ההלכה, המקיפה את כל חיינו, קובעת גם כללים למצבים הקשים ביותר. מי שמת לו מת, יש לו חיובים ויש חיובים של הציבור כלפיו. האדם מראה את צערו ואבלו על המת כאשר הוא טורח בקבורה ויושב שבעה. הציבור תורם את חלקו בהשתתתפות בהלויה, בניחום אבלים ייחודי לאחריה (יש כאן כללים שחלקם שוב אינם מקובלים היום). וביניהם, מצוות תנחומים.
מצוה זו נוהגת בין יהודים. אך האם היא נוהגת גם כלפי מי שאינו יהודי גמור? כגון עבד?
(יש לחקור בדיני גר שמתו עליו אביו או אמו, כיצד ינהג, ואם וכיצד מנחמים אותו. כי כאן הרגש האנושי מכתיב לנו להשתתף בצערו, אבל לא זכורה לי הלכה מסויימת בדבר. מסתבר שיתאבל ומסתבר שיש לנחמו, אבל זה נושא בפני עצמו. ראוי היה לבררו, אלא שאין זמני בידי לנושא זה, ומראה מקום לבירור חשוב אני כאן).
אך מה לגבי עבדים? כלומר, עבדים כנענים, שיצאו מכלל גויים ונכנסו לכלל חיוב חלקי במצוות, אבל עדיין אינם יהודים לכל, והם רכוש של אחרים. מה דינם ומה היחס הראוי אליהם? ומה היחס בפועל?
בזה יש לנו שפע של חומר.
ראשית: ההלכה הקבועה.
תנו רבנן: עבדים ושפחות אין עומדין עליהם בשורה, ואין אומרים עליהם ברכת אבלים ותנחומי אבלים....
תניא אידך: עבדים ושפחות אין מספידין אותן.
רבי יוסי אומר: אם עבד כשר הוא, אומרים עליו: הוי איש טוב ונאמן ונהנה מיגיעו!
אמרו לו: אם כן, מה הנחת לכשרים?
(ברכות טז ב ותודה לפרוייקט השו"ת)
הסברי מונחים: שורה היא סידור של מנחמים עם שוב האבלים מן הקבר. שם גם אומרים ברכת אבלים ותנחומים מיוחדים לאותו הזמן. יש גם תנחומים שמוצעים לאדם היושב שבעה. אבל מי ישב שבעה על העבד? הרי אין לו יחש? הספד הוא הנאמר על אדם שמת כדי להזכיר את זכויותיו ומעלותיו, ויש בזה משום חסד עם המתים (זה שמת) ועם החיים (קרוביו). והרי גם לעבד יש קרובים גם אם אין לו יחש!
אם כן יש לנו מחלוקת. רבי אליעזר אוסר ור' יוסי מתיר, או מחייב. אך עד היכן חולק ר' יוסי? האם הוא חולק רק לענין הספד או גם לענין תנחומים?
ועוד שנינו בדף היומי במסגרת בנושא בסדרת מעשים על רבן גמליאל:
(משנה שם) ... וכשמת טבי עבדו קבל עליו תנחומין.
אמרו לו תלמידיו: למדתנו רבינו שאין מקבלין תנחומין על העבדים?
אמר להם: אין טבי עבדי כשאר כל העבדים. כשר היה.
ובכן, רבן גמליאל נוהג לכאורה כשיטה שיאמר אחריו ר' יוסי (שהרי ר' יוסי מאוחר ממנו הרבה). ואמנם ר' יוסי מצדד באמירת הספד ורבן גמליאל בקבלת תנחומים, ואפשר היה לחלק שלא שמענו אלא מה שהתיר כל אחד מהם אבל בשאר הם מודים לאיסור כר' אליעזר, אלא שמסתבר יותר שהם מסכימים ביניהם שגם על העבד יש מקום להספד ולקבלת תנחומים, ובלשון התלמוד: חד אמר חדא וחד אמר חדא ולא פליגי (זה אמר זאת וזה אמר זאת ולא חלקו).
ולהשוואה:
מעשה ומתה שפחתו של רבי אליעזר. נכנסו תלמידיו לנחמו.
כיון שראה אותם עלה לעלייה
ועלו אחריו.
נכנס לאנפילון - נכנסו אחריו.
נכנס לטרקלין - נכנסו אחריו.
אמר להם: כמדומה אני שאתם נכוים בפושרים, עכשיו אי אתם נכוים אפילו בחמי חמין!
לא כך שניתי לכם? עבדים ושפחות אין עומדים עליהם בשורה ואין אומרים עליהם ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים?
אלא מה אומרים עליהם ?
כשם שאומרים לו לאדם על שורו ועל חמורו שמתו: המקום ימלא לך חסרונך, כך אומרים לו על עבדו ועל שפחתו: המקום ימלא לך חסרונך.
אמנם לא ברור אם הסוף, "המקום ימלא חסרונך", כשם שאומרים על שורו וחמורו שמתו כך אומרים על עבדו, הוא מדברי רבי אליעזר, אבל זה אפשרי ומתאים לשיטתו. (ניתן לטעון שזו תוספת מאוחרת, ואז רק מה שאני כותב יתייחס לבעלי הלכה זו, כולל הרמב"ם).
מה הסברות שביסוד המחלוקת בין ר"א לבין ר"ג ור' יוסי?
אפשר להציע אפשרויות רבות. סוף סוף, עבד הוא גם רכוש. ועבד אינו יהודי גמור, וידוע לנו ממקורות בבליים עד כמה "עבד בהפקר נוח לו", עד שלפעמים נוח לבעלים שאדם אחר יתן תעסוקה לעבד הכנעני ובלבד שלא יתבטל לו.
אבל בכל זאת, אפשר (רק אפשר) להציע, שיש כאן שתי שיטות התייחסות לעבד.
רבן גמליאל ור' יוסי סבורים שיש להתייחס לעבד כאל אדם, ויהודי, לכל דבר. ולכן יש הספד ויש תנחומים. ואם אין בני משפחה שישבו שבעה ויקבלו תנחומים, יוצעו אלו לבעלים, שהם הם ממלאי מקום זה כעת.
רבי אליעזר חולק עליהם. ואמנם אפשר לתלות את הסתייגותו בשמרנותו (ומכללא למדנו שלא נהגו לפי שיטתו בתנחומים על עבדים בימים שלפניו), אבל אפשר גם שזוהי שיטתו, שאין העבד ראוי לכך.
נכון שרבן גמליאל אומר שטבי שונה היה, שכשר היה, וכמובן גם תלמיד חכם היה אלא שאין ר"ג תולה בכך את התנחומים) וגם ר' יוסי לא אמר את נוסח ההספד שלו אלא בעבדים כשרים. אבל אם העבד אינו כשר, הריהו כעבריין ישראל, ויש לבדוק מה דיני ההספד והתנחומים בעבריינים ישראלים.
אם ממשיכים את קו המחשבה הזה, אפשר להציע (רק להציע, כי הכרח אין כאן) שהמחלוקת הזו, בין ר"א לר"ג ולר' יוסי, מזכירה מחלוקת אחרת ביחס לגוי. כבר נכתבו מחקרים על הנושא בספרות חז"ל ולאחריה, וכאן לא אזכיר אלא רק את האמירה שיש בה גרסאות. האם כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא, או המציל נפש אחת מישראל? יש מקום לומר שבעל הגרסה שאינה מצריכה שהנפש תהיה מישראל יסכים שמקבלים תנחומים על העבדים, (וכן להפך, שהמצדד בתנחומים יגרוס רק "נפש אחת" בלי "מישראל") ואילו רבי אליעזר, האוסר תנחומים לעבדים, גם יסבור שצריך דווקא "נפש אחת מישראל".
התלבטתי אם להעלות את הנושא הזה כיון שאין כאן דברים מוכרחים, אלא אפשרות בלבד. אבל, לאחר שנועצתי עם מקצת חברי, טענו שהפורום מיועד גם להעלות אפשרויות ורעיונות. ובכך אני מציע את הדברים לפני חברינו.
