עלות השחר וצאת הכוכבים - על הסטאנדריזציה של זמני היום והלילה בהלכה

זו ספקולציה די פרועה, אז אנא - לשמור על ראש פתוח. לא באתי לקבוע דבר, רק לשתף בהרהורים.

בריש מסכת ברכות מצאנו דבר משונה. התנאים חלוקים - מאימתי מתחיל חיוב ק"ש ביום ומאימתי בלילה. בשום מצווה חוץ מק"ש לא מצאנו דיון כזה, ומשנה מפורשת שנינו(מגילה פ"ב מ"ד) בכל מיני מצוות של יום(מזין וכו') שלכתחילה עושים אותן מהנץ החמה, ובדיעבד מעמוד השחר - כשר.
ההסבר שכתבו כמה ראשונים ואחרונים, שהדיון בק"ש הוא על בני אדם. כיוון שלמדנו מ"בשכבך ובקומך" את חיוב ק"ש, ממילא בזמן שדרך בני אדם שוכבים ובזמן שקמים, אז חייבים. כך כתבה הגמ'(אומנם: הסתמא דגמרא דווקא) במסכת ברכות דף ח',ב': "לעולם לילא הוא. והא דקרי ליה יום דאיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא". ואם כן - לאיזה עניין הוא לילה? לשאר מצוות, כמו שפירשו התוספות: "וי"ל דהכי קאמר: לעולם לילא הוא בשאר מצוות דבעינן בהו יום.."

אלא שקשה לי בהסבר זה. הרי המחלוקות הם מזעריות - כה מזעריות עד שהירושלמי אומר שהכל שיעור אחד - זה אומר משיכיר בין זאב לכלב, זה בין חמור לערוד. בק"ש דערב זה אומר עני נכנס לאכול פתו במלח, זה אומר רוב בני האדם וכו'(המאירי מנסה לסדר השיטות מהמוקדם למאוחר). האם באמת חכם זה ניתח שיש בני אדם שהולכים לישון בשעה X, ואחר ניתח שיש בני אדם שהולכים לישון בX+2? הרי זה לא יעלה על הדעת.
לעניין סוף הזמן של ק"ש, לענ"ד בזה נחלקו ר' יהושע ור' אלעזר - האם הולכים אחר רוב בני האדם שהולכים לישון או מיעוטם כדי לקבוע מתי נגמר הזמן. ר"ג כבר סובר שלא אכפת לי מהאנשים, אלא ק"ש היא כשאר מצוות של יום.
אך לעניין תחילת זמן ק"ש, אף אם נאמר שהולכים אחר האנשים, עדיין קשה כמו שכתבתי שיחלקו חכמים על דקות ספורות אלו.

לכן חשבתי להציע רעיון משונה:
אולי, עד הדור של ר"ע וחבריו(ר' מאיר, ר' יהודה) - לא היתה שיטה אחידה מתי הוא "יום" ומתי הוא "לילה". זה מתאים לשאר דברים שאנו יודעים בהלכה, שתחילה השיעורים לא היו קבועים(למשל: שיעור קטן לא היה דווקא עד י"ג, אלא על פי בגרות פיסית, או תפיסת אלוהות בברהמ"ז, או יכולת שמירה בתפילין וכו' - הכל לפי הכישרון), וכל תנא אמר מתי לדעתו זה נחשב כבר "יום". היינו - לכ"ע "יום" זה "אור"(ככתוב בריש בראשית), ונחלקו מתי זה כבר מספיק "יום". האם צריך להכיר בין תכלת ללבן? בין חמור לערוד וכו'.
ראו גם בתוספתא ברכות(פ"א ה"ב): "אמ' ר' יהוד' פעם אחת הייתי מהלך אחר ר' עקיבא ואחר ר' אלעזר בן עזריה והגיע זמן קרית שמע כמדומה אני שנתיאשו מלקרות אלא שהיו עסוקין בצרכי צבור קריתי ושניתי ואחר כך התחילו הן וכבר נראת חמה על ראשי ההרים" - לא היה זמן קבוע, ור' יהודה לא ידע מתי חכמים אלו קובעים שמוגדר כבר "יום".

רבן גמליאל, תלמיד הדור הרביעי, קבע סטנדריזציה. המעיין בריש ברכות יראה שהמשנה מורכבת שלושה-ארבעה מקורות: הראשון - משנה קדומה שאומרת שזמן ק"ש הוא על פי הכהנים, וזה על פי המסורת הקדומה שלא היה זמן אחיד לכולם, ותנא זה קבע את זמנו על פי המקדש.
השני - מחלוקת ר"א וחכמים, שרגליים לדבר - ולא אכנס לזה עתה - שהוא ר' יהושע, עמו נחלק במשנה הבאה על זמן ק"ש של יום.
השלישי - ר"ג. ואולי ההמשך זה כבר מקור רביעי, שאומר ש"לא זו בלבד".
על פי שיטת ר"ג זו הולך גם רשב"י(ח',ב') וקובע ש"פעמים שאדם קורא ק"ש שתי פעמים בלילה - אחת קודם שיעלה עמוד השחר ואחת לאחר שיעלה עמוד השחר ויוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה". הגמ' מתקשה בדבריו וכן הראשונים, אך נראה שחידושו היה עצם קביעת הזמן - עמוד השחר, כזמן הקובע לתחילת ק"ש.

אחר שחידש רבן גמליאל דין זה, קבעו כך גם במשניות(יש לשים לב - כל המשניות שראיתי נשנו כן בסתמא, ללא שם תנא שאומר דווקא מעה"ש, מלבד משנת ברכות זו שנאמרה על ידי ר"ג). כנ"ל "צאת הכוכבים" - לא מצאנו לשון זו במשניות כלל, רק בתוספתא על ריש ברכות שאומרת "סימן לדבר - צאת הכוכבים".
ז"א - על פי דברי ר"ג קבעו את דין "עמוד השחר". מהיכן למד ר"ג לשון זו? מהמקור המובא בריש ברכות, בתוספתא ברכות, ובמגילה - כולן סוגיות דומות על זמני המצוות - מנחמיה ד': "וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים". כיוון שנקט ר"ג עמוד השחר, והמשנה סתמה "משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן", הבינה התוספתא שזה בערך הזמן המוזכר בנחמיה - צאת הכוכבים.
כך נקבע בשאר המשניות דין "עמוד השחר", וכך הבינה הגמרא מכאן והלאה שהכל תלוי ב"צאת הכוכבים". מכאן מובן מדוע בשבת(ל"ה, ב') צריכים דווקא את רב יהודה אמר שמואל שייספר לנו מתי הלילה - שהרי זה לא היה איזו הלכה למשה מסיני קבועה וידועה, אלא פירוש מסוף תקופת התנאים שהכוונה דווקא לצאת הכוכבים, ובא שמואל והגדיר באיזה כוכבים מדובר.


בוודא פיספסתי מקורות, ואשמח אם יעירוני על כך. אך ברצוני להקדים סייג חשוב מאוד -
אינני מתווכח עם אנשים על הנחות היסוד. אם מישהו טוען שהלכה למשה מסיני שעה"ש הוא יום וצאה"כ הוא לילה, ושכל החכמים הולכים לדבר אחד ואי אפשר להגיד אחרת - אין לו מקום בדיון.
הדיון הוא לאנשים המוכנים לקבל התפתחות בהלכה, ויש להם מחלוקת על הבנתי את המקורות, או שיש להם מקורות אחרים. אולי בסוף נגיע למסקנא שכל מה שכתבתי לא נכון, ובק"ש הדין שונה מהסיבה שכתבתי לעיל. אך זה בסוף, לא כהנחת יסוד.

בעל,

קטונתי. אם כי - מזלי חזי.

לא ידעת שכל שנה מרגע המיתה הופכת אותך לקדוש יותר?

בעל,

באמת שלק"מ.
חוץ מזה שזו ברייתא בבלית מאוחרת, הרי שפשוטה ברור כמו שפירש בעל הנחלת דוד(האמיתי..) שם:
"אך לולי דבריהם היה נראה לפרש דברי הברייתא, דהברייתא לא איירי כלל בסייג דאיסור אכילה, רק דהסייג דברייתא מיירי דלא ליקרי ק"ש אחר חצות וכחכמים דמתניתין, והא דאמר שלא יהא אדם כו' היינו דאם יהיה לו שהות עד עמוד השחר ממילא יבוא לאכול ולשתות ולישן ויאמר עדיין יש לי שהות, אבל במה שעשו עד חצות ממילא יפרוש מעצמו ולא יאכל כו' דיתירא פן יעבור הזמן, ובזה אתיין דברי הגמרא כפשוטו דמייתי ראיה על סייג דעד חצות".

וזה נכון וברור.

אם אכן תקנת חכמים שלא לאכול קודם קרי"ש תוקנה ונהגו לפיה לפני שנשנית משנה זו יכול להיות שקרו קרי"ש ואכלו מיד עם הערב שמש, הנקודה היא שהכוהנים נהגו להתחיל בהכנות ובאפשור שלא אכילתם מייד עם הערב שמש.