קמצא ובר קמצא סיפור אמיתי?

 גיטין דף נה:

אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב: +משלי כ"ח+ אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה? אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא, אשקא דריספק חרוב ביתר. אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא, עבד סעודתא, אמר ליה לשמעיה: זיל אייתי לי קמצא, אזל אייתי ליה בר קמצא. אתא אשכחיה דהוה יתיב, אמר ליה: מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא, מאי בעית הכא? קום פוק! אמר ליה: הואיל ואתאי שבקן, ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא, (דף נו ) אמר ליה: לא. אמר ליה: יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך! אמר ליה: לא. אמר ליה: יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך! א"ל: לא. נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה. אמר: הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה, ש"מ קא ניחא להו, איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא.

הסיפור אומר דרשני.
מה ענינו של קמצא בסיפור הזה? הרי הוא בכלל לא היה בעניין. הוא בכלל לא היה שם- בגללו חרבה ירשליים?
ההוא גברא- שעשה את הסעודה- שהיה אשם בכל הענין, התנהג בצורה מכוערת ביותר. איך קרא לו?
הרבנן שישבו וראו את המחזה המביש ולא מחו- איך קראו להם? גם הם היו אשמים. מאד אשמים.
השמש- האם היה חרש- הוא לא שמע מה שאומרים לו? הוא היה מטומטם? הוא לא ידעה על השנאה הגדולה בין הבע"ב לבין בר קמצא?

כתבתי כבר מקודם.

אתה יכול לנבוע רעיונות כרצונך, אבל אם רצונך לומר אותם כפירוש בגמרא, אינך יכול להתעלם מכללי ניתוח פשוטים של טקסט תלמודי.

אתה מניח על סמך החלטתך בלבד שכותרת מסויימת מציינת אשמה [רק משום שמוזכרים בה "בני אדם" שהם יצור בר האשמה], ומכאן מתחיל מסע קושיות ותירוצים, בזמן ששתי כותרות זהות לחלוטין באותו משפט עצמו - אינן כאלה ומוכיחות שהאמורא מציין כאן כותרות בלבד שאין להסיק מהן דבר וחצי דבר, אלא יש לעיין בסיפור המפורט ולהסיק ממנו. כאמור, אתה יכול לומר על דעת עצמך בלבד שהכותרת הראשונה מאשימה, אבל הוכחה אין לך, לא רק שאין אלא שהפשטות היא אחרת.

ורק תזכיר לי את ה"הוכחה" שלך ששתיים "בטוח" לא נכונות? טור מלכא למשל, כן, האין זו ספקולציה במיטבה (במירעה)? 

אבל אני רואה ששום דבר לא יזיז אותך מדעתך, אז חבל על מאמציי. יהי כך. אני את שלי אמרתי וקוראי האשכול ישפטו.

ירוחם,

איני רואה בדבריך אלא אוסף של ספקולציות. 

באשר ל"חילוקי הדעות ביננו" בעניין הכותרת. שאלתי אותך שאלה פשוטה ביותר שאין לך עליה מענה, משתי הכותרות האחרות הזהות.

אגב, ביום ששי אמרת ששאלתי נכונה, ובמוצאי שבת פטרת אותה כ"טענה שלא מן העניין".

לך הפתרונים.

מ80,

כתבתי לך וגם לירוחם. רעיונותיכם נכונים ויפים, אבל לא מובן לי לא האופן בו אתם אונסים אותו על המעשה בגמרא, ולא הסיבה מדוע הנכם זקוקים לכך.

אגב, אני יודע על שנאת חינם המוזכרת בפירוש כסיבה לחורבן בית שני. איפה מוזכרת אהבת ממון כסיבה, או גם אם היא מוזכרת האם היא השחיתות היחידה המוזכרת בנוסף לשנאת חינם? האם היא מובלטת במיוחד בדברי חז"ל כשוררת בזמן ההוא ובפרט כסיבה לחורבן?

ועוד אגב, שמעתי פעם ראיה יפה מאד עד כמה גרועה היא שנאת חינם: בתפילות ימים נוראים בחזרת הש"ץ אומרים ב"שים שלום":

אבינו מלכנו, זכור רחמך, וכבוש כעסך, וכלה דבר, וחרב, ורעב, ושבי, ומשחית, ועוון, ומגפה, ופגע רע, וכל מחלה, וכל תקלה, וכל קטטה, וכל מיני פורענויות, וכל גזירה רעה, ושנאת חינם, מעלינו ומעל כל בני בריתך 
 
רשימה ארוכה כל כך של דברים נוראים, חלקם פרטיים [יחסית, כי גם בהם כלול הרבה] - דבר, חרב, רעב, שבי, וחלקם כוללים מינים פרטיים רבים - משחית, עוון, מגיפה, פגע רע, ואז עוברים לכללי יותר כדי באמת לכלול הכל - כל מחלה, כל תקלה, כל קטטה, כל מיני פורענויות, כל גזירה רעה. 

ואז, לאחר כל הפירוט הזה שכולל כבר הכל בכל מכל, כשעל כל צרה אפשרית כבר ביקשנו, כשבקל וחומר נכללו גם דברים פחותים מאלה -

ושנאת חינם.

ללמדך שהיא קשה מן הכל.