התורה והמצוה כפי שמכונה הדת היהודית במקרא, מכילים חלק עיקרי ונכבד מאוד שעל פניו איננו שייך לענינו האישי של האדם. כוונתי להכרה בכך שלעולם רבון אחד ויחיד - הוא לבדו ברא והמציא הכל. הוא לבדו מנהיג הכל, הוא לבדו כח בלתי מוגבל בידו. אין עוד כח אחר זולתו שיכול להתנגד לו או לגבור עליו. הוא ראשון והוא אחרון. רבון ואדון מלך ושליט בלעדי ויחידני.
במשך אלפי שנות חקירה והגות דתית הישות הריבונית הזאת הפכה אט אט מישות פונקציונלית של מושאי האדרה וגבורה במושגים אנושיים (גם אם באפשרויות עצומות חורגי פרופוציות מקומיות. כבריאת היקום, שידוד מערכות טבע פרטיים וכלליים, גבורת מלחמה וכד׳) וישות טובה מוסרית ואמיתית בתכונותיה במושגים אנושיים (כחנינות וחמלה לנזקקים, כשפיטת צדק ושנאת עיוותי דין ורוע, כקדושה ותיעוב התנהגויות לא ממוסדות. לצד נקמנות וקנאות אישית), לישות א-מושגית וא-הכרתית שאפילו תכונת הימצאות מוזרה לגבה. התהליך היה כפול, מחד צמצום מושאי ומושגי התפיסה וההכרה האנושית היחסיים ובמקביל חוסר יכולת הבנה והשגה במוחלט הנשגב.
למרות השוני וההתקדמות בין התפישה הקדומה לתפיסה המתחדשת דבר אחד נשאר כמו שהיה אם כי בשינוי סגנון. הפולחן הסגידה ההתבטלות לאותה ישות, כשכל אלו מהוות עטיפה לציר המרכזי והעיקרי שהוא ההכרה באותה ישות כרבון השליט (בתפיסה הקדומה) וכמציאות האמיתית המוחלטת (בתפיסות מתקדמות יותר). המונח "ה' אחד" או "יראת אלוקים" נשארו מושגים מנחים לאורך כל שנות היהדות. התשובה היא בראש וראשונה אל ה' אלוקיך. הדת מתייחדת בהיותה מגמתית למילוי שאיפת ה'.
ספרי קדם הרבו מאוד בעוון והפשע החמור בהכרה בכוחות אחרים ספציפיים ומוגדרים יותר כשליטים וריבונים, המקרא מלא בריתות אלות ועונשים חמורים לאלו שפנו מאותה ישות ונתנו לעוד אחרים תוקף כל שהוא. וספרי ההווה ממשיכים בהגדרת אותו פשע כלפי אלו שנותנים למציאות הגדרה עלומה עצמית או אפילו דוגלים באגנוסטיות לדרגותיה בקשר למוצא או משמעות המציאות.
השאלה שלי היא. למי ולמה כל זה?
בהנחה שאותה ישות אם נמצאת, היא אכן כל כך אדירה וגדולה או בלתי נתפסת ומשוללת כל מושג. לא הגיוני שהיא זקוקה לאותה הכרה אנושית או חסרה לעצמה עבודות פולחן ושאר טקסי האדרתה (אפילו מבלי להכנס לפרדוקס בכך שהאמורים להכרתה ולהאדרתה מומצאים על ידה וכוח השגתם ותבונתם ממנה הם, זה כבר קשור בנושא אחר שקשור ביתכנות בחירה חופשית אנושית על ידי מנגנון שפותח על ידי מישהו חוצני). השאיפה לתהילה וידוענות הם תכונות אנושיות מובהקות, ואל לנו לזלזל באותה ישות בהאנשה נמוכה כל כך.
אם כן למי כן נזקקת אותה הכרה והאמנת היחוד שרובי גופי תורה תלויים בה.
היה אפשר לומר שאכן אין עבודת היחוד מטרה לעצמה אלא אמצעי להחדרת והעמקת מוסריות ואתיקה אנושית. בעולם העתיק בהרבה אומות אליליות חסרה מודעות מוסר מוראלי ואתי (עפ״י התורה אומות מצרים וכנען היו פגומות מאוד מוסרית, ועפ"י הנביאים עוד אומות היו לוקים בזה). גם בדורות האחרונים משהתקדם האדם במוסריות ותפיסות אנושיות מוסריות, היו שהאשימו את שתי הממשלים הטוטליטריים המפלצתיים ביותר שידעה האנושות בכך שקדמה למימוש רעיונם המתת האלוקים - ההמתה המרקסיסטית שהביאה לסטליניזם, וההמתה הניטשיונית שהביאה להיטלריזם. לא רק שלא עזרה להם האדרת האדם אלא משלקח האדם ריבונות לעצמו איבד כל רסן הגיוני והפך חיה. גם בחלקי העולם הפחות טוטליטרי החלה מתירנות מידרדרת כתוצאה מדחיקת נוכחות אלוקית בעולם, ותחת להעלות דרגה את התפיסה החמלה האחוותית דרדרוה מטה.
א"כ אולי הדרך היחידה להעמדת האדם באור אנושי הייתה דרך גילוי הריבונות המוחלטת וציוויה עליהם. בכך שהאדם מכיר במציאותו הארעית והלא מוחלטת נוהג הוא בצניעות אישית וחברתית. ולזה לא די באגנוסטיקה או בהאלהת דמות מצומצמת ומקומית. חייבת להיות הכרה ברורה כוללנית ומוחלטת יותר.
אלא שאז נשאלת שאלה אחרת. אם אכן המוסריות האישית והחברתית אינם עומדים לכשעצמם, האדם לכשעצמו בריבונותו או בהיותו מוטל בעולם חף מפשר, עלול לנהוג כחיה. חייב הוא מרות ורבונות בשביל אנושיותו עצמו. האם אין זה פגם במוסריותו מאחר שאינה נובעת מעצמו? מוסריות ואתיקה אנושית הנובעות ממחיקתו של האדם ולא ממציאותו ונוחכותו האם אמיתיים הם? הרי שוב יוצאת נקודת הכובד אל מחוץ לאנושיות.
שאלה נוספת מתעוררת, האם אכן האדם לא יכול להגיע למוסריות אנושית מתוך אגנוסטיקה וחוסר יכולת הכרה במסתורי ההוויה ובנשגב ממנו.ואם נמצא אנשים שלמים במוסריותם ובאנושיותם ללא עמדה תאיסטית כל שהיא, האם הם פגומים במשהו יותר מתופסי עמדות תאיסטיות למיניהם?
אולי אפשר, שההכרה המונותאיסטית והפולחן המצטרף אליה עומדים לעצמם כמצווה, באשר היא אמורה להיות חובקת ומשיגה את האמת המוחלטת. בלעדיה חוטא הוא האדם לאמת המציאותית ולהכרתו הבסיסית. וגם זה מתפקידו של האדם להיות כנה ושלם באמיתותיו. אלא שגם אז נצבת השאלה - ואדם טוב שאמיתותו והבנתו הכנה דווקא מלמדים שאין לתפוס עמדה תאיסטית כל שהיא, האם איננו נעלה מאותם מאמינים שחפצם בידם ללא התחשבות יתירה בחקירת אמת? האם בדורינו יש עדיין משמעות כנה לתפיסות תאיסטיות. ואם כן מה הם?
