בעוד כמה שעות נלך לבית הכנסת, נשיש ונרקוד עם ספרי התורה.
פעם בשנה, פעמיים באותו יום, רוקדים. רוקדים עם הספרים. רוקדים עם התורה.
הקפות.
מה שאכתוב לקמן ידוע ומוכר. אין לי שום יומרה לחדש משהו. לא הפעם. אבל אולי יהיה מן המועיל לחזור שוב.
זה חשבון נפש. למי הוא מיועד? לעצמי? לכל מי שחושב. כמוני. לכל מי שמתלבט, לכל מי שמוצא את עצמו חי בשתי ארצות, ארץ התורה וארץ המחשבה והמחקר הפתוח.
***
מעלת הרגש
אני הולך להסביר את מה שאמור להיות מובן מאליו. מדוע חשוב לשמוח. מדוע חשוב לרקוד.
כאשר אנו רוקדים בשמחת תורה, אנו מראים, לאחרים ולעצמנו – ובמיוחד, לצאצאינו – שאנו שמחים על התורה, עם התורה.
מה שמחזיק את האדם בעולם התורה והמצוות, לפעמים, הוא השמחה. השמחה או זכר השמחה, או הגעגועים לשמחה.
כפי שחיים בתוך מערכת המצוות בצער וסבל ובעינוי, כאשר אדם מוצא את עצמו במערכת לא תיפקודית, יכולים לגרום לאדם לצאת מדתו ומדעתו.
צאו וראו כיצד הרב סולוביצ'יק מתגעגע לימי ילדותו, כאשר ישב ליד סבו החסיד בבית הכנסת ושמע את שליח הציבור.
החויות של ימי הילדות הן הדגם הראשוני של חויה דתית שיש לו.
בדומה לזה, בספרו "צדיק באמונתו יחיה", מאריך הרב טאו (אמנם הוא מן ה"מזרחי" אבל כל דבריו יכולים היו להאמר על ידי רבנינו שלנו, החרדים) בחשיבות נטיעת הרגש אצל הדור הצעיר.
הרגש, ולא השכל, הוא ששומר עלינו כיהודים, טוענים גם כמה מחכמי הפורום שלנו.
לי יש ביקורת מסויימת על ההנחה הזו. זה נכון אבל זה לא הכל. אני סבור שיש ויש טעם לחפש שיקולים קוגניטיביים (=שכליים) ואמוניים למה אנו יהודים. אני גם סבור שיש חויה דתית של האדם המבוגר שאינה זהה לזו של הילד ואינה מבוססת על ימי הילדות. ואעסוק בכך במקצת לקמן.
אבל אני מסכים, אם צריך את הסכמתי, שהרגש הזה הוא חיזוק לחיים. חיזוק לימים קשים. חיזוק לכל ימות השנה. דגם למה שאנו שואפים אליו, מדעת או שלא מדעת. כמה שעוצמתי יותר, אמיתי יותר (ומעודן יותר) כך טוב יותר.
לכן ראוי גם לאדם שמתבייש מטבעו לרקוד – לקפץ – במעגלים של ההקפות.
עבור ילדיו. עבור סביבתו. עבור עצמו.
כאשר אנו משקיעים בדבר מה, כותב הרב דסלר, אנו לומדים להחשיב אותו. האמת הפסיכולוגית הזו מסבירה גם היא מדוע חשוב כל כך לשמוח בשמחת תורה, לרקוד עם ספרי התורה.
להניח לרגע בצד את השאלות הפילוסופיות העצומות.
אבל האם באמת אפשר להניח אותן?
ראו בפרק הבא.
