חילוניים מוסווים בתוך החברה החרדית- צביעות ורמאות ?

איני זוכר היכן שמעתי
מישהו כתב, אולי כאן, שחותמו של הקב"ה אמת. אנחנו לא מסוגלים להגיע לכל האמת, אולם אם אדם מגיע ביושר ובאמתיות למסקנות מסוימות, הרי מי שחותמו אמת, מקבל את ישורו של אותו אדם, יותר מאשר את משחקם של האחרים.

צופר וכולם

נדמה שיש כאן שני נידונים.

א. האם ראוי לאדם לשתף אחרים במה שהוא חושב בסתר ליבו.

ב. האם אדם שמזלזל במצוות או עובר עבירות, מתוך חוסר אמונה במסורת ובנותן התורה, ראוי שישתתף בפעילויות שבהן הוא חלק מהציבור באופן שסומכים עליו לצורך תוצאות הלכתיות.

המשפט האחרון הוא כל כך מסובך ומופשט. דוגמאות ברורות יותר: האם ראוי שאדם שאינו מאמין בעיקרים מסויימים (וצריך לברר כל אחד בפני עצמו), האם ראוי שיהיה עשירי למנין? האם ראוי שיהיה עד בקידושין או, החמור ביותר, בגט? האם ראוי שיתן לאחרים לשתות מיין שנגע בו?

שתי השאלות השונות האלו היו הנידון לכל אורכו של האשכול.

כפי שציין כאן צופר, לא כל דבר צריך לומר. צריך גם להביא בחשבון שכל אדם, ואפילו הגדול ביותר, עלול להיות במצב נפשי שבו הוא תוהה על אמונותיו, על דרכו, על מעשיו הראשונים. דומה שר' נחמן מברסלב הוא דוגמא טובה בכתביו וכנראה גם בחייו לאדם שנקלע למצוקות אמוניות כאלו.

על סמך האבחנה הזו, אפשר לראות גם אפיקורסים מפורסמים לא בתור מרדנים ושוללים אלא בתור בני אדם שאכפת להם מאמונותיהם, ועל סמך קשיים פילוסופיים הם מסיקים, מתוך כאב, שהם אינם יכולים להמשיך לחיות מתוך מערכת האמונות המסורתית. איני אומר שהם דגם לחיקוי. אני כן אומר שהסתכלות כזו מאפשרת לנו, כמסתכלים על העבר, לגלות כלפיהם יותר סובלנות. שוב, לא בתור דגם לחיקוי, אלא מתוך ההבנה שאילולא זכיתי לחיים אחרים, מי יודע היכן הייתי במקומו של זה, מאחר (אלישע בן אבויה) ועד ביאליק ואחד העם.

במחשבה שניה, למרות שהפסקה האחרונה נכונה בעיני, דומה שגלשתי לתחום אחר... מה שאני מבקש לומר הוא שלמרות שאנשים כמו ביאליק (גילוי נאות: איני מחבבו כלל) ראויים לנסיון להבנה, אלו שעדיין לא חצו את הקוים, לא זרקו את הכיפה, אלא חיים בינינו, סובלים ובלתי מסוגלים בינתים להצטרף לאמונותינו וליטול חלק במצוות הפומביות שלנו (כגון מנין) מתוך כנות, אפשר שעלינו להיות יותר סובלניים. אדם הוא יצור מורכב. אדם רוצה דברים מנוגדים ומאמין בדברים סותרים. אם מישהו מתאמץ להגיע למנין, מחזיק סידור, קורא את המילים מתוך מאמץ להתחבר אליהן אם גם לא בהצלחה יתרה, היכן נמצא הקו החותך שאומר שהוא חצה את הגבול ואינו מצטרף למנין?

האם הקביעה ש"פלוני אינו מצטרף למנין" בשל דעותיו נועדה ליצור בידול חברתי ממי שמסוכן ללמוד ממנו או שהיא נועדה לקבוע עובדה, זה שלנו וזה לא?

שוב, כתבתי במהירות רעיונות שחשוב לשים אליהם לב. אבל לגבי המתלבטים למיניהם, כל עוד הם מחפשים את האמת, אני סבור שמי ששואל באמת סופו למצוא את האמת ואת אלוקים, וגם אם הדרך קשה, וגם אם לרגעים הוא חושב שהוא נטש את הדרך, זה לא נכון. וראוי לומר לכל אלו: אחינו אתם, אהובים אתם, ורק תמשיכו לתור אחרי האמת. אל תרחיקו את עצמכם, ותגלו שלאחר אותם ייסורי נפש קשים של חיפוש, תשמחו שנשארתם בינינו.

ובינתים, בעיני זו מטרה מרכזית שעבורה נוסד הפורום הזה. כדי שאפשר יהיה להשמיע בקול התלבטויות, שאלות, סברות, פרשנויות, שאי אפשר לומר באיצקוביץ. כאן יש סובלנות לכל שאלה ואפילו לכל הצעה של תשובה, ובלבד שהדברים נאמרים מתוך חיפוש אחרי האמת ובדרך ארץ.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

ארכך את השאלה.
לא מעט מהגולשים כאן ובפורומים נוספים אינם חושפים את דעותיהם למשפחתם וחברתם הקרובה. כאן, בחסות האנונימיות הם מרשים לעצמם לומר דברים שלא היו מעזים לומר בפומבי.
לדוגמא,לא הייתי מצהיר בפני בני ביתי את מה שכתבתי ב:

הרבה קולמוסים נשברו על מה זה חרדי, אך אין ספק שחרדי זה לא רק התנהגות דתית מסוימת, כך שאין להאשים אנשים בכך שהם נשארים היכן שנולדו, חוץ מזה אנשים הם לפעמים בבחינת "מאמין ואינו מאמין" ואין הקב"ה בא בטורניה עם בריותיו שכל אחד יצטרך לכתוב מסות פילוסופיות על אמונה ודת.

אדם שזורם עם החברה שלו, והאמונה שלה, גם אם לא ממש אסיק דעתייה שכך צריך להיות, הוא כשר גם מהבחינה הדתית.

1. מה הקשר לתרומתו של וענונו, הרי גם אני טענתי שהחרדים הצבועים תורמים בסופו של דבר את ילדיהם ונכדיהם (אולי). הוא בוגד נאלח, וזה ענין רגשי. שכן זכותו לצדד בכל עמדה שירצה כמובן.

ואמאי-

1. זה מה שאני אומר, כשהאידיאל הוא שקט ושלוה זמניים ונעימים, אפשר למשוך מבנק הערכים כל דבר שרוצים כדי להשתמש בו. העובדה שוענונו שונא את ישראל ומגדיר את עצמו כלא יהודי וכו' לא חשובה, אנחנו אוהבים אותו כי הוא שירת אותנו.