לא קל להיות רב ופוסק. לא קל להכריע בשאלות של חיים ומוות.

אבל לפעמים זה מה שדורשים מהרב.

איך עונים? איך עונים כאשר אין נבואה ואין רוח הקודש, כפי שהרב עצמו יודע יפה? וכאשר גם ההלכה אינה מספקת תשובות? מה מלמדת המטא-הלכה?

את הסיפור הבא מצאתי בספר "חידת הייסורים, כאב ואובדן במבט קיומי, הגותי ויהודי", (בית מורשה והוצאת ידיעות אחרונות חמד).

זה סיפורה של רחל פוקס אטון, מטפלת משפחתית שמתמחה בהתמודדות עם מחלה ואובדן, גם בשל האובדן האישי שפקד אותה ואת משפחתה. ילדתה רות, שנפטרה מCF בגיל 11 שנים בלבד.

הספר כולו מוקדש לסיפורי אובדן ולצידם מאמרים על התמודדות עם אובדן, והוא ראוי לאשכול בפני עצמו. כאן אני רוצה להציג סיפור מתוך סיפור, לא מזוית הראיה של האם אלא דווקא אודות הרב שאליו פנו עם שאלה של חיים ומוות.

רבי שלמה זלמן אויירבך ע"ה.

לא ברור מן הדברים בת כמה היתה הבת כאשר פנו אל הרב עם השאלה. ברור שהמצב היה קריטי, כנראה סופני, והתקוה היחידה היתה השתלת ריאות.

שוב, הסיפור אינו מציג פרטים מדוייקים אבל ניתן להבין ממנו שהיה זה ניתוח יקר מאד, וגם לא היה ברור שהוא יצליח.

אבל חיי ילדה על כף המאזנים!

ומנגד, יתכן שלמרות כל ההוצאות, והסבל, לילדה ולהורים ולשאר בני המשפחה, עדיין זה לא יביא לשום תועלת.

ההורים חיפשו מישהו שיגיד להם מה לעשות. והם מצאו, בצדק כפי שמוכיח הסיפור, את הרשז"א.

רשות הדיבור לכותבת (עמ' 70-71):

"שקית האינפוזיה מטפטפת תקווה, ריאות חדשות מושתלות...
ואני מתרוצצת... שואלת מהו... מה רצונך."

[מי יודע למה התכוונה אך אפשר שזה השלב שבו האדם משלים במקצת עם המוות שיגיע ומעניק לו פשר בתור רצון השם. ועכשו השאלה היא לא איך מצילים את הנפש, אלא מהי המטרה שאליה יש לשאוף ומה הם האמצעים הנבחרים. בקיצור, מה ה' רוצה ממני כעת. כך הבנתי את הדברים].

הבת, רות, "בלחישה של אהבה... מסכימה אם אין ברירה".

[איני יודע כמה הבינה הבת אבל לסבול סבלה, ולמען הוריה היתה מוכנה להתאמץ. אולי].

"ואבא מבקש שנלך לרבו, ר' שלמה זלמן אויערבאך, לשמוע בעצתו. כי איך אפשר לדעת מה נכון? מה אפשר?"

היא עצמה נבוכה לנוכח ההצעה. "איך אפשר בכלל לתת שם ומילה לפחד הזה, הפחד מפני מה שיקרה לילדה שלך, ואיך אוכל לתת למישהו אחר לדעת על חיי, לומר ולפסוק"?

אבל הם הלכו.

התיאור הבא, שירי וכואב, קשה למצוא דומה לו. ועם כל זאת, ניתן ללמוד ממנו הלכה ומטא הלכה.

מרפסת בשערי חסד. אנשים עומדים בתור. רגלים רועדות. שמים כחולים בחודש שבט.
אב ואם מהוססים, מבוהלים, באו לשאול: מה יגזרו רבנן?
"מי בחניקה ומי בסקילה, מי ינוח ומי ינוע..."
ומאז אותו דיבור פשוט שבו נפרשו שמים עד תום, מאז אותו הרגע שבו נאנח הרב -
הקשיב ושתק, שמע ונאנח:
זו לא שאלה לבני אדם, אמר בפשטות.
אבל הרב, אולי לא הבין, עלינו לדעת, לקבל החלטה, מיליון דולר, טיסה לחו"ל, ילדים...
זו לא שאלה לבני אדם, הוא חוזר בתוקף. זו שאלה לקדוש ברוך הוא.
שתיקה.
בכי.
ומשם נפתח לו האופק של חיי. בזה הרגע קפצתי אל התוהו ובו מצאתי את עצמי.
לכו אחר הלב. כל מה שתבחרו נכון הוא.

עד כאן העתקה מן הדיווח.

אסכם בלשון יותר הלכתית.

השאלה: מה עדיף? להיכנס לחובות של מיליון דולר, לקחת את הילדה הנענית (מלשון עינוי) לאמריקה, לעזוב את הבית ואת הילדים האחרים (אני משער שיש), לעשות הכל כדי להשיג ריאות להשתלה. וכנראה זה לא ודאי, כי אחרת זו לא שאלה.

או להישאר, ולדעת שויתרנו על הזדמנות גורלית להצלת חיים, הסיכוי היחיד שאולי היא היתה שורדת?

רפואית ומקצועית, אני מבין שאין תשובה לשאלה כזו. כלומר, אפשר לתת סיכויים (ויש רופאים שנזהרים גם מזה). לא יותר מסיכויים.

להכריע?

האדם רוצה שמישהו יחליט עבורו את ההחלטות הקשות.

הרב מוכן לעשות זאת עבור אחרים. אבל לא תמיד. ולא במקרה זה.

האם התשובה של הרב היתה מיועדת לבני אותה משפחה מפני שהם היו אנשים חכמים ופתוחים, אקדמאים? אני סבור שלא. אני מבין, מבין השורות, ולפי האופן שבו מצטייר הרשז"א, שזו היתה תשובתו בכל מקרה.

אין תשובה הלכתית.

אז מה כן? איך מכריעים?

בעצם, הוא מחזיר את ההכרעה לידיהם. אבל הוא עושה עוד שני דברים.

הוא מעצים את הקושי להכריע. הוא משחרר אותם מן העול הנורא של רגשות האשמה של וי לי אם אתחייב בחובות ואכשל לעומת וי לי אם אשאר בבית ואניח לה למות ככה.

רק ה' בכבודו ובעצמו יכול לומר, והרי אין נבואה היום.

ולכן: לכו ותכריעו, לפי הלב, ודעו שמה שהכרעתם הוא הנכון!

בכך מעניק הרב לגיטימציה לכל מה שיבחרו. הוא מנקה אותם מן הכאב העצום של הפחד לטעות. והוא מעניק להם עיבוד מחדש של המצב (רפריימיניג בלעז פסיכולוגי) לפיו הם נדרשים לנסות, לא להצליח, להרשות לעצמם לקוות עם הכאב, לראות בכך את הנסיון ואת יד השם, לקבל באהבה ככל שיוכלו מה שיהיה, ולדעת שהם פועלים נכון בלי לפחד.

זו מטא הלכה.

זו ההלכה-על שמלמדת מה עושים כאשר אין תשובות, אבל עדיין האדם השואל זקוק ליד מכוונת, לבטחון, לתחושת אישור שהוא חי ובוחר נכון, שה' מלווה אותו למרות הדבר הנורא שקרה.

כל זה נתן להם הרשז"א. והוא נתן להם את המתנה המופלאה הזו מתוך אהבה שניתן לחוש בה, מתוך אחריות עצומה שניתן לחוש בה גם מבעד לסיפור, מתוך חכמה, מתוך כל מה שפוסק ראוי שיהיה לו כדי שיוכל למלא את תפקידו.

אנו יכולים ללמוד. ולהתפלל שלעולם לעולם לא נזדקק לשאלות כאלו, לא אנו ולא שום אדם.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

יהי אור

שתי נקודות שחשבתי שהבהרתי וכנראה לא הצלחתי כיון שאחת מהן הוספת כאילו אני לא כתבתיה והשניה נזכרה בסוגרים כאילו באתי לרמז אודותיה.

אכן:

פעמים שאין אנו מעריכים מספיק קושי. אם אכן הרב אלישיב פסק שיש לקיים בחיים אדם סובל או חסר הכרה מינימלית שיש לדונו כמת או למצער לא לחייב לחברו למכונות, האם באמת נענש מידה כנגד מידה להתנסות בזה? האם זה היה גורם לו לשנות את דעתו? התשובות הן כנראה "לא" (מפני שמי שסבור שפסק לשם שמים, מדוע שייענש על זה, אלא אם כן שגגת תלמוד עולה זדון גם במקרה זה) ו"כן" - מפני שהוא מצטייר כאדם אמיתי שלא היה נסוג רק בגלל שידע שהוא עצמו יעבור אותו נסיון. זה הכל. מקוה שהבהרתי.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מיימוני
לא מובן מה כאן מעורר משחבה או השתאות. אם הוא סובר שכך ההלכה, ודאי שגם על עצמו היה עונה כך, אז מה השאלה בכלל?  האם אתה חושב שלגבי עצמו היה פוסק אחרת?
זה לא מדה כנגד מדה אלא פשוט התנהגות כפי ההלכה שלו עצמו. [אלא אם כן אתה מרמז שבגלל שפסק כך מגיע לו שיגיע למצב כזה]

גינגיס חאן

איני תמה כלל על מי שמעדיף למות ולא לסבול. אני מאד יכול להבין אותם.

השאלה על הזכות למות או למצער לא לקבל טיפול היא אכן אחת מהשאלות שהאשכול הזה, על פי הגדרתו וכותרתו, אמור לעסוק בה. כלומר, לפי ההלכה.

השאלה אם יש זכות או חובה להתערב בחיי הזולת בכלל, ולפי מה אנו עונים עליה (ערכים, הלכה, חוק או אפשרות אחרת) אינה מעניינו של אשכול זה אם אני הקובע.

התמיהה שלי, במובן של רגש של התפעלות ומורא, היתה לנוכח הסיפור על הרב אלישיב שפסק שיש לקיים אדם בחיים גם במצב סופני, ואולי במצב של סבל או חוסר הכרה - וכאשר פסק כן נעשה לו לפי המסופר.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מיימוני, על מה תמיהתך הגדולה בעניין אלו שבבחירתם החופשית מעוניינים לסיים את המסע כאן בצורה מסוימת. האם אנו נכנסים לנושא ההתאבדות? האם זכותו של בן אדם לסיים את חייו או שמא מצווים אנו להצילו? האם יש מצווה למנוע מבן אדם לעבור עברה בין אדם למקום? ועד כמה בכלל אנו צריכים להתערב בחייהם של אנשים? ?

בתוך אחד המאמרים שפורסמו לאחר פטירת הרב אלישיב, ראיתי הערה מעניינת. כבר שכחתי היכן (ביתד?).

אחד ממקורביו, או רופאיו, אמר כי בשבועות או בחודשים האחרונים לחייו לא היה בהכרה. איני זוכר את לשונו, שהיתה עדינה מאד, אבל עדיין מובנת. הטיפול קיים אותו במובן שמערכות החיים המינימליות עדיין תיפקדו. הוא לא היה בהכרה במובן שאפשר היה לשוחח איתו ולקבל תשובה. מה קורה לאדם שנמצא במצב כזה "בפנים" עצמו, עד כמה שאני יודע אין תשובה של המחקר. עדיין לא.

עלה בדעתי הרהור נורא. מכוער. אפיקורסי. ובכל זאת אני מבקש לשתף בו את חברי כאן.

המקורב אומר בערך כך. התלבטו אם להשאיר את הרב אלישיב בחיים (עם המכונות?). הם הסתמכו על הפסק שלו, שמורה להשאיר בחיים בכל מצב, גם במצב כזה.

וכך עשו לו.

האם, אני שואל זאת בפחד גדול, האם זו היתה מידה נגד מידה?

האם לא עדיף היה לתת, באיזה שלב שקשה מאד לקבוע מהו, אבל זה לא אומר שהמצב הזה לא מגיע - האם לא עדיף היה לא לחבר למכונות? או לנתק?

אני פוחד להעלות שאלות כאלו מפני שהן קשות מאד, ומפני שסוף סוף מדובר באדם גדול. אבל אם סבורים, כפי שאני סבור, שאין לחייב אדם לסבול למען חיים שאין בהם חיים, אז המעשה הזה מעורר מחשבה, מעורר השתאות.

ואולי הרב אלישיב, נאמן לדרכו וירא שמים, היה באמת אומר מראש, אילו ידע: אדרבה, אני מוכן לסבול כדי לעשות רצון ה', לחיות בשעה שאין לחיים שום משמעות ותוכן. אולי רק סבל. (ושוב, אין לי מידע על מה שקורה "בפנים" וגם לא על מה שקורה לאחר המוות, כמובן, אלא רק דברי מקורותינו שהם עצמם טעונים בירור, אך לא כאן מקומם, לא באשכול זה).

אני באמת סבור שכך היה הרב אלישיב פוסק. דעתי שלי כמובן שונה, אבל מי אני? ועל מה אני מסתמך אם לא על סברה? ואיך משקללים סברות כאלו?

המשך ראוי לבוא. בינתים אני מחכה לתובנות ולתגובות. הדברים קשים ומאיימים ומסוכנים, ומה אתם חושבים?

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

בחזרה לנושא האשכול:

זעזוע: 20,000 חתמו נגד טיפול מאריך חיים

זעזוע: במהלך השנים האחרונות חתמו 4,000 אזרחי ישראל על טופס בו הם מצהירים כי במקרה שיחלו חלילה במחלה סופנית, הם מבקשים כי הרופאים לא יטפלו בהם במטרה להציל את חייהם, כך דיווח הבוקר (שלישי) 'ידיעות אחרונות'. מבדיקת 'כיכר השבת' עולה כי זהו רק המספר הרשמי של המשרד, אולם על טפסים המחולקים על-ידי עמותות פרטיות הפועלות בנושא, כבר חתמו למעלה מ-20,000 איש בישראל

ישראל כהן

|

י"ט באב תשעב   16:02  07.08.12

הדפסה

"התייעצנו עם רבנים" (צילום אילוסטרציה: פלאש 90. למצולמים אין קשר לכתבה)

במהלך השנים האחרונות חתמו 4,000 אזרחי ישראל על טופס בו הם מצהירים כי במקרה שיחלו חלילה במחלה סופנית, הם מבקשים כי הרופאים לא יטפלו בהם במטרה להציל את חייהם, כך דיווח הבוקר (שלישי) 'ידיעות אחרונות'.

מבדיקת 'כיכר השבת' עולה כי זהו רק המספר הרשמי של המשרד, אולם על טפסים המחולקים על-ידי עמותות פרטיות הפועלות בנושא, כבר חתמו למעלה מ-20,000 איש בישראל.

בשיחה שקיימנו עם הגברת בינה דיבון, מנהלת עמותת 'לילך למען הזכות למות בכבוד', היא אומרת: "הבסיס של העמותה שלנו הוא חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. החוק הזה אומר שלכל אזרח במדינת ישראל יש זכות לחיות לפי אמונתו ולפי ערכיו והשקפותיו, כל זמן שהוא שומר על החוק".

עוד אומרת דיבון: "רוב האנשים בסוף חייהם נמצאים במוסדות רפואיים שונים, נתונים לטיפול של רופאים שחונכו מדורי דורות להציל חיים. לדעתינו אם האדם חולה במחלה ששייך להירפא ממנה - חייבים להילחם על חייו, אך ישנו מצב, שברור לכולם שאין מה לעשות והמוות הוא רק שאלה של זמן. אנחנו טוענים שהבחירה צריכה אז להיות בידי האדם.

"לתת לחולה למות בשקט ושלווה"

"במאה העשרים הרפואה התקדמה, גם בטכונולגיה, גם בחיסונים וגם במכשור ומדע, והומצאו פתרונות שיכולים להאריך חיי אדם כדוגמת מכונת הנשמה כשלמעשה מייד כשמפסיקים את פעולתה, האדם מת. אנחנו טוענים שבמקרים של מחלה סופנית, יש לכבד את בקשתו של החולה, וכשהוא מבקש - להפסיק את הטיפול. על הרופאים להקשיב לו ולתת לו למות בשקט ובשלווה".

לדבריה, "אם אדם מבקש שיתנו לו למות בכבוד ולא להאריך את חייו במקרים אלו, אין סיבה שלא לממש את רצונו כשתפקיד הרופאים במקרה זה אינו להאריך את חייו, אלא להקל על סיבלו בזמן שנשאר לו לחיות. אנחנו השקנו טופס שאנשים ממלאים כשהם בריאים וצלולי דעת, שם הם מצהירים מה דעתם שיעשו עימהם כשיגיעו למצב סופני.

"ב-2006 התקבל חוק שמתיר לרופאים לכבד את רצונם של האנשים שמבקשים שלא להאריך את חייהם כשהם שרויים במחלה קשה וגם משרד הבריאות השיק  טופס שכזה, בו מצהיר האדם כשהוא צלולו שהוא מבקש שלא יאריכו את חייו לכשיחלה".

לדברי דיבון,  פעמים רבות החוק אינו מיושם, וזכותו הבסיסית של אדם, לסיים את חייו בכבוד נתקלת בסרבול ביורוקרטי, בפקידים אטומים וברופאים שאינם מכירים את החוק, או חוששים מפני תביעות אם יישמו אותו.

"התייעצנו עם רבנים"

"על רקע המחאה החברתית של הקיץ האחרון, שהתמקדה בזכות לחיות בכבוד, כדאי לזכור שיש גם אנשים שמצבם הרפואי כה קשה, שאין ביכולתם למחות. קולם אינו נשמע, אבל הם מבקשים למות בכבוד, כדי שיזכרו אותם כפי שחיו - בכבוד", אומרת ליבון.

"לכן", היא מוסיפה, "אנו פועלים ונמשיך לפעול למען אותם חולים המבקשים לסיים את חייהם בכבוד. חשוב לי להדגיש", מוסיפה דיבון, "כי הדבר מותר על פי ההלכה היהודית ובניגוד להמתת חסד בה מסיים החולה את חייו באופן אקטיבי ויזום שזה אסור ביהדות, במקרים שאנו מדברים עליהם, החולה רק מבקש שלא לקבל טיפול מאריך חיים והדבר מותר לדעת רבנים עימם התייעצנו".