיבור הזה לחשמל הכלי עצמו היה מקולקל וחסר ערך ולכן במעשה שלו יש בו תיקון גמור אלא שגם בזה יש קושי גדול כיון שכל מכה בפטיש החיוב עליו הוא משום גמר מלאכה של הכלי דווקא ואם כן איך יתכן שנייחס גמר לכלי בכל הדלקה מחדש

ונראה שעיקר הדבר הוא צירוף מסוים בין מכה בפטיש ובונה כיון שיש בו יצירה חדשה וכלשונו המובאת בקובץ תשובות בענייני חשמל בשבת לרש"ז והוא כמו "ממוות לחיים" ועוד כתב שם שהוא דבר התלוי בעיקר בהכרעת הדעת וכיוצ"ב מצינו שגם יצירה של מציאות חדשה יש בה מאב המלאכה של בונה וכמו שהגמרא אומרת במגבן וכאן אמנם שהוא לא מציאות בפני עצמה ולכן הוא לא ממש כבונה ובכל זאת יש בו תיקון מנא של גמר מלאכה והוא דומה למכה בפטיש ומשום כך החיוב

ואת הסברה הזאת שגם להוספת רוח חיים יתכן שיש בו משום בונה החזו"א למד מדברי החיי אדם שכתב שלסובב שעון על מתכונתו יש בו משום תיקון מנא על ידי החיות שהוא יוצר בו ועל אף שהתיקון הוא ארעי כיון שכל יום צריך לסובב אותו מחדש בכל זאת כיון שכרגע נעשה כאן כלי שלם שמורה על השעה אם כן מה שהוא פוסק מעצמו לאחר זמן הוא לא יותר משפשוף הסכין שמצריך חידוד מעת לעת ואין בכך לגרוע מחיוב על המלאכה של התיקון שלו

ואם כן יתכן שבחשמל הוא עוד עדיף משם ואם כן גם הפמ"ג שמסתפק בדבר וגם הפנים מאירות שכתב בפשיטות שאין בו משום מלאכה גם הם בחשמל יתכן שהם יסכימו שיש בו כדי לחייב מדאורייתא כיון שכאן הוא יכול לעמוד לעולם אלא שלאחר זמן הוא סותר אותו מרצונו ובכלי כזה שבנוי לגמרי גם אם הוא רגיל לסתור אותו אין בכך להפחית ממעשה הבנייה שמחייב

ובחזו"א מביא ראיה לכך מדברי הרשב"א במיטה של טרסיים שבו על אף שהוא עשוי לפירוק תמיד אם הוא תוקע יש בו חיוב משום בונה

אלא שבמיטה התקיעה דומה לכל תקיעה של מיטה אחרת ומה שיש לו כוונה לפרק אותה אין לכך שום משמעות על הבנייה עצמה משא"כ בכל חיבור אחר אם הוא עשוי לארעי אין בו מעשה של בנייה כלל כיון שזה עצמו שהכלי שנבנה כאן הוא במצב שיש בו את החיבור היחיד שהוא ראוי לו ואם כן את החיבור כבר אי אפשר להחשיב כרפוי בכל זאת עדיין אין בכך כלום כיון שעדיין אין בו בנייה גמורה שהרי אין בו שום דבר קבוע

ומהטעם הזה נראה שראייה ודאי אי אפשר להביא מכאן לשיטת החזו"א  אלא שיתכן שיש כאן מעין הסברה שלו ועדיין נראה שעיקר דבריו נסמכים על הסברא של הצירוף של בונה ומכה בפטיש וכנ"ל ועל הדימוי לתיקון השעון ועל אף ששם דעת הפמ"ג והחיי"א היא לא דעת מוסכמת ואין לדבריהם כ"כ ראיה והם גם קשים מאוד בסברא כיון שסוכ"ס הם עומדים להעמדה תמיד בכל זאת כיון שבחשמל כן אפשר להותיר את החיבור לעולם אם כן יש בו בניין קבוע ויתכן שגם אלו שנחלקו על דבריהם יודו בחשמל שיש בו מלאכה

אלא שעדיין יש קושי גדול בדברי החזו"א והוא מה שהקשה על דבריו הרש"ז אוירבך שם שכל כוח החשמל הוא לא דבר שיכול להיות תיקון והשלמה של הכלי או אפילו כיצירה בפני עצמה כיון שהוא תלוי ועומד בתחנת הכוח שמייצרת אותו כל הזמן ואם כן הוא לא יכול להיות כחלק בכלי הזה עצמו שעומד בפנינו והחזו"א ענה לו שם שתחנת הכוח היא כזורה ורוח מסייעתו שחייב ושם הרי הטעם הוא כיון שהרוח מצטרפת לעיקר מעשה המלאכה והדבר חשוב כאילו הוא עצמו בורר את החיטים כיון שהוא עומד לכך והוא חלק מהמעשה עצמו ואם כן גם כאן בחשמל כיון שאת פעולת הדלקת המכשיר הוא עושה על מכשיר כזה שכבר הכוח הזה קיים בו אם כן הוא הופך לחלק במעשה עצמו ואפשר לחייב

אלא שדבריו עדיין קשים מאוד להולמם כיון ששם בדישה עיקר החיוב הוא על כך שבסופו של דבר המעשה נעשה והחיטים נבררו ולכן כל עוד שהוא מי שעשה את המעשה בידיו שהביא לכך המלאכה מיוחסת אליו כיון שבחכמתו הוא צירף אליו את הכוח האחר לכן הוא חלק מהמעשה עצמו והוא מתחייב והוא כמו שמצינו בהדלקת האש תחת הקדירה שחייב בב' מלאכות על אף שהמלאכה שלו עצמה הייתה רק הבערה אלא שכיון שבסופו של דבר התבשיל בושל על ידי המעשה לכן אפשר גם לחייב עליו

אלא שלעומת זאת כאן בדברי החזו"א בחיוב משום בונה שהקיום של פעילות החשמל הוא הדבר הקיים כאן והוא היצירה של המלאכה עצמה וכיון שהקיום עצמו של היצירה הזאת הוא רק על ידי יצירה של מלאכה של אחרים אם כן לא יתכן שיש כאן יצירה שלמה על ידי מעשה ההדלקה בשביל לחייב עליו כיון שבסופו של דבר לא נוצר כאן שום דבר על ידו ולכן גם אם תחנת הכוח מונעת על ידי כוחות טבעיים שיכולים להפעיל אותו ללא גבול ובזה הוא דומה יותר לרוח המצויה של הזורה בכל זאת כיון שהוא תלוי ועומד על הרוח וכיון שלמעשה הבניין שלו כאן אין משמעות בפני עצמו אם כן אי אפשר להתייחס אליו כאל מלאכה

ואין מקום לדמות אותו לשניים שעשאוה שבמקום של זה אינו יכול וזה אינו יכול הם יכולים להצטרף בשביל לחייב את שניהם כיון שכאן אין שום יחס בין ייצור החשמל בתחנת הכוח לפעילות של הכלי שמדליקים כעת

מקור בל"ט מלאכות

ונראה שבכל זאת מעיקר הדין יש מקום ללמוד שיש איסור את השימוש בחשמל ושיש בו חיוב מדין תורה מתוך הצד השווה שבשני מלאכות שונות שהם המיסך והעושה שני בתי נירין ומבעיר וכמו שיתבאר

במיסך מצינו שעל אף שאין בו כל גמר מלאכה של דבר חדש שלא היה קודם בכל זאת די בכך שיש בו מעשה מלאכה שמאפשר בהמשך אריגה בצורה נוחה יותר ויש בו יצירת מצב שלם שהוא ככלי בפני עצמו ויש בו שימוש שיוצר את הבד לבסוף ושאין דרך אחרת ליצור אותו כיון שהוא שלב חשוב ביצירת הבגד ויש בו יצירה של כלי שנצרך במשכן די בזה בשביל שיקרא מלאכה ובשביל לחייב עליו ומבואר שדי בכך שיש צורך בתוצאה של המעשה הזה ושיש לו חשיבות מסוימת בשביל לחייב עליו מקין מלאכה גמורה ואם כן אפשר לומר גם כאן בהדלקת מכשיר חשמלי שעל אף שאין בו יצירה שעומדת להתקיים מצד עצמה בכל זאת כיון שיש כאן יצירה שיש בה צורך וצריך ליצור אותו בשביל השימוש אם כן יש כאן חיוב מדין מלאכת מחשבת

אלא שהיה אפשר לחלק ולומר שבמיסך לבסוף הוא אמצעי הכרחי בשביל מלאכת האריגה ולכן הוא יכול להצטרף לשם המלאכה שלו משא"כ כאן בשימוש בחשמל שאין בו מטרה מלבד הקיום שלו עצמו שהוא השימוש שיש בו ולכן הוא קל יותר ואין בו צורת מלאכה כלל

אלא שלעומת זאת מצינו באש שעל אף שאין לו מטרה מעבר לשימוש עצמו בכל זאת יש בו מלאכה כיון שנוצר כעת דבר חדש ועל אף שהשימוש הוא חד פעמי ובהכרח אם כן לומר שדי בכל מלאכה שיוצרת דבר שהיה בו צורך על אף שאין בה יצירה

אלא שאפשר לחלק בין אש לשימוש בחשמל כיון שבאש יש לה מציאות בפני עצמה כיון שהיא גם מכלה את חומר הבעירה ולכן היא לא רק שימוש חד פעמי כיון שהיא משנה את המציאות הקודמת לעומת שימוש בחשמל שהשימוש עצמו לא ניכר לאחר שהוא מסתיים ולכן קשה לומר שנוצר כאן משהו אלא שמצד שני במיסך מצינו שאין בדבר הכרח כיון ששם המלאכה אינה משנה כעת דבר ואין בה אלא הכנה ודי בצורך בו בשביל שיהיה בו איסור

נמצינו למדים שאין צורך בהכרח בצירוף למלאכה שלמה ואין צורך דווקא בשינוי של מציאות קיימת

הצד השוה שבהם שהם מלאכת מחשבת שלא היו במציאות קודם והוא יצר אותם במעשה של מלאכה ולכן נראה שהשימוש בחשמל לא גרע וגם עליו יש מקום לחייב עליו מדין תורה אלא שכיון שמדובר במלאכה חדשה לכן אמנם שמתבקש שיהיה בו איסור בכל זאת יש מקום לדון האם אפשר לחדש כיוצ"ב ולא מדין המלאכה לחוד שיהיה האב שלו

מצינו שיש מקום לחדש איסורי מלאכה חדשים

ונראה שמצינו כיוצא בזה באגור סימן תקי"ט ומובא בשו"ע סימן של"ח שמותר להכין את ה"זוג המקשקש" קודם השבת בשביל שיפעל בשבת כיון שכך הדרך לכוון אותה ביום הקודם ולכן אין כאן מקום לחשוש משום השמעת קול של מלאכה ומשמע מתוך דבריו אלו שבשבת עצמה אסור לכוון אותה על אף שמסברא קשה לחייב בו מדין בונה או מכה בפטיש כיון שאין בדבר יצירה חדשה והוא עומד לכוון כל יום ובכל זאת גם ההשמעה של הקול שלו יש בו חילול שבת אילולי שהדרך הייתה לכוון אותו יום קודם ומבואר באגור הזה שיש סברא חדשה שכל  מעשה שיש בו חידוש והוא נראה כמלאכה כבר יש מקום לאסור אותו ואמנם שמסבר שאין איסורו אלא משום שבות ובכל זאת מצינו כאן איסור שאין לו מקור בגמרא ובכל זאת מסברא לחוד בא האגור למסקנא שהוא אסור כיון שיש בו חילול שבת

ואם כן יתכן שבחשמל הוא חמור יותר וגם איסור תורה יהיה בו שהרי שם אין כח חיצוני לכלי עצמו שיוצר אותו והופך אותו לראוי לשימוש ולכן הוא דומה יותר לציר של דלת שעשוי לפתיחה וסגירה משא"כ בחשמל על אף שגם הוא עומד לכך בכל זאת כיון שהאדם הוא זה שמחבר אותו לכח שנמצא מחוץ לכלי עצמו אם כן יש כאן יצירה חדשה לגמרי שבמצב הקודם לא היה ממנה כלום ולכן מסתבר שיהיה בו גם איסור תורה

ובפרט שכח החשמל הוא לא דבר שנמצא בטבע ונוצר מעצמו אלא שאף אותו יש צורך בלייצר ולכן המחבר והמדליק את המכשיר החשמלי הוא רק המשלים של המלאכה של היצירה שיש כאן ולכן אפשר גם לקרוא לה על שמו כיון שהוא חלק ממעשה המלאכה שלו

אלא שעדיין יש מקום לחלק בין חידוש של איסור דרבנן לבין איסור תורה ומתשובת הרשב"א שלקמן יש משמעות שגם בדאורייתא יש מקום לחדש ולהוסיף

בתשובת הרשב"א מתייחס למקרה דומה שיש בו חילול ואין בו מלאכה שבחלק ד' סימן ע"ד נשאל על אלו ששמים ביצי תולעי משי תחת זרועותיהם בשביל שיבקעו מהם התולעים האם הדבר מותר בשבת והוא השיב להם בלשון הזאת – "כי ודאי מילד הוא בחומו ומלאכת מחשבת היא ואסורה" ולא נתחוור בדבריו מאיזה מלאכה הוא בא לאסור אותו ואם הוא מדין דרבנן של מוליד כמו בהדלקת אש ביו"ט לא משמע כך מלשון הרשב"א כיון שהוא מחשיבו ל"מלאכת מחשבת" ונראה מדבריו שמעבר לכל האיסורים המסוימים במלאכות ישנו גם איסור כללי של מלאכת מחשבת שיש בו חילול שבת

ונראה עוד שאת עיקר הדבר אפשר ללמוד מתוך דברי הגמרא עצמה שמצינו כיוצא בזה בשיטת ר"א שיש חיוב מד"ת בכוחלת משום צובעת וגודלת ופוסקת משום בונה וברור שהמקור לחיוב בהם הוא לא במלאכות עצמם של המשכן אלא במה שהמעשה עצמו יש בו מלאכה והוא מיוחס למפרע למלאכה מסוימת

וכך הוא גם לדידן בהחולב המחבץ והמגבן שחייב גם לרבנן על פי דעת הר"ח הרי"ף והרמב"ם והגמרא בשבת צ"ה ע"א אומרת עליהם "רב נחמן בר גוריא איקלע לנהרדעא בעו מיניה חולב משום מאי מחייב אמר להו משום חולב מחבץ משום מאי מחייב משום חולב מחבץ משום מאי מחייב משום מחבץ מגבן משום מאי מחייב משום מגבן אמרו ליה רבך קטיל קני באגמא הוה אתא שאיל בי מדרשא אמרו ליה חולב חייב משום מפרק מחבץ חייב משום בורר מגבן חייב משום בונה" אלא שבשלושת אלו קשה לחייב מדין המלאכה עצמה לחוד כיון שבחולב קי"ל שדש הוא רק בגידולי קרקע כמ"ש רש"י ובמגבן קי"ל שאין בניין בכלים ומסברא אוכל לא עדיף מכלי וגם במחבץ שעל פי הביאור הראשון ברש"י הוא מעמיד חלב בקיבה אלא שבזה אין כאן מעשה כיון שהברירה נעשית מעצמה לאחר זמן ולכן רש"י באמת מעמיד שהוא ברירת החלק הקפוי אלא שגם בזה כתב במאירי שיש שחלקו להתיר ובר"ן כתב בפשיטות שלרבנן אין דרך ברירה ובניין בכך ולכן הוא רק שבות

ועל פי זה מובן מאוד שעל אף שמצד שני דעת הר"ח הרי"ף והרמב"ם שהם כן איסורים דאורייתא גם לרבנן בכל זאת רב נחמן בר גוריא אמר שבכל המלאכות האלו אין לנו לחייב אלא משום עצמם כיון שיש חשיבות במלאכות האלו בשביל שייחשבו כמלאכות מדין תורה והוא לא ייחס אותם לל"ט מלאכות כיון שמשום הל"ט מלאכות קשה מאוד להחיל עליהם חיוב וכנ"ל אלא שלבסוף מצאו גם להם מקור בבית מדרש מתוך המלאכות של המשכן אלא שזה היה רק חיפוש למפרע מאחר שאת עיקר הדין למדו מסברא ולא מתוך המלאכות הקיימות דווקא אלא שיש צורך לייחס אותם למלאכות שהיו במשכן ובשביל זה צריך רק שהוא לא "קטיל קני באגמא" והוא מצד צורת הלימוד אבל לא בשביל עיקר ההלכה

אלא שכל זה הוא בשביל ההנחה שיש מקום לתת שם מלאכה לחידוש של יצירת כוח החשמל אלא שמצד שני קי"ל בשבת מ"ט ע"ב "תניא אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן" ואם כן גם כאן כיון שלא היה חשמל במשכן ולא עשו בו מלאכה אם כן אמנם שיש בו טעם לאיסור אלא שאין בסיס על מה להחיל אותו ואם כן אין שום אפשרות לאסור אותו ולחייב עליו ובדברי הרשב"א נראה הוא לא ברור לו לגמרי כיון שקודם הוא מביא שם את הטעם של  טלטול אלא שהוא מוסיף עליו את החיוב הזה מדין מלאכת מחשבת וכך זה נראה שהבין בדבריו בשו"ע בסימן ש"ח סעיף מ"ו שהביא את ההלכה הזאת דווקא בהלכות מוקצה וכתב וז"ל "אסור לשאת תחת אצילי ידיו זרע תולעים שעושין המשי מפני שאסור בטלטול ועוד שהוא מוליך בחומו"

ונראה שכן יש מקום לחייב עליו משום מבעיר לחוד וכמו שיבואר לקמן

חשמל מדין מבעיר

ונראה שאפשר להחיל על המלאכה הזאת חיוב גמור מדין מבעיר וכמו שיתבאר

ז"ל הרמב"ם בהלכות שבת פ' י"ב א' "המחמם את הברזל כדי לצרפו במים הרי זה תולדת מבעיר וחייב"  ומאידך בפרק ט' ו' שם כתב "המחמם את המתכת עד שתעשה גחלת הרי זה תולדת מבשל"

ומדבריו נראה שאם חיממו כגחלת הרי זה מבשל ואם הוא רק כדי לצרפו שחומו מועט אמנם בישול אין כאן אך הבערה יש כאן ואף הבערה אין כאן אלא אם כן כוונתו על מנת לצרפו

וכך מפורש בדבריו בכיבוי שכתב שם סעי' ב' "המכבה כל שהוא חייב אבל המכבה גחלת של מתכת פטור ואם נתכווין לצרף חייב שכן לוטשי הברזל עושים מחמים את הברזל עד שיעשה גחלת ומכבים אותו במים כדי לחסמו וזהו לצרף שהעושה אותו חייב והוא תולדת מכבה ומותר לכבות גחלת של מתכת ברשות הרבים כדי שלא יזוקו בה רבים. "

וכתב ע"ז בהשגות שם "כמה מעורבבין דבריו, ואם הוא מכבה למה אינו חייב אע"פ שאינו מתכוין ופסיק רישא ולא ימות הוא, ואפילו לא יהא צריך לצירופו והא איהו כר' יהודה ס"ל, ועוד מה בין גחלת של מתכת לגחלת של עץ והלא בשניהם יש משום מבעיר ומשום מכבה" 

ונראה שהוא כיון שההבערה כאן היא כוח האש שמועבר למתכת ומהבחינה הזאת הוא מבעיר כיון שיש קיום לכח האש במתכת והריהו מבעירו אם כוונתו לצרף שהוא מתקן אותו עי"כ, משא"כ אם הוא אינו מתכוון לצרף אין כאן מלאכה כלל כיון שחום לבד אינו מלאכה אם הוא אינו משנה את הדבר המחומם^[1] ואש ממש ג"כ אין כאן ולכן אין חיוב על הכיבוי אלא אם כוונתו לצרף שאז כח האש הקיים במתכת עושה כאילו האש נמצא כאן כשמכבהו והחילוק הוא לא בכוונה לחוד אלא במעשה עצמו כיון שאילולי כוונתו אין כאן אלא חום וחום לחוד אינו מלאכה

אלא שאם הוא עושה גחלת שהוא יוצר בו דבר אחר חייב משום מבשל וכמו שקי"ל שאין בישול אחר בישול אפי' בדבר לח כיון שהחום עצמו אינו בישול ואף שהחום הראשון נפסק החום אח"כ אינו בישול כיון שאי אפשר שיתבשל יותר משהתבשל בבישול הראשון ואמנם במתכת אפי' השינוי הזה של החום אם אין כוונתו לצרף אינו מלאכה כיון שאין דרך בישול בכך משא"כ במים[2]

ובכל מקרה נמצינו למדים מכך שבכיבוי אש גם אם האש לכשעצמו אינו מציאות מספקת בשביל לחייב עליו בכל זאת אם הוא מחשיב את הכיבוי למעשה חשוב, הנוכחות של האש הופכת למציאות קיימת שחייבים עליה, ואם כן יתכן שגם כאן בשימוש בחשמל על אף שהאש שבו אינה נמצאת כאן בפועל כיון שהפעולה עצמה היא על ידי המציאות של האש שעובר בה ויש כאן כוח של האש שהוא מחשיב אותו בכך שהוא יוצר לו שימוש ומלאכת מחשבת שלמה א"כ שייך לומר שגם כאן יש מעשה מלאכה לחייב עליו כיון שיש כאן יצירה של שימוש שלא היה כאן קודם וכמו שהתבאר לעיל

ובצורה מפורטת יותר צורת הפעולה של החשמל הוא שבכל אטום יש בו חלק אלקטרון וחלק פרוטון ופעולת הגנרטור שמייצר אותו הוא על ידי שינוי האיזון שביניהם שעי"כ האלקטרון נפרד מהאטום בו הוא היה ועובר לאטום שלידו וההוא לבא אחריו וכן הלאה כך שנוצר עי"כ תנועה וזרם חשמל שמניע לבסוף את המכשיר המופעל על ידו ולכן כשהאדם מחבר את המפסק שהיה מנותק לכלי שפועל מיד בכך הוא מעביר את כח האש שהוא הניצוץ שפועל מכח הגנרטור לתוך המכשיר עצמו ועי"כ יש כאן הבערה בכוח האש שהוא מוסיף עליו והחשמל שבתוך הכלי הוא כח האש ולכן אפשר לחייב עליו משום מבעיר

וכיון שכן כיון שיש קיום לכח האש שמתקיים במעשה ההדלקה שבשינוי מצב המפסק על אף שבהמשך הדבר פועל אח"כ בעצמו כיון שאת המעשה עצמו הוא עשה בידיים ההמשך אף הוא נחשב לחלק ממעשה הראשון וכמו בכל מבעיר

אלא שבאם הדבר לא היה ניכר בשעת ההבערה עצמה שלא היה כל אש ניכר שעובר מתחנת הכוח לתוך הכלי שהוא מפעיל לא נראה שהיה שייך לחייב עליו כיון שאין כאן מעשה של מלאכה שאפשר להכיר בו וכל שאין לו הכר קשה להתייחס אליו כמעשה גמור

ועוד שאם הוא היה כוח לחוד הוא לא היה עדיף מכל כוח אחר שקיים כבר בטבע ועל אף שיש כאן את החלק של ה"מחשבת" ובכ"ז קשה למצוא כאן את ה"מלאכת" כיון שאמנם נוצר כאן שימוש אלא שהוא טבוע במציאות הראשונית של המתכת ואין כאן אלא חכמה של שימוש בכוח הקיים ההוא ולכן גם ההוצאה שלו לפועל קשה לקרוא עליה שם של יצירה ובנוסף הרי כאן אין בה אלא העברת מצב בכלי שעומד לשינוי הזה מראש

אלא שכאן בחשמל נראה שכן אפשר לחייב כיון שהוא פסיק רישא שיש ניצוץ בשעת מעשה החיבור עצמו ובצורה הזאת אילולי שהותירו אותו מופרד מעט היו הניצוצות המועברים מתמידים במציאות הגלויה שלהם ואמנם שהוא לא יכול לפעול בצורה כזאת בכל זאת יש מקום להתייחס לפעילות החשמל גם בצורה כזאת אם כן גם עתה שעל ידי החיבור כבר אין להם הכר בכ"ז אפשר להניח שהוא כלול במעשה החיבור עצמו כיון שעל ידו הוא נותן אפשרות להשתמש בכוח שמייצר כאן הגנרטור בהפעלה של המכשיר ויש כאן התמדה של המעשה הראשון של העברת כח האש שמפעיל את המכשיר החשמלי אח"כ

וכיון שמהרמב"ם למדנו שאין דין בחום ואין דין באש הגלויה ולא רק על האש הגלויה הוא מתחייב אלא גם על כח האש שנמצא בתוך המתכת והחיוב הוא על התועלת שהוא יוצר אח"כ שבו ניכר עיקר קיומו למפרע בתוך הכלי עצמו אם כן גם כאן בחשמל יש מקום להתייחס לכוח הקיים כאן למפרע על ידי הידיעה שיש לו קיום במציאות מבחינת הפעילות שהוא יוצר ומבחינת הניצוץ שבהכרח היה כאן בשעת ההבערה

ובקצרה- מעשה ההדלקה הוא מעשה הבערה כיון שגם בכלי שדולק כעת עדיין יש קיום לאש שהוא העביר ולכן גם הפעילות של המכשיר על ידי החשמל הוא לא פעילות שאפשר להתייחס אליו כפעילות מכאנית בלבד אלא הוא מלאכה שלמה שיש לה מציאות מחוץ לכלי שבו נמצאת הפעולה עצמה

ונראה עוד שבעומק הדבר יש מקום לדמות את השימוש בחשמל דווקא לאש גם מצד אחר והוא כמו שהגמרא אומרת שיש מ"ד שאומר שהבערה ללאו יצאת והטעם בדבר הוא כיון שההבערה היא פחות מלאכה משאר מלאכות כיון שלא נותר ממנה דבר לאחר השימוש ולכן אמנם יש בה עשייה אלא שאין בה יצירה שלמה ולכן התורה צריכה גם לפרט אותו יותר משאר מלאכות שכלולים ב"לא תעשה כל מלאכה" ונראה שכמו כן בשימוש בחשמל שאין בו מלאכת יצירה אלא שימוש אלא שבשביל השימוש הזה צריך גם עשייה של יצירה שיש בה חילול של הקדושה של יום השבת

רציוס
יכול להיות שאני לא מבין או מסכים להנחתו של הנו"ב או החזו"א אודות תכונת השבת. אבל מה שכן ברור מתוך הדיון שלהם הוא שהם לא דנים רק על סמך נבירה בפרטי הגדרים היבשים אלא אדרבה מתוך הרצון שלהם להגיע לאיזה מטרה הם משתמשים עם הפרטים האלה. [הרי זה מה שהסיק החזו"א מכיוון שלדעתו המהלך של הנו"ב לא עומד במבחן ההלכתי כלל.]

יפה. קיבלתי.

עד שהגעת לשיניים (ושיניים תותבות?) מה ההבדל בין מכשיר שמיעה ורמקול בבית כנסת רפורמי?

נקודה נוספת לדיון.

היום ידוע, (מה שלא היה ידוע בזמן החזו"א) כי כל פעולותיו של אדם, נגרמות גם הן באמצעות מערכת חשמלית.
העצבים, והעברת המידע בהם, כולו מושתת על אותות חשמליים.

מה למעשה ההבדל בין אות חשמלי שמועבר בגופו של אדם לאות חשמלי המועבר בכבל אופטי?

כבודו מתפרץ לדלת פתוחה...

מכל מקום די פשוט כי האיסור נופל בתוך המושג הבלתי מדיד של "עובדין דחול". שם כל מי שרוצה יכול לאסור מה שבא לו ללא שום נימוק.

ואגב, פשוט שאכן שימוש בוידאו ע"י שעון שבת מותר.