*--[if gte mso 9]>
*[endif]*
אחד הכללים הראשונים שלומדים הוא לא לסמוך על דעתנו. אנו לומדים מה
שכתבו לפנינו, מנסים להבין את השאלות ואת התשובות, אבל אין אנו מעיזים להכריע. ניתן
לנו לשאול וניתן לנו להציע תשובות, אבל הכל בערבון מאד מוגבל.
מכאן תחושת כבוד עצומה לדורות הראשונים. מכאן גם התבטלות לפני כל אלו
שהיו לפנינו. מכאן גם תחושת תיסכול כאשר נראה לנו שאנו צודקים, שיש הכרעה ברורה
במחלוקת ובכל זאת מתעלמים ממנה, מאותה הכרעה, כגון על מנת לחשוש, הלכה למעשה, לכל
מגוון הדעות האפשריות.
ואולי צריך לדעת לחתוך כפי שצריך לדעת להיזהר? אולי מותר לנו לראות
בעצמנו חלק ממסורת הלימוד, ובתור שותפים, להביע דעה, לחרוץ דעה, לפסוק ולנהוג כמו
דעתנו? ולהביע דעה זו ברבים?
בעבר כתבתי על אמונת חכמים של חכמים, שפירושה ללמוד ולחשוב ולפעמים גם
להכריע. לעומת אמונת חכמים של ההמון בדורות האחרונים, שקוראת אכן להתבטלות גם בשעה
שיש לנו הכרעה ברורה נגד המקובל או אפילו נגד פירושים שנראים דחוקים או דחויים.
ואף ציטטתי מדברי אחד מחשובי האחרונים בני זמננו, הלא הוא בעל ה"שרידי
אש", שתיאר את צורת הלימוד הראויה, שבה אנו מנסים להבין בעצמנו ואין אנו
חוששים להביע דעה.
( http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=292832 "אמונת חכמים של חכמים ואמונ"ח של
ההמון").
וכן כתב החזו"א בעצמו, שהשכל הוא אוטונומי ואי אפשר לצוות עליו
לבטל את עצמו. (בניסוח שונה, ישיבתי יותר).
כל זה נכון מאד, אבל עדיין צריך להיזהר.
וסוגיה אחת מאחד הדפים האחרונים בדף היומי, ברכות לד א, יכולה להוות
הוכחה נפלאה.
כדלקמן.
*--[if gte mso 9]>
Normal
0
false
false
false
EN-US
X-NONE
HE
*[endif]**--[if gte mso 9]>
*[endif]**--[if gte mso 10]>
*[endif]*
