פילוסופיה של הלשון והשפה הדתית

 לודוויג ויטגנשטיין וחסידיו באוניברסיטת אוקספורד הכריזו באמצע המאה העשרים כי הקושי לענות על הקושיות הפילוסופיות הקלסיות – רצון חופשי, קיומו של א-לוהים וכיוצא באלה – נובע רק מכך שהן נוסחו בשפה מבולבלת ומבלבלת. עבודתם כפילוסופים היתה להתיר את הקשיים הלשוניים, לנסח שאלות מחדש ואם לא לפתור את החידות, לפחות להעלים אותן.

 לדוגמה, דקרט הכריז במאה השבע עשרה שבני האדם מורכבים מגוף ומנפש – כשהנפש שוכנת כרוח רפאים בתוך מכונה. פילוסופים התחבטו מאז איזה מין דבר הוא הרוח הזאת. חסידו של ויטגנשטיין באוקספורד, גילברט רייל, אמר על כך, "שאלה לא נכונה! הרוח אינה דבר כלל וכלל. אם נבחן את האופן שבו אנחנו מדברים למעשה על אירועים נפשיים נגלה כי המילים שלנו הן רק תקציר של תיאור התנהגות. לא נאבד דבר אם פשוט נשליך את המילה נפש ובמקומה נציב את 'מהיכן שההתנהגות אמורה לנבוע'."

 בני הזוג הצעירים בסיפור הבא צריכים ללא ספק לנסח מחדש את שאלתם.

 
זוג צעיר עובר לדירה חדשה ומחליט לשפץ את חדר האוכל.
הם מטלפנים לשכן שיש לו חדר אוכל באותו גודל ושואלים,
"כמה גלילי טאפטים קנית כשציפית את קירות חדר האוכל שלך?"
"שבעה," הוא עונה.
בני הזוג קונים שבעה גלילים ומתחילים להדביק. כשהם מגיעים
לסופו של הגלילי הרביעי, חדר האוכל גמור. הם חוזרים בכעס
אל השכן ואומרים, "עשינו כעצתך, אבל נשארו לנו שלושה גלילים מיותרים!"
"אה," אומר השכן, "אז זה קרה גם לכם."

אופס!

 ויטגנשטיין האשים את מה שכינה "כישוף על ידי השפה" בכל טעויותיה של הפילוסופיה המערבית. כוונתו היתה שהמילים יכולות להטעות אותנו בסיווג הדברים.
הדבר שמבלבל אותנו הוא מבנה הדקדוקי של המשפטים שבו השאלות הפילוסופיות מנוסחות.

 על פי הפילוסופים של הלשון הרגילה, ללשון יש יותר מתכלית אחת, והשימוש בה משתנה בהקשרים שונים. הפילוסוף מאוקספורד ג'ון אוסטין טען שלומר "אני מבטיח" זה עניין לשוני אחר לגמרי מאשר לומר "אני צובע". כי אני צובע אינו צביעה, ולעומת זאת "אני מבטיח" זו הבטחה. שימוש בלשון המתאימה למסגרת לשונית אחת במסגרת לשונית שונה הוא היוצר בלבול פילוסופי ומצמיח בעיות מדומות, וגם ידוע כהיסטוריה של הפילוסופיה.

 הפילוסופים של הלשון הרגילה חשבו שהוויכוח בן מאות השנים על האמונה בא-לוהים צמח מתוך הניסיון למסגר את השאלה כציון עובדה. לדבריהם, השפה הדתית היא שפה שונה לגמרי. היו שאמרו שזאת שפה המביעה הערכות, ולכן משמעותה האמיתית של האמירה "אני מאמין בא-לוהים" היא רק "אני מאמין שערכים מסוימים הם הטובים ביותר". אחרים אמרו שהשפה הדתית מביעה רגשות, ולכן "אני מאמין בא-לוהים" משמעותו, "כשאני הוגה ביקום עוברת בי צמרמורת!" אף לא אחת מהשפות החילופיות האלה אינה מוליכה לבלבול הפילוסופי שמעוררת האמירה, "אני מאמין בא-לוהים". כך, בקלי קלות נפתרה הבעיה ו-2,500 שנים של פילוסופיית דת התעופפו להן החוצה דרך החלון.

 בסיפור הבא גולדפינגר ופאלו מדברים בשני הקשרים לשוניים שונים. העובדה שהם מדברים בשתי שפות שונות רק מוסיפה לבלבול.

 גולדפינגר חוצה את האוקיינוס על סיפונה של אוניית טיולים.
בלילה הראשון מושיבים אותו לארוחה ליד מ' פאלו, צרפתי
המרים את כוסו אל גולדפינגר ואומר, "בון אפטי."
גולדפינגר מרים את כוסו ואומר, "גולדפינגר."
כך זה נמשך ארוחה אחרי ארוחה, כמעט כל משך הנסיעה.
אבל לבסוף הדייל של האוניה כבר לא יכול לסבול זאת ומסביר
לגולדפינגר, ש"בון אפטי" פירושו "בתיאבון" בצרפתית.
גולדפינגר הנכלם מחכה בכיליון עיניים לארוחה הבאה
כדי לתקן את המעוות. לפני שפאלו מספיק לומר משהו מרים
גולדפינגר את כוסו ואומר, "בון אפטי!"
ופאלו עונה, "גולדפינגר!"

 
עד כאן ציטוט מהספר.