גבולות זכותו של אלוהים לצוות ולתבוע - שאלה להרב מיכי

באשכול סמוך, "האם ניתן לצוות על אדם לסבור סברא עובדתית" (עמ' 6), כתב הרב מיכי את הדברים הבאים:

לדוגמה, הגעתי למסקנה שאלוקים לא קיים. כעת יש עליי ציווי (של מי?) להיצמד למסקנה הקודמת (שהוא כן קיים). אם לא אעשה זאת, הוא (מי?) יתבע אותי. בקיצור, מה השטויות הללו?! וכוונתי בתלתא: א. אם מסקנתי היא שהוא לא קיים אז ברור שלשיטתי הוא לא יתבע אותי כי הוא לא קיים. אז מה זה מועיל לומר לי שהוא יתבע אותי?! ב. גם אם טעיתי והוא כן קיים, הוא לא יתבע אותי כי אני אנוס ואין על מה לתבוע אותי (אם הוא נוהג כראוי). ג. ואם הוא כן תובע גם אנשים שאינם אשמים (אנוסים), כלומר הוא לא נוהג כראוי, אז הוא לא ממש מעניין אותי. שיתבע את עצמו. עכ"ל.

סעיף א. פשוט וברור וכל המצריכו לפנים, צריך בדיקה אחר שיקול דעתו.

סעיף ב. מסתבר, אך לך תדע...

את תשומת לבי לכד בעיקר סעיף ג.

שואל אני את הרב מיכי, האם לדעתך אלוהים אינו יכול לדרוש את מה שבעינינו נראה כלא סביר?

אם אכן כן, מה הגבול?

אם בעיני לא סביר איסור ספציפי, או מצווה ספציפית, אשלחנו לתבוע את עצמו?

ושאלת אגב. אתה סבור כי מבחן הסבירות יועיל ביום פקודה, או שמא אינך מתייחס כלל ליום פקודה ואתה מוכן לציית רק לסביר בעיניך?

ושוב נשאלת השאלה מה הגבול?

בזיכרוני כי היה כבר אשכול שדן בשאלה זו, או מעין זו, אך לא הצלחתי למצאו.

מדברהם,באותה מדה אפשר לפרש יצירתית שפעם היתה נדרשת עבודה פיזית קשה כדי ליצר ואילו היום המכונות עושות את העבודה ולכן ביום השבת דווקא מתאים היום לבצע פעילות ספורטיבית שתאזן את הישיבה על הכיסא.

בנוסף לזה בכל שנה בערב פורים בפרשת זכור אנחנו מזכירים את החובה של מחיית עמלק מה שמוכיח שזה לא שייך לעבר הרחוק .

לרב מיכי,
שאפו על ההצטינות הדידקטית בהצגת דבריך.

לענות מה אעשה ביושר?

מ 80
לא יודעת מה אתה רוצה ולאן אתה הולך ומוביל.

שאלוני שאלות, עניתי לשואלים תשובות.
הדיון שלי אינו אתך ולא עם מובאותיך,.

מ 80
זה ענין עקרוני אצלך לצטט מובאות בלי קשר לנושא הנידון?
השם בורא ילדי גויים גם עכשו, נכון?
אז מה מתכוון שהם יעשו?
שלא יתגיירו כי קשים כספחת, ולא יתאבדו כי אסור, והוריהם לא ירצחו אותם כי אסור ומזעזע,
אז מה שיעשו? יגדלו הכי טוב שאפשר, ויתחברו לטוב, ובכך יהיו בסדר,
ואינם מגונים כי השם בראם
למרות שסבותיהם סרבו לקבל את התורה. (שהוצעה להם ולא חוייבו לקבלה)

לרב מיכי,
נו, נכון, הרי בדיוק על זה אנחנו מדברים כבר שבוע באשכול הזה.
הצוויים האלו שהדגמת בהם  (שרציו כתב עליהם בחמת זעם שאינה נטולת הגיון) אכן בעינינו לא מוסריים, או לא הגיוניים, או סותרים,
ואנחנו מניחים שהם כן צודקים, מטעמים נעלמים  מעמנו-לשיטתי, או לפי פרשנת יצירתית-לשיטתך, נכון?
וזהו. לכן נאמר שזה מוסרי וצודק להרוג ילדי גויים (אם לא שזה צורך הגנה בצורה שנכפית עלינו כי ממקמים אותם ליד שולחי טילים)? לא. כשם שלא מוסרי ולא אנושי לשחוט תינוקות באיתמר, וציפינו שכל העולם יזדעזע מכך.
ההבדל אינו ברור לעין אנושית, אבל לעינינו יש מספיק סיבות\אמונה\הרגשה\חוויה\מה שתרצה, כדי להאמין שטוב וישר השם ומשפטיו אמת, גם כשאיננו מבינים, לגרסתי - גם כשאנו מפרשנים ביצירתיות, לשיטתך. 

למה סליחה? בשביל זה קם הפורום הזה, לא? בשביל בירורים.

להבנתי ולתפיסתי, אז המוסלמי בסדר בזה שהוא מוסלמי, והנוצרי בסדר בזה שהוא נוצרי, וכך הלאה, כל עוד הם משתדלים להיות אנשים טובים ומיטיבים. ורצון הבורא היה כך, שכל אחד מאתנו יוולד איפה שנולד, שהרי א"א להאשים מישהו על כך שנולד נוצרי וגדל כך, נכון? הוא לא בחר בזאת. השם בורא יהודים וגויים.
וכאשר אני הורגו כי הוא מוסלמי ו-או הוא הורגגני כי אני יהודי, זה כבר לא רצון השם. רצון השם שנחיה כאנשים טובים ומיטיבים, בכל מקום ובכל לאום בו נהיה.
וכשאנו זוכים להיות יהודים, נעבדו ונמצאו ונמצא את דרכנו לטוב  דרך התורה והמצוות וגם באופן אישי.
אני מרגישה שזו זכות להבחר ליהודי, ולא מפריע לי שמוסלמי מרגיש שזו זכות להוולד מוסלמי.
כשם שאחד שמח וחש זכות על שנולד בבית חסידי, נניח ויז'ניצאי, והאחר שמח ומרגיש שזכות שנולד בבית ליטאי-בני ברקי. וכנראה שהשם בחר לכל נשמה שברא, מה שנכון וטוב לה. 

מנין לנו בכלל מה רצון השם?
1. מראייתנו את עולמו, כל שעשה, שעושה ושיעשה - רצונו הוא.
2. מתורתו וממצוותיו, כשאנו מאמינים בהם, ויש כמה משענות לאמונה הזו, שכבר נידונו פה בעבר.
אני מודעת לכך שלא כולם מאמינים ב-1, ובוודאי שלא כולם מאמינים ב-2.
לטעמי אין הוכחות שכליות ל-1, ובוודאי שלא ל-2. יש דרכים להאמין, ומי שזוכה - זוכה. אשרי שזכיתי. 
ומי שלא, מחפש את החיבור הישיר לטוב ולישר וליפה, כי אלוקיו בו גם אם הוא לא זכה להאמין בכך, ומכוח הניצוץ האלוקי הזה הוא מרגיש מחוייבות לטוב ומתחבר אליו.